רדיוהד נתנה את כולה על הבמה ואנחנו הרווחנו

תודה לאל שלא היו שם דגלי ישראל. לא כי זה פסול, חלילה, בכל קונטקסט אחר. אבל הניסיון להקנות להופעתה ההיסטורית (כן, 17 שנים הפרש יהפכו כל מפגש מחודש להיסטוריה) של רדיוהד בישראל אמש (ד') צביון פטריוטי - כמן תשובת נגד מאולצת לניסיון העיקש של שלל גורמים להביא לביטולה - פסול מבסיסו.

רדיוהד לא חזרו לישראל אחרי כמעט שני עשורים מאהבת הארץ. הם הגיעו לכאן כי בדיוק כמו שתום יורק אמר, בתום כמעט שעתיים של הופעה וכהקדמה ל-"Karma Police" שסגר את הערב: "הרבה נאמר סביב הדבר הזה, אבל בסופו של דבר אנחנו מנגנים מוזיקה".

באו, ניגנו, ניצחו. רדיוהד בפארק הירקון(לירון שניידר, אריאל עפרון)

לא דגלים, לא נאומים, בטח לא חרמות. צריך להיות תמים כדי לחשוב שאלה ישנו את העולם, ולא נקודות ההשקה ותחושת שותפות גורל. מאלה דווקא אפשר היה למצוא בשפע בפארק אמש, שהרגיש חגיגי משהו, לרגעים כמו פסטיבל באירופה. מאלה יש בשפע גם ביצירה של רדיוהד, שמאחדת כבר שנים בין אלה שנקודת ההנחה הבסיסית שלהם היא שאין להם למי להתחבר. וכשתום יורק מקדיש את "Paranoid Android" ל"כל מי שסובל מפרנויה" אתה יודע שהוא יודע דבר או שניים על הנושא, והוא לא היחיד. 

קשה להגיד שרדיוהד היא קראוד פליזרית. היא אף פעם לא ענתה להגדרה הזו, ומופעי להיטים הם לא בדיוק הלחם והחמאה של ההרכב המשתנה תמידית הזה. העלאת גרה ושחזור של להיטי עבר עומדים בניגוד לכל אמונה פרוגרסיבית של מי שבדרך כלל הם הראשונים לזהות לאן נושבת הרוח - בהנחה שהם לא אלה שיוצרים אותה.

 

רדיוהד בישראל - וב-ynet:

רדיוהד בסוף המופע: "בסופו של דבר - אנחנו עושים מוזיקה"

רדיוהד בחזרה אחרונה לקראת המופע בפארק

קארמה טובה: רדיוהד מבלים בבר ביפו

השירים שרדיוהד צריכים לבצע בישראל

מפגינים פרו-פלסטינים הפריעו להופעת רדיוהד בסקוטלנד

 

ועל כן, זה היה מפתיע לקבל מהם כמות כזו של שירים שלא חשבת שיבוצעו בסיבוב ההופעות הנוכחי הזה, שבא לקדם אלבום מורכב תכנית כמו "A Moon Shaped Pool". מי שראה אותם בפרימוורה בשנה שעברה מספר על חרדת קודש שריחפה מעל המעמד, מן שקט כנסייתי והקשבה מלאה, למופע שהוקדש שם במידה רבה לשירי האלבום החדש. קחו רק חודשיים קדימה וניכר שגם יורק, ג'וני גרינווד ושות' הבינו שלבקר במקום אחרי כמעט שני עשורים שנעדרת ממנו (תחשבו מה עבר על רדיוהד בזמן הזה. ואז על מה אתם עברתם) בהכרח מצריך מעבר על הרפרטואר העשיר שהיה לך בפעם האחרונה, כמו גם על זה שצברת בזמן שעבר.

 

עשו היסטוריה בפארק

 

במילים אחרות, "Everything in Its Right Place" התערבב עם ביצוע מצוין של "15step", "Lucky", "All I Need" ו-"No Surprises" השתלבו זה לצד זה, בסט-ליסט מצוין עם מעט מאוד רגעים מתים.

ובאשר להתנהלות הבימתית: לרדיוהד נוצרה במשך השנים תדמית של להקה מדוכדכת ומלנכולית. זה מתבקש - בכל זאת מדובר בלהקה שחקרה ביצירתה נושאים כמו אבדן, חרדה חברתית, השתנות, חוסר התאמה, טירוף וכאב. אבל מי שחפר קצת בראיונות גילה מזמן כבר שמתחת לקפיצות ולכובד הראש מסתתרים גם לא מעט הומור.

אז לא, רדיוהד רחוקים מלהיות להקה קלילה. רגעים מרימים הם לא מנת חלקו של קהל שבא לראותם. אבל מחוות כמו ה"יאללה" שנזרק לאוויר, ההבטחה לא לרדת מהבמה עד שיורידו אותם והעלאת זיכרונות מהביקורים הראשונים ברוקסן ב-93', מפלסות דרך לליבו של קהל, בטח לזה הישראלי למוד האכזבות וחובב הקשר האישי. בטח עבור רדיוהד.

האזכור הנוסטלגי הוביל כמובן ל-"Creep", שיר כמעט גנוז בהופעות עד לפני כמה שנים (ובצדק), שהפך בטור הנוכחי לחבר של קבע. אולי הוא שם כדי להרגיע את אלה שעדיין רואים בו שיר מייצג של הלהקה. אלה שחושבים שמדובר בשיר שנטחן למוות כבר בערך ב-97', לעומת זאת, שמחו לקבל את "The Bends" הפחות מאוס מיד אחריו. עוד ביצועים ראויים לציון היו ל-"Let Down", ״Idioteque", ״The Numbers" הטרי ו-"Bodysnatchers" - כולם מזמנים ומאלבומים שונים, כמו ריחוף מעל 25 שנות יצירה.

ולא פסחו גם על הנוסטלגיה(לירון שניידר, אריאל עפרון)

זה לא שהכול היה מושלם אתמול בפארק הירקון, זה היה מפתיע לו היה כך. ככל הנראה, הווליום לעומדים מרחוק לא היה בעוצמה הנחוצה כדי שייכנסו להופעה וירגישו חלק ממנה. ואם בנקודה זו, המסכים בשני צדי הבמה היו אמורים לעזור ולחבר גם את אחורי הפארק להופעה, כמו גם להציג וידאו-ארט שיתכתב ויעניק פרשנות ויזואלית לנעשה על הבמה - הרי שהדבר גרם דווקא לריחוק, וייתכן שרוב הנוכחים בחלקי הגבעה הרחוקים מהאקשן מצאו עצמם גם מקללים נוכח העובדה שהם לא באמת הצליחו לראות משהו.

זה מעט קלקל את מה שאחרת היה ערב מוצלח ברמה האמנותית והטכנית הכי גבוהה. צבעים ומצגות סטייל פאוור פוינט זה נחמד, אבל אחרי ההופעה של גאנז אנד רוזס לפני ארבעה ימים כולם דיברו על הטיפות שזלגו לסלאש על המיתרים. אמש, היו לא מעטים שיצאו מהופעת רדיוהד בתל אביב בלי לדעת איך תום יורק נראה כשהוא לא מכוסה בפילטר כחול. היה זה כשל הנגשתי עם משקל, אבל למזלם (או למזלנו), גם הוא לא קלקל את מה שייזכר כאן כאחד הערבים המיוחדים שידענו.  

רדיוהד היא לא להקת אצטדיונים בהגדרה. המוזיקה שלה לא בהכרח מתאימה לפארק הירקון וחלק מהשירים מאבדים מהאפקט הטקסטואלי שלהם במקום נטול אינטימיות כמו זה. ועדיין, עם כל זה, הייתה תחושה שקשה להסביר למי שלא נמנה עם 40 אלף באי הפארק אתמול. היו שם חן והכרת תודה, וגם סיפוק של מפגש עם אחד ההרכבים החשובים והמוערכים בעולם מקרוב.

ההופעה היא המסר. נתראה בפעם הבאה(לירון שניידר, אריאל עפרון)

והיו גם חום של קיץ (שיש בו תמיד גם משהו משחרר) ואפילו תחושת ניצחון קלה, שנובעת מלעמוד במקום שראה במרחק של לא יותר מארבעה ימים, שתיים מההופעות הגדולות והמבוקשות ביותר בעולם כרגע, גם אם הן מקצוות מוזיקלים רחוקים וגישות פרפורמנס שונות לגמרי.

לא היה צורך בדגלים שם, כאמור. עצם קיום ההופעה הזו הוא המסר, והוא הועבר אתמול באמצעות השירים בלבד - חזק יותר מכל קונטרה התלהמותית או שיח לוחמני. שבועות כאלה בקיץ כל כך עשיר תרבותית הם, יש לקוות, סימן ראשון לנורמליות ושקט שעוד יבואו על המקום הזה. וזה עדיף בהרבה על אזעקות והפתעות.