אמי אמרה לי לעולם לא למהר למיטה עם בחור
משפטים ששמענו בילדות עלולים לעצב בהמשך את כל תפישת המיניות שלנו. המשפטים הללו, שנאמרו מתוך דאגה, מכילים לעיתים כוח הרסני שעלול ללוות אותנו גם בבגרותנו
הרבה מאוד נשים מגיעות אליי ומשתפות אותי בטענה שחוזרת על עצמה לא מעט: "עוד בילדותי", הן אומרות לי, "אימא שלי הכניסה בי את המחשבה שליהנות מיחסי מין או להתנהג בצורה שיכולה להתפרש על ידי גברים כמזמינה ליחסי מין, זה לא יפה ולא מכובד". נשים אלו משתפות אותי במשפטי הנחייה שהן שמעו מהאימהות שלהן, כמו: "אל תסתכלי לגברים בעיניים", "אל תלכי חשוף מדי", "אל תיכנסי עם גבר למיטה מוקדם מדי", ו-"'אל תחשפי מהר את רגשותייך".
אמירות אלו באות בדרך כלל ממקום שבו האם מכוונת לטוב. היא רוצה לשמור על הבת שלה מהעולם האכזרי המאיים עליה, או שהיא פשוט מונעת מתפיסות שמרניות שעליהן היא גדלה בעצמה. הבעיה היא שהאם אינה מבינה עד כמה למשפטים האלו יש כוח הרסני על המיניות של ביתה, שסוחבת את עול המשמעות הזה למשך שנים ארוכות בחייה הבוגרים. הדבר פוגע ביכולת שלה להשתחרר או ליהנות מיחסי מין. באופן מודע או שלא במודע, היא מונעת מעצמה ליהנות, מרגישה שלא בנוח עם התחושה, וכל הזמן שומעת בראשה את הקול הזה של אימא שלה, שמכריז עד כמה היא אינה נוהגת כשורה.
ננסי בריידי שכתבה מספר ספרים העוסקים בפנטזיות של נשים ("הגן הנעלם", "נשים מעל"), ומתבססת בספריה על מכתבים שקיבלה מנשים שונות, על סיפוריהן ועל הפנטזיות שלהן, טוענת שהתחושה העיקרית שליוותה נשים במהלך שנים רבות היתה תחושת אשמה. המחשבה על מיניותן היתה מוסתרת במעמקי נפשן, ואף אחד לא יכול היה לדעת עליה. האחראים לתחושה זו לדברי בריידי, היו ההורים ובעיקר האם, שלאורך השנים היו אמונים על החינוך ל"צניעות מינית" של הבת, צניעות שבאה לידי ביטוי בדרך שבה הבת מתלבשת, מדברת, מתנהגת ובאה במגע עם סביבתה.
לדבריה, כל עוד הילדה צעירה ואיננה מתעניינת במיניות (אפילו עם עצמה), היא לא מאיימת על נשיותה של האם שמרגישה ביטחון ועליונות. כלומר, מעמדה כאישה המעצבת את ההתייחסות המינית בבית אינו נפגע. אולם כאשר הנערה מתפתחת, מתחילה האם להרגיש איום, וכתוצאה מכך היא מתחילה לראות בביתה ככזו המהווה לה תחרות, ובמודע או שלא במודע מעבירה לה מסרים לגבי מיניותה.
הרבה בנות רואות באימהות שלהן מודל לחיקוי וליצירת זהות. האימא תמיד תהיה האדם הקרוב ביותר לבת מהמקום העמוק ביותר של נבכי נשמתה, אך האם תהווה, גם שלא בידיעתה, את האויב הגדול ביותר לפיתוח האישיות העצמית של הבת.
אחד הדברים החשובים ביותר שאני מנסה להעביר לאישה כזו שמספרת לי על האופן בו אימה עיצבה את מיניותה, הוא שאין שום טעם להמשיך ולהחזיק באותן האמונות שהאם העבירה לה. היא צריכה לגלות את הקול הטבעי שבתוכה, ולאפשר לעצמה לחוות הנאה שמשוחררת מ"רעשי הרקע" הנמצאים בראשה. וכשהן עושות זאת, אני גם אומרת להן שהגיע הזמן שנסלח כבר לאימא שלנו. שנניח לה, ולא נמשיך להאשים אותה בכל דבר שלא בסדר אצלנו. אחרי הכל, גם לאימא שלנו היתה אימא שקולה הדהד לה בראש.
רוני ארז היא מאסטר ב-NLP דמיון מודרך ועוסקת בהעצמה מינית נשית
לפנייה לכתב/ת 
