14 המשפטים הכי מיותרים שהורים אומרים

רוני לנגרמן-זיו, מדריכת הורים ומאמנת אישית להורים ולמתבגרים בגישת אדלר:

1. הכול אני עושה בשבילך

ההמשך של המשפט הזה, בין שנאמר בקול רם ובין שרק במחשבה, הוא "ואתה לא עושה בשבילי כלום!". הציפייה של הורה שאומר משפט כזה היא להדדיות - אם אני עושה בשבילך, אתה צריך לעשות בשבילי. ביחסי הורים-ילדים יש הדדיות מסוימת, אך אין ולא יהיה שוויון בתפקידים.

הילד נולד למצב שההורה עושה עבורו הכול, והוא (התינוק הקטן) לא עושה דבר. המטרה של ההורה היא להעביר לאט-לאט יותר דברים לאחריותו - ככל שהילד גדל ומסוגל, כמובן. אם ההורה מרגיש שהוא עושה בשביל הילד "הכול" - עליו לבדוק את עצמו ולבחון איפה הוא לא העביר אחריות.

2. בסוף זה ייגמר בבכי

מחשבה יוצרת מציאות. כשאנחנו בטוחים שזה ייגמר בבכי, ואנחנו גם אומרים זאת בקול רם – הילדים יוכיחו לנו שצדקנו. ברוב המקרים המשפט הזה נאמר כשאנחנו שומעים את הילדים רבים, ואז זה אכן נגמר בבכי - זה ייגמר גם באמירת "אמרתי לכם שזה ייגמר בבכי!".

תמיד יש מי שבוכה (בדרך כלל זה אותו אחד) ותמיד יש מי שמאשימים אותו שגרם לשני לבכות, וזה ריטואל שחוזר על עצמו. כי כשיש קהל (אנחנו) – יש הצגה, כזו שהתסריט שלה כתוב וידוע מראש לכל השחקנים. לכן כדאי להחליף את המשפטים הקבועים שלנו במשפטים מסוג אחר, למשל "אני סומכת עליכם שתסתדרו לבד", או "לא נעים לי לשמוע את הצעקות האלה. כשתסיימו, מוזמנים לשבת איתי בכיף". כל דבר שישנה את התפקיד הקבוע של ההורים כשופטים במריבה.

3. אני סופר עד שלוש

מעניין מה קורה שם בשלוש, ועד איזה גיל הילדים מאמינים שיקרה משהו בשלוש. כל העניין הזה עם האיומים גורם לילדים לא להאמין לנו - אז איימנו, נו, ומה קרה? כלום. וזה מביא אותנו למקום שאנחנו ממש לא רוצים להיות בו – להיות ההורים האלה שמאיימים על הילדים שלהם.

העניין הזה עם הספירות קורה בדרך כלל כשאנחנו לחוצים בהתארגנות הבוקר או מותשים בהתארגנות הערב. כשאין לנו כוח, סבלנות וזמן להשקיע בגיוס שיתוף פעולה בדרך של יחסים טובים (הקשבה, בקשה, התייעצות) ואנחנו מנסים לתקתק דברים. נסו את זה בבית: במקום לספור עד שלוש, שאלו את הילדים בשעת רגיעה, אחר הצהריים: "איך אפשר שיהיה לנו ערב נעים יחד? כדי שנלך לישון רגועים, איך לדעתכם אפשר שנלך להתקלח בשמחה ולא במריבה?".

בשלוש את מפסיקה לבכות(צילום: shutterstock)

שיר דרור, עובדת סוציאלית קלינית (.M.S.W), מטפלת בילדים ובני נוער:

4. זאת לא סיבה לבכות

מי קובע מהי סיבה ראויה לבכות? דמיינו רגע איך אתם הייתם מרגישים אילו משפט זה היה נאמר לכם. חשוב שתפרידו בין סיבות לא ענייניות שמפעילות אתכם כהורים - למשל הדחף "לפתור" את הבכי ולהמשיך הלאה, מבוכה מכך שמדובר בבן ש"כבר גדול מדי בשביל זה", תחושת אשמה וכו' - לבין הסיבה שגורמת לבנכם או לבתכם לבכות - עלבון, תסכול, עצב, כאב, געגוע וכו'. הרי גם אם ילדכם יפסיק לבכות בתגובה לאמירה זו - מתוך בושה או רצון לרצות אתכם – הרגשות הקשים לא ייעלמו מאליהם.

במקום זאת התייחסו לסיבה שבגינה הילד בוכה. אם לא ברור לכם מדוע הוא בוכה, תוכלו לשאול "למה אתה בוכה כרגע?", "ספר לי מה אתה מרגיש, אולי אוכל לעזור". ואם אתם יודעים מה הסיבה, הכירו ברגש שהוא חווה כרגש לגיטימי. ההכרה ברגשות השליליים שלו לא אומרת שאתם מסכימים לעשות כל מה שירצה.

5. אין לך מה לפחד

כוונת ההורה טובה, הרי פחד הוא לא רגש מקדם. זהו רגש קמאי הישרדותי, שלעיתים משתק ילדים וגם מבוגרים ומונע מהם לפעול. עם זאת, האמירה היא מבטלת ויכולה לעורר חוסר אונים בלי שהילד ידע מה לעשות עם התחושה. במקום זאת כדאי לשאול שאלות בירור, כמו "ממה את מפחדת?", "מה אתה חושש שיקרה?". נסו לעבור עם הילד על תסריטים אפשריים ועל אפשרויות תגובה כדי להפחית את מידת אי הוודאות ולהגדיל את תחושת יכולת השליטה שלו באירוע.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

6. תפסיק לאכול, אתה ממש לא צריך את זה

לא משנה אם ילדכם מראה נטייה להשמנה, סובל מעודף משקל או שאתם דואגים לאיכות המזון שהוא צורך – המשפט הזה לא יעזור למתן את צריכת המזון, אלא יגרום לילד לחוש תסכול כיוון שאינו עומד בפיתוי. מלבד זאת, זה פשוט לא נכון - אם הוא אוכל את זה, הוא כנראה צריך את זה, אולי לא מהסיבות הנכונות - אבל סיבות יש בשפע.

מה שכן אפשר לעשות הוא להציע מגוון של מזונות בריאים ומשביעים ולהימנע מקניית ממתקים הביתה כי לילדים קשה לעמוד בפיתוי. כמו כן כדאי לשלב הרגלי אורח חיים בריא נוספים כגון עיסוק בספורט על בסיס קבוע וטיולים בטבע בסופי שבוע וכמובן לתת דוגמה אישית באורח החיים שלכם כהורים.

רנא חילו-חאג', מוסמכת בעבודה סוציאלית MSW, משרד העבודה והרווחה ומנחת קבוצות הורים בגישת אדלר:

7. כמה פעמים אמרתי לך ש...

העובדה כי הורים אומרים שוב ושוב את המשפט מוכיחה לכשעצמה כי הוא אינו יעיל. פעמים רבות המשפט נאמר בכעס, בהאשמה ובביקורת ומעורר תסכול בקרב שני הצדדים; ההורה עלול להרגיש כי לא מכבדים אותו ולא מקשיבים לו, והילד עלול להרגיש כי לא רואים אותו, מאשימים אותו ומבקרים אותו שוב ושוב. חשוב שנעצור וננסה להבין מה הילד מנסה לבטא, מדוע הוא חוזר על אותה התנהגות ולא מצליח ליישם את מה שמבקשים ממנו. ברגע שנבין מנין נובע הקושי שלו ומה הילד מנסה להעביר לנו, נוכל לדעת להתאים את תגובותינו וננקוט דרכים יעילות ומקדמות יותר.

8. אל תהיה עצוב

מדובר בתגובה אוטומטית שכיחה של הורים כלפי הילדים כאשר מזהים כי הילד עצוב, וזאת במטרה לעזור להם ולנחם אותם. למרות שהכוונה של ההורה היא טובה, האפקט עלול להיות הפוך - לא רק שהעצב לא ייעלם אלא גם הילד עלול לחשוב שההורה לא מבין אותו. הוא עלול להסיק שלא כדאי לשתף את ההורה ברגשותיו כי ממילא לא יבינו אותו או להסיק ש"אסור להיות עצוב" וכי הדבר אינו לגיטימי, וזאת למרות שמדובר ברגש טבעי שעוד יתעורר בו בסיטואציות רבות בחיים.

רצוי לתת לגיטימציה לרגש של הילד ולהקשיב לו באמפתיה וברגישות. כדאי לשאול את הילד מה יכול להקל עליו. רק כאשר ההורה יעצור, יתחבר לילד, יבין את הרגש שלו ויאפשר לו להביעו, הילד יוכל לעבד את העצב שלו ולהרגיש הקלה.

אתה סתם עצוב(צילום: shutterstock)

מורן ויטקובסקי-ריס, (M.A) יועצת חינוכית מומחית בגיל הרך ומדריכת הורים: 

9. עוד מעט/אחר כך

אנחנו מוצאים את עצמנו טובעים באין-סוף מטלות, גם בעבודה וגם בבית. לעיתים, בזמן שאנחנו עסוקים במטלה כלשהי, הילדים דורשים את תשומת ליבנו בשאילת שאלות או בבקשה למשחק משותף. הורים רבים נוטים לומר לילדים "עוד רגע, עוד מעט" מתוך אמונה שהם אכן יסיימו עוד מעט את המטלה ויתפנו אל הילדים. לילדים בגיל הרך אין תפיסת זמן כמו לנו המבוגרים, וגם דחיית הסיפוקים שלהם מוגבלת.

אמרות בסגנון "עוד מעט" הן כמעט חסרות משמעות עבור הילדים. הרי אחרי שתי דקות הם חוזרים ומבקשים שוב תשומת לב. לכן, כשאנחנו עסוקים והילדים דורשים תשומת לב, כדאי להגדיר את הזמן עד שנתפנה במשהו מוחשי עבור הילדים ולהציע להם פעילות חלופית. למשל, "עכשיו אבא עסוק בשטיפת כלים. אתה יכול להרכיב את הפאזל, וכשכל הכלים יהיו נקיים, אתפנה לשחק איתך".

10. שטויות, אין כזה דבר "מפלצות"

יכולת החשיבה המופשטת בקרב ילדים בגיל הרך גורמת להם לדמיין ביתר שאת דמויות דמיוניות, שדים ומפלצות, ואלה עלולים לעורר פחדים וחלומות רעים. כשהורים אומרים משפטים כמו: "אין דבר כזה מפלצות", הם לא מעודדים ולא מכבדים את תחושותיו של הילד. התייחסות מכובדת לילדכם תתרום להעצמתו ולתחושת הביטחון שלו. מומלץ לא לסתור את הרגשות של הילד ולהימנע משימוש במשפטים בסגנון הזה.

כאשר אתם יודעים שהילד חלם חלום מפחיד, יש לקבל את הפחד ולהבין שהוא ממשי. אפשר לומר משפטים כמו "אני מבינה שאתה מפחד, זה בסדר שאתה מפחד" ולחשוב יחד על פתרונות, באמצעות שאילת שאלות כמו "מה יעזור לך להרגיש רגוע ובטוח?". בד בבד יש להעביר מסר מרגיע שאומר - "אנחנו איתך, שומרים עליך בחדר ליד".

קראו עוד:

- הפסיקו לתייג את הילדים שלכם

- "רוצים להיות הורים, והפעם לתמיד"

- האישה שדואגת לילדים לתיקי בית ספר

ליאת קרן, פסיכותרפיסטית לילדים ונוער ומטפלת משפחתית:

11. תירגע

טוב, אף אחד לא באמת חושב שלצעוק על ילד "תירגע" או אפילו לומר זאת בשקט יעצור את הכעס שלו. מאוד היינו רוצים שכך יהיה, אך במציאות המילה הזו לא רק שאינה מרגיעה אלא להפך. במקום זאת נסו לראות את הדברים מנקודת מבטו של הילד - מה קרה שהצית אותו? גם אם זה לא נראה לכם הגיוני בעליל, אין טעם להתווכח עם זה. זו החוויה שלו. אתם יכולים רק לחזור על דבריו - "אני מבין שהרגיז אותך ש…" ולשאול שאלה שתעביר אותו מהרגש למחשבה, כמו למשל: "מה אפשר לעשות לדעתך?".

רוב הסיכויים שהוא יענה "לא יודע", אבל ההתפרצות תיעצר או לכל הפחות תיחלש, גם כי הוא יצטרך לחשוב וגם כי הוא ירגיש שרואים ומבינים אותו ורוצים לעזור לו (לעזור לעצמו). זה חשוב גם למערכת היחסים שלכם איתו ולפיתוח היכולת שלו לשתף ולפתור בעיות. שימו לב: האמור לעיל נכון במקרה של כעס עולה ולא במקרה של התקפת זעם.

12. אתה צריך לאהוב את עצמך

משפט פופולרי אך לא אפקטיבי כי הוא מגביר דווקא את תחושת הכישלון האישי. אם אני "צריך" לאהוב את עצמי ואני לא, זה לא טוב. ובעיקר זה לא משרת את המטרה כי חסר החלק המהותי, ה"איך". לאהוב את עצמנו זה אכן חשוב מאוד, אך זו תוצאה של עבודה עצמית, של הכרה בערך, לא של אמירה. אהבה עצמית זה משהו שמרגישים מבפנים. זה בהחלט יכול להיבנות, אך בחיזוקים ובכוונה לראיית הטוב שבך. רוצים שילדכם ילמד לאהוב את עצמו? אמרו לו מה אתם אוהבים בו.

תראי איזה מוכשרת וחכמה את(צילום: shutterstock)

נואית מאירי, מדריכת הורים בשיטת "בשביל ההורות" ומרצה:

13. מה אתה נעלב?

כשהילד חוזר הביתה עצוב ומספרת שחבר העליב אותו, יש לנו נטייה להגיב מהבטן ולומר "למה נעלבת? אז מה אם הוא אמר...". הרבה פעמים אנחנו מקטינים ומבטלים את התחושות של הילדים שלנו, מתוך כוונה טובה, כמובן, אבל זה לא באמת נותן להם כלים ויכולת להבין מה הם מרגישים ואיך להתמודד עם זה.

במקרה זה נכון ומעצים להבין מהילד ממה הוא נעלב ומה הרגיש. אחר כך נסו להבין מדוע זה כל כך העליב אותו ומה הוא חושב על עצמו. למשל, אם אמרו לו שהוא לא חכם, האם הוא באמת מרגיש ככה? גשו ביחד למראה והראו לו את כל הטוב שאתם רואים בו, ובדקו איתו מה הוא רואה כשהוא מסתכל במראה. כך אנחנו נותנים לו כלים להתמודדות עם הילד הבא שיעליב אותו.

14. לא קרה לך כלום

לפעמים כשהילד נופל או מקבל מכה קטנה, אנחנו אומרים "לא קרה לך כלום". קצת מבלבל, לא? לפני רגע הוא נפל וקיבל מכה. במקרה זה חשוב להכיר בכך שקרה משהו. הוא לא יהפוך לבכיין כי הכרנו בעובדה שהוא נפל, אבל כן יש הבדל בין תגובה היסטרית, כשאנחנו רצים לילד, מרימים אותו וכמעט מתחילים לבכות איתו - לבין תגובה שבה אנחנו ניגשים ושואלים מה קרה ברוגע.

אם הילד לא נרגע, אפשר לומר לו שאנחנו רואים שכואב לו מאוד ושזה באמת לא נעים ולהציע לו לבחור אם להמשיך לבכות או להירגע ולהמשיך לשחק. למדו אותו שדברים קורים אבל אנחנו בוחרים איך להתמודד איתם.