איש הייטק, רופאה ובעלי חברה מעלים הצגה

איציק סיידוף, במאי ושחקן שמוכר לכולנו בעיקר בזכות העובדה שתרם את קולו לדמותו של גרגמל המרושע שונא הדרדסים, הקים את קבוצת תאטרון גני תקווה לפני כ־20 שנה. מאז ועד היום קבוצת התאטרון פועלת ב"מרכז הבמה" ביישוב בהנהגתו כבמאי וכמנהל אמנותי. הקבוצה העלתה עשרות הפקות וזכתה לשבחים ולפרסים. בין היתר זכתה בפרס הראשון בפסטיבל הארצי "כל העולם הבמה".

בימים אלה השחקנים עמלים על הצגה חדשה: "כמו עוף החול", הומאז' לסרט "נשים צבעוניות" מאת טיילר פרי שעיבדו אסתר לביא וסיידוף, שגם מביים את ההצגה. עוזר הבמאי הוא שריאל גודורוב. שלא כמו הפקות קודמות של הקבוצה, את ההצגה הזאת הם שואפים לממן בכוחות עצמם בעזרת אתר מימון ההמונים הדסטארט.

הקבוצה בהרכב מלא(צילום: ריאן)

"הפלטפורמה אדירה לדעתי", אומר סיידוף. "הדסטארט מעודדת עשייה עצמאית ומאפשרת לנצל את האינטרנט להגיע לכמה שיותר אנשים. ההיענות גבוהה מאוד, בפחות משבוע גייסנו כמעט 35 אחוז וקיבלנו חיבוק חם מהקהל. ביקשנו לגייס 32 אלף שקל לצורכי הפקה. זה רק חלק מהסכום. אנחנו צריכים הרבה יותר, אבל אנחנו מקווים לכסות את ההצגה במכירת כרטיסים. אנחנו מאמינים שתושבי בקעת אונו ישתפו פעולה ויזרימו חמצן ליצירה עצמאית.

"אנחנו עובדים מאוד קשה", הוא מסביר. "השחקנים פה לא מתפרנסים ממשחק, אפילו משלמים דמי השתתפות. לא פעם הגיעו להצגות סוכנים ואנשי מקצוע והתרשמו משחקנים ולקחו אותם לשחק בסרטים ובפרסומות. רוב השחקנים מגיעים לפה לשעות ארוכות של חזרות, שלוש פעמים בשבוע, עד השעות הקטנות של הלילה ולפעמים מקדישים לכך ימים שלמים".

"במקצועי אני רופאה פתולוגית, אז הפציינטים שלי יכולים לחכות. הם אף פעם לא מתלוננים", אומרת ד"ר ליאורה ליפשיץ. "בצעירותי התלבטתי בין רפואה לתאטרון, אבל אימא שלי הפולנייה אמרה שלא יהיה לי מה לאכול. בגיל 24 כבר הייתי רופאה, אבל כל הזמן המעיים התפתלו לי ורציתי לחזור למשחק. יום אחד הגיעה אלי בדואר חוברת החוגים של גני תקווה וראיתי שיש קבוצת תאטרון. הגעתי לפגישה עם איציק ומאז אני פה, כבר תשע שנים".

"אני נמצאת פה חמש שנים בערך", מספרת שקי (שרה) אחירון, פנסיונרית של צה"ל בדרגת סא"ל ואמה של כוכבת ערוץ הילדים לשעבר ליאת אחירון. "זה התחיל כשפרשתי מצבא קבע אחרי הרבה שנים וחיפשתי משהו לנשמה. מימשתי חלום שנקטע בגיל 18, כי אז רצו אותי ללהקת השריון, אבל מי שהיה אז חבר שלי אמר לי או הלהקה או אני. אז לא הלכתי ללהקה. כל השנים זה בער בעצמותיי. ראיתי פרסום על סדנה בהנהלת איציק סיידוף. צלצלתי אליו ושאלתי אותו אם היא מתאימה לילדות בנות 60 פלוס. הוא אמר לי: 'תתפלאי'. באתי לשיעור ומאז הכול היסטוריה".

"כולנו בעצם הגענו להגשים את החלום שקצת התפקשש לנו במשך החיים - להיות שחקנים", מוסיפה השחקנית ליאת וינברגר. "אני פה 17 שנה, שיחקתי בכל ההצגות. אבל אני גם אימא ויש לי חברת השמה, אני עובדת פול טיים. לא הייתי יכולה להסתדר ללא תמיכה מבן הזוג שלי. היום הילדים שלי כבר גדולים, אז זה יותר קל. לפני הצגה אני פה עד 2:00־3:00 לפנות בוקר, אבל יש בזה המון סיפוק, במיוחד כשאני עולה על הבמה".

שפרה אדלר מוסיפה: "במקצועי אני מנהלת חשבונות מרובעת, אבל בריבוע שלי יש חור, ואת החור הזה צריך לפתור. זה ללכת לפסיכיאטר או לבוא לאיציק לחזרות. אצל איציק זה יותר זול", היא אומרת לקול צחוקם של חבריה לקבוצת התאטרון.

"לאנשים יש תחביב, אבל לא להרבה אנשים יש תחביב שבשבילו הם יקומו ב־4:00 בבוקר", אומרת רופאת הילדים ד"ר לאה קורן. "אני זוכרת שהייתי מסתכלת על אנשים שהולכים לרוץ או להטיס טיסנים בשעות כאלה ושאלתי באיזה סרט הם חיים. אבל הנה מצאנו עניין בחיים מעבר לעבודה ולילדים. כשיגידו לנו לבוא, נבוא, נשקיע שעות ונהיה יחד. זאת זכות גדולה להשקיע כל כך הרבה בשביל משהו שאנחנו אוהבים. נכון, לפעמים אין לנו חיים. או שאני בעבודה או שאני פה עושה חזרות. אני מודה שלא בישלתי הרבה השבוע, כי רוב הזמן הייתי פה ועשיתי חזרות".

"יש כאלה שהגיעו לפה לגמרי במקרה", אומר איש ההייטק מוש גרונר. "כשהבן שלי היה בן שש הוא הביא פלאייר מבית הספר. הייתי בדרך לפח ופתאום משהו עצר אותי. ראיתי את הפרסום על קבוצת התאטרון ואמרתי לעצמי, אולי בכל זאת? אני רואה את זה כהמשך למקצועי כאיש מכירות בתחום ההייטק. צריך לדעת קצת לשחק כדי למכור".

לצדם של השחקנים הוותיקים מככבת גם שחקנית בת 23 שרק השתחררה מהצבא. "זאת השנה הראשונה שלי, מי יודע מה יהיה", אומרת ניצן יחזקאל. "לגמרי התאהבתי, אני נהנית מכל רגע ואני מאושרת פה. נכון, הם ברובם הרבה יותר מבוגרים ממני, אבל יש לי פה המון אימהות ואבות".

שעות ארוכות של חזרות(צילום: ריאן)

אמירה חברתית

"כמו עוף החול" עוסקת באנשים שהגיעו למצב שבו אין מוצא בחייהם, אבל בזכות קבוצה תומכת הם מגלים את עצמם ואת האפשרות לבחור מחדש בחיים, בדיוק כמו עוף החול שקם לתחייה והמציא את עצמו מחדש.

"אני מנחה דרמה טיפולית, תרפיסט באמצעות תאטרון, ואני פוגש אנשים שמרגישים שלחיים שלהם אין מוצא", מספר סיידוף. "לפעמים כאשר פוגשים אנשים במצב דומה לשלך, אתה מצליח למצוא בעצמך משהו חדש. ההצגה מתרחשת כביכול במקום מסוים, אבל הדמויות משחזרות זיכרונות והכול הופך למקום אחר, מקום של מחשבות. זה מה שמקדם את העלילה. אנחנו לא מתיימרים להביא פתרונות אלא להציב מראה למציאות ולהגיד שיש אפשרות נוספת. אנחנו עושים תאטרון שיש לו אמירה חברתית, יש בזה הימור וסיכונים. הוא לא תאטרון ממסדי, אבל בעצם זה מה שכיף בתאטרון".

הדמויות בהצגה מורכבות מאוד. "היה לי קשה מאוד עם התפקיד שקיבלתי", אומרת ליפשיץ. "זאת דמות חסרת רחמים, עם הארץ, מדברת בגסות. רציתי לרחם עליה, אבל איציק אמר לי להיות גועלית ואנטיפתית. היה לי קשה מאוד. אין מה לעשות, אי אפשר להיות סנטימנטלית כשנכנסים לתפקיד".

"בהצגה קודמת קיבלתי את התפקיד הכי קשה שהיה לי בחיים", מספר מוטי יפה. הוא מדבר על ההצגה "החגיגה" המתארת סיפור על אב שפוגע מינית בילדיו. יפה שיחק את האב. "היה לי קשה מאוד להיכנס לדמות, איציק עבד איתי קשה. אחרי כל חזרה יצאתי מותש ואחרי כל הצגה הייתי חייב לנוח ולהתאושש. שנים אני קורא בעיתון על התעללות בילדים ואני רוצה לחנוק את מי שעושה את זה. ההצגה הייתה בשבילי תקופה קשה מאוד. לא הייתי מסתדר בלי החבורה פה שקיבלה אותי בחיבוק ובחום אחרי כל מערכה קשה. זה נתן לי את הכוח להמשיך וזה לא קורה בהרבה קבוצות. עד היום כשאנחנו מזכירים את זה קשה לי מאוד עם ההצגה ההיא. היא ערערה אותי".

איך הרגשת כשהמשפחה באה לראות אותך?

"כשיצאתי החוצה והקהל שנא אותי זה בעצם אומר שהצלחתי, שכנעתי אותם. שמחתי, אבל זה עלה לי בבריאות. המשפחה כמובן עודדה אותי, הם מכירים אותי לא מאתמול. אני שמח שאיציק לא הרפה ממני, נכנס לנשמה שלי ועבר את זה איתי יחד. אני לא יודע למה, אבל מאז בכל הצגה הוא נותן לי את התפקיד של הקרימינל".

"אסור לשפוט את הדמות", מעיר סיידוף. "צריך להבין אותה למרות שזה נשמע לא הגיוני. אם תשפוט את הדמות, תשחק אותה באופן חיצוני. צריך לנסות להיכנס אליה לראש, צריך למצוא את הטוב. למרות שאם הייתי פוגש אבא מתעלל הייתי רוצה לתלוש לו את השערות, אבל אסור לחשוב ככה בשביל ליצור דמות אמינה. לכן כשהחברים פה אומרים שהם הולכים לטיפול פסיכולוגי, הם צודקים".

"הכי קשה לשחק דמות שנורא קשה להיכנס אליה", מוסיפה אחירון. "הייתי אשתו של מוטי באותה הצגה, האם שראתה, ידעה ולא הגיבה. חיפשתי דוגמאות בחיים כדי לשחק דמות מגעילה ומזעזעת שאני לא מזדהה איתה כלל. נזכרתי שפעם הייתי ליד מיטתו של בני החולה, והוא דיבר עם הרופאים על מונחים רפואיים מפחידים ומאיימים, ואני הקשבתי אבל לא הבנתי כלום. הייתי שם, אבל הדחקתי. חשבתי לעצמי שהאם הזאת מדחיקה כמו שאני הדחקתי באותו יום".

"זר לא יבין זאת", ממשיך סיידוף. "אנשים מבוגרים ורציניים באים בשעות כאלה, בשבת, באמצע הלילה לעשות חזרות. יש פה יצירה, חלום משותף, שריטה. זה ממש לא דבר רע. יש פה חוויה אחרת, אנושית ונדירה. אנשים עושים דברים שהם לא העזו לעשות בחיים".

"המשחק חשוב לנו כל כך עד שאנחנו מוכנים לעשות כל מיני דברים שלא העלנו על דעתנו", אומרת אחירון. "אנחנו מקימים תפאורה, משיגים אביזרים ותלבושות, שוטפים כלים. מוטי מגדל שיער ארוך בשביל הדמות, למרות שהוא אמר שבחיים לא יעשה זאת. יש פה הרבה מעבר למשחק, אנחנו מגשימים פה חלום".

"מהר מאוד מבינים בהצגה שלא משחקים פה אלא לוקחים מציאות ומעלים אותה על הבמה", מוסיף צביקה איבשיץ. "אנחנו מאוהבים בהצגה", מוסיפה קורן. "אנחנו חושבים שזאת הצגה פשוט מעולה, מלאה תכנים, מלאה מסרים ומפתיעה מאוד".

קבוצת התאטרון מנסה לגייס 32 אלף שקל כדי להעלות את ההצגה עשר פעמים בחודשים אוקטובר עד דצמבר. עד כה הצליחו לגייס יותר מ־12 אלף שקל. "אנחנו מקווים שההתחלה הטובה של הקמפיין בהדסטארט תימשך", אומר סיידוף. "הוקמנו כתאטרון בגני תקווה, ועד לפי כשנתיים המועצה תמכה בנו. בשנתיים האחרונות היו קיצוצים, ואנחנו מקווים שהתקציב יחזור".

"אנחנו משלמים למרכז הבמה על כל חזרה, וכל הצגה לפי שעה!" מעירה אחירון. "אני מתקוממת על זה שגני תקווה ומרכז הבמה לא תומכים בנו ואנחנו עושים המון בכוחות עצמנו. אנחנו לא יוזמה פרטית, אנחנו קבוצת תאטרון של גני תקווה. אנחנו עובדים קשה מאוד ונותנים הרבה כבוד למועצה. ההרגשה היא שזה קצת לא הוגן".

סיידוף ממשיך: "לא כולם יודעים שנעשית פה עבודת במה כל כך רצינית ומוערכת. יש לנו שם מצוין בעולם התאטרון. אנחנו נמשיך לעבוד קשה כדי לעלות הפקה רצינית, איכותית ומקצועית ללא פשרות".

הכתבה מתפרסמת במקומון "ידיעות בקעת אונו".