הפוליטיקה של מלאכת החפצון הגברי
לא מעט ספורטאים אולימפיים הופשטו בחודש האחרון משנים של אימונים תובעניים, מדליות ותארים, והפכו לאובייקטים מיניים לכל דבר ועניין. אלא שקשה לראות החפצה של גברים כמשהו שמאיים על ביטחונם האישי, והסיבה לכך טמונה בראש ובראשונה ביחסי הכוחות בין גברים לנשים/ דעה
בשנים האחרונות יש לי תחושה שהפכנו לאנגליה. אנשים מסביבי לא מפסיקים לדבר על מזג האוויר, ובעיקר על כמה שחם. ובחודש האחרון, כך נראה, היה חם במיוחד, ולא רק בחוץ אלא גם בבית, במזגן. מי שסבלו בעיקר מהחום היו בנות ישראל שעד אתמול ישבו דבוקות למסך הקטן, והשתמשו בביטוי "לוהט" בתכיפות יתר, אך לא בהקשר למזג האוויר. למעשה, נדמה היה שכל אלה שעיקמו את אפן לנוכח משחקי היורו רק חודש קודם לכן, לפתע מצאו עצמן מפגינות בקיאות מרשימה בשלל מונחים כמו צוקהרה או איפון, נשארות ערות עד השעות הקטנות של הלילה כדי לצפות בגמר ריצת מאה מטרים, ועוקבות בשקיקה אחר תחרויות השחייה.
מעבר לקונצנזוס על כך שהצפייה באולימפיאדה היא לכולם, מתקיים קונצנזוס על כך שמרבית הספורטאים הם חתיכים, ויתרה מכך, שלגיטימי לדון על כך שהם חתיכים. שלל התייחסויות למראם החיצוני של הספורטאים מופיעות ברחבי המדיה, החל מכתבות שמדרגות את "עשרת המתחרים הכי סקסיים באולימפיאדה" וכלה בתמונות של גברברים בספידו שמעלות נשים לפרופיל הפייסבוק שלהן ולקול תשואות חברותיהן, שמגיבות בביטויים כמו: "יאמי", "אני רוצה כזה!", ואיך אפשרי בלי ה"לוהט!" הנצחי.
אני בספק אם התגובות האלה (שהן אמיתיות לחלוטין) מעידות על טרנד חדש של חיבה לגברים בטייטס או לגברים עם בתי שחי מגולחים למשעי, ולא משנה עד לאן השרירים שלהם משתרגים. שהרי מחוץ לקונטקסט של האולימפיאדה, הגברים הללו היו נחשדים באימוץ סממנים נשיים.
גבר להתחתן איתו וגבר לחפצן אותו
אם נשים לרוב נמשכות לגברים גבוהים ומבוגרים מהן, בעלי אמביציה וביטחון ושאר התכונות הנתפשות בתרבות שלנו כ"גבריות", הרי שלדרבי יש חוקים משלו וגם לאולימפיאדה בריו. במילים אחרות, כנראה שיש גבר להתחתן איתו וגבר לחפצן אותו, וכל אחד מהם עומד בסטנדרטים אחרים לגמרי.
ל"גבר לחפצן אותו" אין באמת שם, הוא רק תמונה בבגד ים. אין לו תכונות אופי, הוא רק גוף מאד יפה. אין לו עבר או עתיד, חברים או משפחה, תחביבים או חלומות. הוא אובייקט מיני ותו לא, והאובייקט הזה מציג מודל יופי בלתי אפשרי של נעורים ושל גוף חלק ורזה. רגע, זה ממש מזכיר משהו, לא? הייתכן שספורטאים הם המקבילה האולימפית לדוגמניות?
איפשהו במהלך הילולת החיפצון של הגוף הגברי, נראה שנשים לקחו את מרכיבי האובייקטיפיקציה של הגוף הנשי, ככה כמו שהם, והחילו אותם על גברים בלי לעשות התאמות. האם מודל היופי כפי שבא לידי ביטוי בדמותו של דוגמן או שחיין, באמת מייצג את התכונות הפיזיות שמחפשות נשים בגברים? ואם לא, אז מדוע הללו הפכו לאידיאל היופי? יכול להיות שאנחנו מריירות על גברים שלא היינו רוצות כבני זוג, וזה מעט מתסכל - אפילו להחפיץ אנחנו לא מסוגלות לעשות כמו שצריך, לעזאזל.
העגיבה על גברים נעשית בצורה כל כך ראוותנית, מוחצנת ומוגזמת, שהיא מרגישה כמו ניסיון מגושם במיוחד להחפצה מתקנת. בכל פעם שמישהי מציגה גבר כאובייקט, אני מדמיינת את רוזי המסמררת (הדימוי הפמיניסטי של שנות הארבעים בארה"ב), רק שבמקום להפגין את שריריה היא זוקרת אצבע משולשת, ובמקום לשדר "בואו נראה להם כמה אנחנו שוות", היא קוראת בהתרסה "בואו נראה להם כמה הם לא שווים".
חיפצון של גברים הוא לא משהו ייחודי למתחרי האולימפיאדה, מן הסתם. יש אפילו את דף הפייסבוק הישראלי "הרווח שבין הגבר לחולצה" שמציג תמונות של גברים עם הכיתובים "השם ירחם. ואני אומרת שירחם רצוי גם בבוקר וגם בערב", "נכון שהיינו עושות לו גרררררר?" ו"בדיוק גמרתי מלראות את התמונה המצורפת, אז פספסתי את שמו הפרטי של העלם. אעדכן ובינתיים תראו את החבילה".
אבל הגשת קימוריהם של מתחרי האולימפיאדה ללא ספק מהווה קפיצה לגובה. אם דוגמן מקבל שכר עבור הצגת גופו לראווה, ועל סמך מראהו הוא נשפט ומתוגמל, הרי שגופו החטוב של הספורטאי אינו הדבר שעליו הוא מתחרה. ההתייחסות לספורטאי כגוף חטוב ותו לא, מפשיטה אותו משנים של אימונים תובעניים ומיכולות פנומנליות, מתארים וממדליות. הרדוקציה של גבר שמגיע עם קבלות להיותו הישגי, שאפתן, מוכשר ומצליח לכדי גוף – ולא משנה עד כמה לוהט – מקטינה אותו עד כדי כך שמגיעה למחפצנת מדליית זהב ואת תואר החיפצון האולטימטיבי.
ועם זאת, אל תטעו - החפצה של גברים היא עניין מאד מהנה וכולנו חוטאות בה. ולמה לא בעצם? מה קרה, רק לגברים מותר? דמויותיהן של נשים מעורטלות, משורבבות שפתיים ופשוקות ירכיים מתנוססות על שלטי חוצות עצומים בכבישי הארץ. הצגת נשים כאובייקטים בכלל וכאובייקטים מיניים בפרט, נתפסת כעניין שבשגרה, ואני לא רואה אף גבר קם ואומר שלהציג אישה כגוף זה לא כל כך נחמד, ואולי כדאי להפסיק עם זה תיכף ומיד.
בואו ניקח סיטואציה היפותטית: חבורה של גברים מנהלים דיון פומבי ברשת, שבו הם משתפים תמונות של ספורטאיות ומחווים דעתם על גופן. בין השאר, הם מעלים תמונה של סימון ביילס, האלופה האולימפית המחזיקה בארבע מדליות זהב מאולימפיאדת ריו, אבל הם לא מתייחסים כלל להישגיה. "הייתי עושה לה טובה, היא כזאת לוהטת", כותב אחד מהם ומצרף את התמונה. אתם מצליחים לדמיין את זה קורה? כי אני לא מצליחה לצייר תמונה כזאת בלי שיתנפלו על חבורת החרמנים שלנו המוני נשים פגועות וכועסות.
כי אם כשגברים מחפצנים בצורה כל כך בוטה הם נתפשים כמיזוגיניים, אז למה כשנשים מעלות תמונות של כריס ברוקס וג'ייקוב דלטון מנבחרת הגברים האמריקנית, יחד עם כיתוב זהה - זה נתפס כשעשוע חמוד ובלתי מזיק? התשובה, בשתי מילים, היא יחסי כוחות. בעולם שבו גברים מטרידים נשים ואונסים אותן, ולא ההפך, בעולם שבו גברים מרוויחים יותר מנשים, ולא ההפך, קשה לראות החפצה של גברים כמשהו שמאיים על ביטחונם האישי או כמשהו שמקטין אותם עד לכדי פגיעה.
המקרה של מירי רגב
יחסי הכוחות בין נשים וגברים הם עד כדי כך בלתי שוויוניים, שלא זאת בלבד שהחפצת גברים אינה נתפשת כמאיימת, אלא שהיא אף נתפשת כעניין חמוד וחינני להפליא. ולא חייבים ללכת רחוק עד נבחרת ארה"ב כשיש לנו גאווה ישראלית כמו מירי רגב. הסרטון שהעלתה לעמוד הפייסבוק הרשמי שלה, ובו היא מחבקת את הג'ודוקא אורי ששון בעקבות זכייתו במדליית הארד, חולל סערה כאשר רבים מהגולשים האשימו את רגב בהטרדה מינית בוטה. למרות זאת, רבות מהתגובות שמרו על אווירה מבודחת: "מירי איזה חיבוקים... שהבעל לא יתחיל לחשוד... מצד שני, מה הוא יכול לעשות מול אורי ששון", כתב אחד. "זוג יפה! בהצלחה!!!!", כתב אחר.
קל לדעת אם התנהגותה של רגב אכן היתה חיננית ומשעשעת. קחו כל סיטואציה, היפכו בין הגבר לאישה ובדקו אם היא עדיין מצחיקה. דמיינו את שר התרבות והספורט מגיע לברך ספורטאית מתוקף תפקידו הרשמי, ספורטאית הנתונה למרותו מעצם היותו הגורם המתקצב את הענף, ובמקום ללחוץ את ידה בפורמליות המתבקשת - הוא מחבק אותה הלוך ושוב, מעביר ידיו על גופה ומלטף אותה במספר מקומות על אף מבוכתה הרבה. במחשבה שנייה אין דבר כזה, שר התרבות והספורט, כי זהו התפקיד של מירי רגב. אז לטובת התרגיל המחשבתי בואו נאמר שיש לו תפקיד ממלכתי אחר, למשל נשיא המדינה. אפשר, לצורך הדוגמא בלבד, לקרוא לו קצב.
המקרה של השרה רגב הוא קיצוני במיוחד, בגלל שלמרות שיחסי הכוחות הם בפירוש לטובתה, עדיין נתפשה התנהגותה כמשעשעת לרוב ולא ככזו שיש עימה קלון. כי עם כל הכבוד ליחסי הכוחות הפורמאליים ולאבן שהם שלפו עכשיו במשחק אבן-נייר-ומספריים, הנייר של יחסי הכוחות המיניים עוטף אותם כמו טטלה בכל פעם מחדש.
יתכן שחיפצון של גברים הוא בסך הכל ניסיון להטות את מאזן יחסי הכוחות מעט לכיווננו, לאחר ששנים של פטריארכיה השאירו מכובד משקלם על הצד הגברי. אם החיפצון הנשי כה מוטמע בתוך התרבות שלנו, עד כדי כך שאנחנו לא מסוגלים לקשר בין דימויי שלטי החוצות לבין תרבות האונס, הרי שהחיפצון הגברי מתאפיין בבוטות, נעשה בגסות וברישול, והוא בעיקר מזויף וקנטרני.
וברור שחלק מהמניעים שגורמים לנו לחפצן הם ממקום של "דווקא" וכן, זה לא כזה מגניב. אי אפשר לתקן עוול באמצעות ביצוע עוול במקום אחר, ושני קלקולים בפירוש לא מאזנים האחד את השני אלא מוסיפים לחוסר האיזון הכללי. וכן, אנחנו יודעות כמה זה איום ונורא לחפצן אנשים. בעיקר משום שבמשך כל חיינו אנחנו זוכות לחיפצון בעצמנו, וזו בדיוק הסיבה בגללה לחפצן גברים מרגיש כל כך נעים לפעמים.
לפנייה לכתב/ת 
