לבד בברלין #14 והיא שעמדה

השבוע חגגתי את הפסח הראשון שלי בברלין עם חברים ישראלים, שאת חלקם הבאתי מהבית ואת השאר הכרתי כאן. "סדר חברים" היה משהו שדיברנו עליו הרבה, אבל אף פעם לא עשינו. והפעם, התכנסנו כולנו לערב שכולו מצה ומרור. כמו כל שנה, ועדיין הרגיש לכולנו שמשהו בהחלט השתנה.

סדר חברים, בפעם הראשונה(צילום: חזי מנע)

בכל אחד מלילות הסדר שחגגתי עד היום, בכל פעם שהגענו לקטע בהגדה ש"ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", משהו התהפך לי בבטן. הייתי חושד במצה שחייבים לאכול עם החרוסת, אבל זה תמיד מגיע אחרי.

צפו: החברים שרים "אחד מי יודע"

לפני כמה שבועות שאל אותי חבר "אתה יודע איך אפשר לזהות ישראלים בברלין?". "איך?", שאלתי, מופתע מאיפה הוא הגיע עם זה עכשיו. "יש להם את אותו פרצוף מבוהל כשהם הולכים לאיבוד", הוא קבע אחרי ששנייה קודם לכן, שאלתי בעברית זוג שהמתין בתור לפני בדלפק הקבלה למלון, "מה אתם מחפשים?". משהו בפנים הרגיש לי ישראלי.

430 שנה היו ישראל עבדים. את מה שהם עשו הם עשו כי צריך, ואת מה שלא, כי אסור. בשמות פרק י"ג, פסוק י"ח, נכתב "וחמשים עלו בני ישראל". יש פרשנים הטוענים, שלא מדובר בנשק שאיתו עלו בני ישראל ממצרים, אלא לכך שרק חמישית מבני ישראל הסכימו לעזוב והשאר, העדיפו להישאר עבדים.

כבר אז, לפני אלפי שנים, כשהיינו רק בנים של ולא הדבר עצמו. רק אחד מכל חמישה בנים, העדיף לעשות משהו עם עצמו, מלהמשיך להתלונן. כן, כבר אז, כשהומצא הערב המופלא הזה, שלפעמים נדמה שאנחנו אוהבים לחגוג אותו בערך באותה מידה שאנחנו אוהבים להתלונן עליו. הערב הזה, שבא להזכיר לנו שאנחנו לא חייבים לעשות כלום. שמותר לנו לצאת החוצה ולבחור את העולם שבחוץ. כבר אז, הרוב בחר לחזור אחורה ולספר עד כמה העולם חרא.

מה נשתנה 

אז מה השתנה הלילה הזה שחגגתי בברלין, מכל הלילות שהשתתפתי בהם עד היום? איך קרה בדיוק ש-11 ישראלים וגרמניה אחת, שרובנו הכרנו רק עכשיו, יצאנו מערב עם פוטנציאל מרגיז במיוחד, והרגשנו שזה היה הסדר הכי מצחיק, מרגש וכיפי שהיה לנו בחיים? לא תמיד חייבים לנתח למה. אבל בכל זאת, אני יהודי, וכששואלים אותי "נו, אז מה השתנה?", רצוי שיהיו לי כמה אפשרויות לתשובה.

בדרך לסדר(צילום: חזי מנע)

שבכל הלילות היושבים והמסובים נמצאים כאן, כי זו המסורת, כדי לכבד את ההורים, או שאנחנו עושים את זה בשביל הילדים. ובלילה הזה כל המסובים, כולם בלי יוצא מן הכלל, היו כאן כי זה מה שהם רצו.

שבכל הלילות רבים על מי יביא את החרוסת וכמה מלח יש השנה בעוף, ואיך הדודה לא זכרה שמשה טבעוני, אז למה יש ביצים בעוגה. והלילה הזה התבדחנו שהפעם אין למה לרוץ בקריאת ההגדה, כי גם ככה מחכה לנו רק אוכל טבעוני בסופה. ולחפש כל הערב את החרוסת שאף אחת לא הביאה, כי לא פשוט למצוא בברלין סילאן, ולשמוע שלכולנו הייתה את אותה שיחה עילגת עם טורקי שלא מבין את ההתעקשות על סירופ תמרים, כשיש כל כך הרבה סירופים אחרים, עד שהוא נכנע ליהודי שעומד מולו, "מבין" שמדובר ב- Dateln (תמרים בגרמנית) ועושה עם הידיים סימנים שאין.

שבכל הלילות חשבנו שאנחנו כאלה מיוחדים, שאוטוטו באים עלינו לכלותינו וכאן אנחנו מבינים שעם כל הכבוד להיותנו עם מיוחד, אנחנו גם טיפהל'ה פרנואידים, כי בברלין מגלים שהעולם הוא חרא ליהודים, סורים וקרואטים בערך באותה המידה. וכשהגרמנייה היחידה בחדר קוראת בגרמנית את מה שאלוהים עושה לאויבינו, זז לכולנו משהו בלב, כי למרות הכל, הצלחנו להישאר בני אדם, בעודנו שולחים מבט נבוך אחד לשני, מתפללים שהיא לא תחשוב, שאנחנו באמת מתכוונים אליה.

ואולי בעצם כל מה שהשתנה, זה שעם כמה שכל ישראל חברים, הלילה הזה עשיתי את הסדר רק עם חמישית מהם. שמאה אחוז מהאנשים מסביב לשולחן היו חמישית מבני ישראל, שמעדיף לצאת החוצה ולבדוק בעצמו, מאשר להאמין לכל מה שמספרים לו. שיודע שכשמישהו עסוק כל כך בלהפחיד אותנו, זה תמיד, כי יש לו אינטרס. ולמרות כל הסיפורים על אנשים ועמים אחרים, אנחנו עדיין מתאמצים לבדוק בעצמנו, מי זה האדם שיושב מולי.

אז אם אתם שואלים אותי, זה מה שהשתנה לי בברלין השנה. זה, או היין שחנן המארח קנה, שהיה מוצלח במיוחד.