"אטלנטה": אבסורדית, פילוסופית, מרתקת

אבל בעיניי, ההישג הכביר שלה הוא דווקא זה: אחרי צפייה בחצי ממנה (חמישה פרקים מתוך 10), הייחודיות של "אטלנטה" מצליחה להקנות לה תחושה אישית להפליא, וברמה העלילתית ברור למדי שהיא איננה כזו, והרבה מהייחודיות הזו עולה מעיצוב דמותו המרתקת, האניגמטית, של הגיבור ארן מרקס שמגלם גלובר.

אלטנה. דוק פילוסופי מעודן

אחרי שעזב את אוניברסיטת פרינסטון - הוא לא מוכן להרחיב בנושא - מרקס חזר הביתה לשכונה המוזנחת באטלנטה, ג'ורג'יה, מנסה למצוא את עצמו ומקומו בחיים, בלי גרוש על התחת אבל עם שאפתנות בריאה ואמונה עיקשת במרדף אחר חלומותיו. עיקשת מספיק כדי להעלות את חמת חברתו ואם בתו, ואן (זאזי ביטס), והוריו שכבר מסרבים לאפשר לו להיכנס לביתם מחשש ששוב יבקש כסף. הפתרון? ארן החליט שהוא הולך לנהל את הקריירה של בן דודו, הראפר העולה אל "פייפר בוי" מיילס (בראיין טיירי הנרי), שמתפרנס בינתיים מסחר בסמים יחד עם שותפו הביזארי, דריוס (לקית סטנפילד). אפילו אם עוד באותו היום שבו ארן פוגש את בן דודו הפגוע אחרי שנים של נתק, הוא מוצא את עצמו עצור יחד איתו.

אף אחת מהדמויות האלה - להוציא אולי את זוגתו של ארן, ואן, המתוארת באופן מעט שטחי יותר - איננה בדיוק מי שהיא נראית לכם כאן, על הדף. גלובר חוצב מכל אחת משהו מפתיע, מרענן, מגלה בהן בכל פרק - ולפעמים באותו הפרק, או באותה הסצנה - איכויות סותרות, עומק בלתי צפוי ורגעים של התבוננות. אבל את רגעי ההתבוננות המרתקים ביותר שמר לדמות שהוא מגלם, ארן, שבשתיקתו ופניו החתומות עוטף באירוניה דקה את הסיטואציות האבסורדיות שבהן הוא מוצא את עצמו, ומקנה לסדרה דוק פילוסופי מעודן. היא גם מצחיקה מאוד, פרועה ומלוכלכת כשבא לה, אבל דרך עיניו התוהות והתועות של ארן - שם היא בעצם נמצאת - כמעט כל סצנה של "אטלנטה" ספוגה במין זן אקזיסטנציאליסטי מהורהר, בהבנה שבסופו של דבר, המרוץ הקפיטליסטי, המרדף אחר האושר ועריצות האגו - הכל הבל הבלים.

"אטלנטה", רביעי, 22:00, yes Oh וב־yesVOD.

הביקורת התפרסמ במגזין"פנאי פלוס".