כשאייכמן חיפש הון יהודי בביקור סודי בחיפה
עוד לפני שאדולף אייכמן מונה לראש מחלק היהודים בגסטאפו ושלח מיליוני יהודים למחנות ההשמדה, הוא ביקר בארץ ישראל במסווה כדי להכיר ממקור ראשון את כלכלת היישוב ולממש את חזונו של היטלר לגרמניה "טהורה". צבי לביא חוזר לימים שלפני התופת, ולאנשים שניסו להציל כמה שיותר נפשות
מה חיפש אדולף אייכמן בארץ ישראל המנדטורית באוקטובר 1937, שנים רבות לפני שנחטף מארגנטינה? באותם ימים אייכמן היה עובד זוטר באס אס, נספח למחלקה היהודית בשירות הביטחון הנאצי. הוא נחת בחיפה בכיסוי של כתב עיתון ברלינאי עם מפקדו הרברט האגן, שהתחזה לסטודנט. הם נאלצו לצאת מהארץ תוך פחות מיום. למחרת הפליגו למצרים באותה ספינה עמה באו מרומניה.
כתבות נוספות במדור כשבגרוש היה חור
מאבק הנאצים בבריטים על מטמון הזהב בג'נין
כשהיהודים החרימו את החלב הנאצי משרונה
התכנית היתה מפגש עם איש עסקים יהודי, פייבל פולקס מחיפה, שהכירו מברלין באמצעות כתב סוכנות הידיעות הגרמנית, ד"ר פרנץ רייכרט, שהציג את פולקס כ"מפקד בכיר בהגנה". בנוסף, השניים היו צפויים להיפגש עם המופתי של ערביי הארץ, חג' אמין אלחוסייני, שכבר התפרסם עוד ב-1936 כמנהיג מרד הדמים הערבי נגד המנדט הבריטי. הערבים טענו שהעולים מאירופה מציפים את הארץ בחסות בריטית, אבל היהודים היו קורבנותיהם המיידיים.
רייכרט יזם את הביקור כדי שאייכמן והאגן ילמדו ממקור ראשון (פולקס והמופתי) עד כמה ואם בכלל יכולה כלכלת הארץ לקלוט את רבבות יהודי גרמניה שלא היגרו אחרי עליית הנאצים לשלטון ב-1933. בחזונו, ראה היטלר את גרמניה שלאחר גלי ההגירה כ"יודנריינן" (נקייה מיהודים). "הפתרון הסופי" בתאי הגזים עלה רק ב-1941, בעיצומה של המלחמה, ולא מעט בגלל שההגירה היזומה התנהלה בעצלתיים לפני המלחמה, כשהיתה אפשרית.
הסכם עוקף גרמניה
אבל קורות המסע של צמד הנאצים לארץ ותוצאותיו יכולות ללמד, לפחות אצל אייכמן, על אחד המקורות שהולידו את הפתרון השטני. קו המחשבה והחריצות של טוראי האס אס האלמוני הבריקו במחלקה היהודית. הוא למד מהר מאין ולאן נושבות הרוחות בצמרת הנאצית. הממונים עליו התפעלו ממסמך אזהרה שכתב והפיץ על הסכנות שבהקמת מדינה יהודית במזרח התיכון, וחשבו שהמומחיות שלו מחייבת להקפיץ אותו מיד לקצונה.אייכמן והאגן הפליגו לחיפה, אבל הבריטים התירו את כניסתם, כאמור, רק למספר שעות. נראה שחשדו כי הם לא תיירים תמימים. לימים התברר שידעו מראש את זהותם ומטרת בואם. השניים בילו את הלילה בברים של חיפה, ובבוקר הפליגו לאלכסנדריה בספינה שהביאה אותם. הפגישות שתוכננו להם בארץ נערכו כעבור שבועיים בקפה "גרופי" בקהיר. רייכרט בא לשם עם פולקס, והמופתי נשאר בארץ ושלח את עוזריו.
רייכרט טען שהוא לא נאצי, אבל גם הודה שאיננו מחובבי ציון. הוא ביקש למכור לאייכמן והאגן תוכנית להמרצת ההגירה עבור 50 אלף מיהודי גרמניה שאינם בעלי אמצעים, וראה בה כחלופה נאצית להסכם שהיה נהוג עד אז, הסכם "העברה", במטרה להגביר את מהירות טיהור גרמניה מיהודים.
כאמור, באותם ימים השלטון הנאצי התיר לאותם יהודים חסרי אמצעים לצאת עם רכושם בחסות הסכם "העברה" היסטורי שנעשה עם הסוכנות היהודית. למעשה, הוא תרגם רעיון שהגה בזמנו ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, חיים ארלוזרוב, אך לא הספיק לחתום עליו. נראה כי בגללו נרצח בקיץ 1933, כשתל אביב התקוממה נגד כל שיתוף פעולה עם הנאצים.
ההסכם עקף את חוקי המטבע הנאצים, שאסרו הוצאת הון גרמני לחו"ל במסגרת הבראת המארק מהאינפלציות שריסקו אותו בעשור הקודם. ליהודים התאפשר להעביר את הונם לארץ רק אם יגולם במוצרים גרמניים.
במסגרת ההסכם, חברת נאמנות חיצונית שהורכבה מיהודים מארץ ישראל שעסקו בנטיעת פרדסים, ניהלה את ההעברה. היהודים שמכרו את נכסיהם הפקידו אצלה את תמורתם, והיא בתורה רכשה ושלחה את הסחורות כייצואנית והכניסה אותן לארץ כייבואנית. בארץ הסחורות נמכרו במהירות, ותמורתן הוחזרה (בלירות ארצישראליות) לבעליהם היהודים שבינתיים עלו ארצה. בדומה לשאר העולם, גם בארץ היה ביקוש רב לסחורות גרמניות. הלירה היתה שוות ערך לליש"ט הבריטית, והעולים ה"יקים" נהנו מ"סל קליטה" פרטי ונדיב.
כסף מתחת לשולחן
הודות לביקוש הרב ושוויין הגבוה, הונם של העולים אמנם הקפיץ אותם למאיון העליון, אבל תרם עוד יותר לשדרוג מהפכני של הכלכלה המקומית. הוא החזיר לחיים את מחזור הדם המתנוון של המשק השקוע בשפל עמוק, ומימן הקמת תשתיות לתעשיות ומערכות פיננסיות חדישות.
על אף החגיגה הפיננסית בארץ, הדיה לא הגיעו לקהיר, ובמהלך המפגש הנאצי-יהודי-ערבי רייכרט זלזל בהסכם ה"העברה" ופירותיו בטענה שהוא מיצה את עצמו. הוא הסביר כי היהודים אוהבים את גרמניה ולא יעזבו אותה מתוך האמונה שלא יאונה להם כל רע תחת המשטר הנאצי.
רייכרט "מכר" את תוכניתו בכך שהיא תמומן בכסף יהודי שיעבור תחת שולחן הפיקוח במסגרת עסקאות ה"העברה". לטענתו, גם התשלום הכולל שעלול להצטבר עד לכדי 20-30 מיליון ליש"ט לא מרתיע, כיוון ש"הקלף המנצח" בתוכנית הוא שאין מדובר בכסף נאצי במקור. לפי תוכניתו, הקונים ישלמו את מחירן המלא של הסחורות, אך היהודים יקבלו פחות משוויין, וכך ההפרש נשאר בידיים של גרמנים "ארים".
בנוסף, הוא הציע שמאותו הפרש תשולם העמלה בסך 10% לשותפים המקורבים למפלגה הנאצית, כמו גם את הבונוס האישי לכל אחד מבאי המפגש בקהיר, בתנאי שיקדמו את התוכנית במגזרים שלהם.
בסיום הצגת התוכנית, פניהם של אייכמן והאגן היו חתומים. הרי הם יהיו הראשונים שיסכנו את ראשם אם יתברר שרייכרט פועל על דעת עצמו ואיננו סוכן כפול כמו שריננו מאחורי גבו.
לעומתם, פולקס היהודי הגיב בהתלהבות תיאטרלית והיסחפות ש"העסקה תביא תגבורת ציונית ליישוב בארץ, ובקצב הזה היהודים יהיו הרוב שיזרז את הקמת המדינה היהודית ויכתיב את גבולותיה". דבריו הקפיצו גם את רייכרט. רק זה היה חסר לו כשניסה לשווא להרגיע את נציגי המופתי, שהודיעו מיד שלא יתנו יד לעסקה, והיא לא תקום ולא תהיה. לא על זה הם שופכים את דמם היקר במרד הגדול.
רייכרט הציע שיתפשרו לפחות על ההסכמה לשקול את התוכנית, שמא לממונים עליהם יש אינטרסים סמויים שהם אינם מודעים להם. אך זה היה מאמץ שווא למנוע פיצוץ במפגש בהרכב שכזה ובעיתוי הרגיש של מרד הדמים הערבי. גם הסיכוי לטרפד את הסכם ה"העברה" בהרפתקה חדשה נראה אבוד מראש.
הקשר הסודי נחשף
בעת ההיא, איש מהנוכחים לא ידע שרייכרט ופולקס נוצרים סוד אישי משותף - הקשר עסקי ביניהם בחיפה, 1930. הסוד נחשף בחקירת אייכמן ומשפטו במהלך תחילת שנות ה-60', אך נבלע בחטיפה וחוסר הרצון להחיות בעם את זיכרון השואה.
אך כעבור 5 שנים, בשלהי 1966 השבועון הגרמני "דר שפיגל" תרם לפיזור הערפל, כשפולקס (או פולס בשמו העברי) היה מזכיר לשכת המסחר בירושלים. למחרת הפרסום השלים פולקס את זיכרון עלילותיו בראיון שנתן לנו. הוא גילה שהקשר העסקי נוסד כשהיה הממונה על התובלה בהנהלת הרכבת, ורייכרט היה נציג חברת בנייה קפריסאית שנעזר בשירותיו בשינוע מטעניו ברכבת. שני הצדדים נהנו עד פיטורי פולקס ב-1932. רייכרט חש לעזרתו ונתן לו לנהל את עסקי החברה בארץ במשך שנתיים עד שהיא פשטה את הרגל.
רייכרט נעלם והופיע, כאמור, בשנית אחרי עליית הנאצים לשלטון, הפעם כנציג רשמי של סוכנות הידיעות הגרמנית. פולקס דיווח עליו למטה ההגנה, נדרש לעקוב אחריו וב-1935 הודיע שרייכרט מבקש את עזרתו למכור לסוכנות היהודית עסקה שתחליף את הסכם ה"העברה", בטענה שהוא מתבצע "בצעדי צב" ובקושי הוציא מגרמניה 8% מההון היהודי.
הסוכנות השיבה שתתמוך בעסקה בתנאי שתביא כפליים עולים מהצעת רייכרט, לא פחות מ-100 אלף, והציעה לו עמלה של 10% מהרווחים. רייכרט הסכים רק לפרוס את עליית ה-50 אלף על פני 5 שנים, ודרש שכר טרחה של 25% שיתחלקו עם שותפיו בגרמניה. רייכרט הזמין את פולקס לברלין לדבר עם השותפים. בסוכנות חשבו שהוא מסתבך בעסק מטורף, אבל אישרו את נסיעתו בתנאי שיופיע כאיש פרטי.
המפגש התקיים בגן החיות הברלינאי בפברואר 1937. השותפים באו במדי אס אס ולא דיברו ביזנס. הוא זכר איך "חזרו והאשימו את היהדות העולמית במצב יהודי גרמניה", ולדבריו הטיח בהם, ש"אין יהדות עולמית. רק אתם תיפטרו מהבעיה אם תשחררו 50 אלף יהודים עם רכושם". פולקס לא החכים מהעימות המדכא, ובארץ דיווח ש"העסק אכן לא רציני", אבל רייכרט לא הרפה ממנו. הוא לחץ עליו להשתתף לפחות בדיון הסודי האמור, שתוכנן בחיפה בין המופתי לאייכמן והאגן שיבואו מגרמניה.
המפגש עם מנהיג המרד הערבי הדליק אצלו נורה אדומה. בלי נקיפות מצפון הוא הפר את הבטחתו לרייכרט לשמור את הסוד, ודיווח להגנה על זהות האורחים ויום בואם לחיפה. המפגש חייב סיכול מיידי. גם את תפקידו בסיכול הוא הסתיר 30 שנה עד הפעם השנייה והאחרונה של אייכמן בארץ.
פולקס הודה בראיון: "ב-1937 שילמתי מכיסי 20 לירות שוחד לקצין בריטי בנמל חיפה שיגרש את אייכמן כשיגיע לארץ". אבל סיכול הביקור רק דחה את הדיון שנועד, בין השאר, לבחון את היכולת הכלכלית של הארץ לקלוט את יהודי גרמניה. הוא נערך כעבור שבועיים בקפה "גרופי" בקהיר, אך נקטע כאמור ונגמר בלא כלום עד שנמוג. כעבור חודש, בנובמבר 1937, ניתק פולקס אם קשריו עם רייכרט והאיש נעלם מחייו.
"אנדרלמוסיה כלכלית"
חברת ההעברה פעלה באין מפריע עד סוף 1939. ב-6 שנותיה עלו בזכותה כ-50 אלף יהודים לארץ עם רכוש בשווי 12 מיליון מארק. הון עתק שהביאו מעטים לא אמידים. הם נקלעו לאווירה מעורבת. מחד, חרם ציבורי על תוצרת גרמניה וכסף גרמני שלא הגיע באמצעות הסכם ה"העברה", ומאידך, הסתייגות של חברת עובדים צנועה אך גאה, למרות שגם ה"יקים" נהגו לחיות רק ממה שיש. רמת חייהם הגבוהה ניקרה עיניים על אף שמימנו אותה מכיסם ולא מקופת הציבור.
אייכמן חשב שיצליח לבדו להתנכל ל"העברה" אם הממונים עליו יבינו שהחרם על התוצרת הגרמנית מסתיר שבארץ לא רוצים את יהודי גרמניה. לכן מוצדק לעצור את הגירתם ולהחרים את רכושם.
לקידום המטרה פיברק עבורם ב-1937 דו"ח שקרי כאילו ראה בארץ במו עיניו "אנדרלמוסיה כלכלית שבה היהודים מרמים איש את שכנו, ובירושלים קיימים 40 בנקים יהודים החיים מהונאת בני גזעם".
השקר היה בתרבות הנאצית. מה שלא עלה בידו בגרמניה, הצליח לו לפני המלחמה בסיפוח אוסטריה וצ'כוסלובקיה, כשאסר להעתיק שם את מודל ה"העברה". אבל חזר וכשל כשבסוף המלחמה שוב לא הצליח למכור את רעיון רייכרט, הפעם להצלת יהודי הונגריה בעסקה של "סחורה תמורת דם". במבט לאחור, מתחברת הרפתקת 1937 לקריירה המפלצתית של אייכמן - אשר כראש מחלק היהודים בגסטאפו שלח מיליוני יהודים למחנות ההשמדה - אם מישהו מחפש את החממה שבה נבטו זרעי הפתרון הסופי.
לפנייה לכתב/ת 
