הרבה יותר מקבוצת על
אחרי הסוויפ השלישי ברציפות, ששלח אותה שוב לגמר הפלייאוף, אפשר רק להתפעל מהתהליך שעברה גולדן סטייט מאז שהבעלים ספג שריקות בוז לפני חמש שנים
קצת כמו שבני ישראל מצווים לקרוא מדי שנה בהגדה, כך כל מי שאוהד את גולדן סטייט, או סתם מאמין בסבלנות ובתהליכים, מוכרח לחזור ושוב ושוב למארס 2012 באורקל ארינה, אולמם הביתי של הווריורס.
היה זה ערב הוקרה מיוחד לאגדת המועדון, כריס מאלין, שחולצתו הועלתה אל תקרת האולם. הבעלים ג'ו לייקוב עלה לשאת דברים, אך התקבל בשריקות בוז צורמות. הקהל, שהיה שבע כישלונות וזעם על הטרייד ששלח רק כמה ימים קודם לכן את מונטה אליס (השחקן המשמעותי בקבוצה דאז) למילווקי, פשוט לא נתן לו להוציא מילה מהפה.
על המיקרופון השתלט כוכב הערב מאלין, ובעודו מחבק את לייקוב בניסיון לגונן עליו טבע את המשפט שצריך להיות חקוק על כל דלת באולם, כמו מזוזה שמנשקים אותה: "שינוי הוא לעיתים בלתי נמנע. עם הסבלנות שלכם הכל יעבוד כמו שצריך".
אתמול בבוקר גולדן סטייט העפילה לגמר הפלייאוף השלישי ברציפות שלה מהמערב (הראשונה שעושה זאת מאז הלייקרס של שאקיל וקובי) לאחר 115:129 על סן אנטוניו ו-0:4 בגמר המערב (במה שעשוי היה להיות משחקו האחרון בקריירה של מאנו ג'ינובילי בן ה-40, שקיבל אהבה אדירה מהקהל הביתי).
הקבוצה היחידה בהיסטוריה שרשמה 67 ניצחונות ומעלה שלוש עונות ברציפות הפכה לראשונה אי-פעם שפותחת פלייאוף ב-0:12, כלומר, שלושה סוויפים. כל זה עם יתרון ממוצע של 16.3 נקודות (הכי גבוה בתולדות הפלייאוף עד שלב הגמר) ו-498 נקודות (הכי הרבה בהיסטוריה בסוויפ של ארבעה משחקים). אז כן, הסבלנות משתלמת. למרות שריקות הבוז.
הכל מתחיל מניהול נבון
רק שאירוע משמעותי שהתרחש בקיץ שעבר גרם לאנשים לשכוח היכן הייתה גולדן סטייט ב-2012. או את הקבוצה שהגיעה שנתיים ברציפות לגמר בדרך מרשימה. הם זוכרים את ההצטרפות של קווין דוראנט. הם מדברים שוב ושוב על איך אחד משלושת השחקנים הטובים בליגה הצטרף לקבוצה שרשמה את המאזן הטוב ביותר בעונה הסדירה. פתאום לכולם זה נראה כמו עוד "סופר טים", קבוצת על שנבנתה לה ברגע אחד ויצרה מצב לא הוגן ולא שוויוני.
אין טעות גדולה מזו. האמירה מגמדת את כל מה שנעשה עד עכשיו, מגמדת את התהליך. הווריורס הם יותר בכיוון של סן-אנטוניו הגדולה. אחת שנבנית מבחירות דראפט מוצלחות, או מטריידים שפוגעים בול, והכל בניהול נבון ותחת תקרת השכר.
הרי ב-2009 שש קבוצות אחרות היו יכולות לבחור את סטפן קרי שנבחר רק שביעי בדראפט. אפשר היה לוותר, למשל, על ביסמאק ביומבו שנבחר לפני קליי תומפסון, שנלקח רק 11 בדראפט 2011. ותהיו בטוחים שמי שלקחה ב-2012 את פרי ג'ונס השלישי, או בעצם כמעט כל 34 הקבוצות שלא לקחו את דריימונד גרין, היו שמחות להחזיר את הזמן לאחור.
רק הנהלה חכמה מחתימה שחקן שהיה נראה גמור כמו שון ליווינגסטון, או מצליחה להביא בטרייד את אנדרה איגודאלה, כוכב בדנבר, תמורת כמה שחקנים בינוניים וכמה בחירות דראפט, ולהפוך אותו לחלק מהמכונה מהספסל. והרשימה עוד ארוכה.
ההתאקלמות של דוראנט
כישרון, כמו שאתם ודאי מבינים, יודעים ומתמוגגים, יש. ברוך השם. אבל כמו שאמר מאמן הפוטבול ביל בליצ'יק – talent sets the floor, character sets the ceiling – הכישרון יגדיר את המינימום שלך, האופי והעבודה הקשה יגדירו את המקסימום. בתרגום גס מאוד.
הם הפכו לקבוצת ההגנה הטובה בליגה לא רק בגלל הכישרון – אלא בגלל המאמץ וההשקעה. יש להם הכי הרבה כישרון, אבל גם הכי פחות אנוכיות (33 אסיסטים במשחק האחרון!). יש להם אינספור תרגילים בהתקפה ואינספור תוכניות גיבוי בהגנה. הם הפכו לאחת מקבוצות ההתקפה הטובות בהיסטוריה ואחת מקבוצות ההגנה הטובות במילניום. ולתוך כל היופי הזה נכנס קווין דוראנט.
הוא אמנם קולע פחות מאשר בימיו באוקלהומה סיטי, אבל ליד תומפסון וקרי זה לא נורא. העניין פה זה היעילות, עם 56 אחוזים מהשדה לעומת 43 בעונה שעברה, כולל 10 מ-13 במשחק הרביעי שהספיקו ל-29 נקודות. הוא זורק שש זריקות פחות ומשקיע יותר אנרגיה בהגנה, כדי להציג את הצד שלא קיבל עליו מספיק קרדיט כל השנים. "הוא פנטסטי", אמר לייקוב, שלמרות הבוז שקיבל עשה את כל המהלכים הנכונים שהובילו להחתמה של דוראנט בקיץ האחרון. "הוא מותאם אלינו באופן מושלם. הוא אוהב את החברים שלו לקבוצה ומשתלב נהדר בארגון".
וכאן בדיוק טמון סוד כוחה של גולדן סטייט. אם היה מדובר בקבוצת סופרסטארים,
במובן הקלאסי של המילה, קשה היה לראות איך עוד אחד היה משתלב במערכת. ודאי בכזו הצלחה. אבל אלה לא סופרסטארים נרכשים – סטייל הלייקרס של 2004, או מיאמי וקליבלנד של לברון, אליהם מצטרפים בכיף וטרנים שמחפשים טבעת – אלא סופרסטארים שנבנו מתוך המערכת, צמחו וגדלו לתוך שיטה. כזו שיכולה אפילו לספוג אובדן של מאמן, כאשר סטיב קר הסובל מבעיה בריאותית לא נכח עדיין על הקווים בפלייאוף וסיכוי קטן שגם יופיע בגמר.
גולדן סטייט היא לא סופר טים, היא הרבה יותר מזה. ועכשיו, ככל הנראה, היא תצטרך לחשוב איך היא עוצרת את לברון ג'יימס. שהוא לא סופר-שחקן, הוא הרבה יותר מזה.
