לחזור הביתה עם שתי ילדות ולהסתדר לבד

לפרויקט המלא - "לא משחק ילדים"

לקח לי כשלוש שנים להיכנס להיריון, עם שש הזרעות ושלוש הפריות חוץ-גופיות. אני זוכרת את האכזבה אחרי כל אי הצלחה, אבל זוכרת גם שאחרי העצב חזרה לי האופטימיות להמשיך הלאה למטרה. הוריי נפטרו שנים לפני שבחרתי להפוך לאימא. יש לי שני אחים ושתי גיסות נפלאות, אז את כל הדברים ארגנתי מבעוד מועד. ברגע הלידה הכול הגיע אליי הביתה, כולל אבא של חברה שהרכיב לי את המיטה הראשונה (הן ישנו ביחד עד גיל ארבעה חודשים).

לא באמת ידעתי מה יהיה אחרי. חששתי, לכן גייסתי את האחיינית שלי שתבוא לישון איתי בלילות במשך שלושה שבועות. האחים התגייסו ועזרו לא מעט, אבל עדיין ההתמודדות ברוב שעות היום הייתה שלי לבד עם שתיהן - להאכיל, לחתל, להחזיק לגרפס, לקלח, להחזיק בידיים כשיש גזים או לא משנה למה, להרדים.

הייתי עייפה מאוד אז ארגנתי לי עזרה לעת חירום. בעיקר משפחה וגם כמה חברות. היו מקרים שבהם מצאתי את עצמי מטיילת בבית עם שתיהן על הידיים בתנוחת נמר על העץ ולא יכולתי להוריד אותן, אז חיכיתי שמישהו יבוא לעזור לי (כמובן שהגעתי למצבים האלה רק כשידעתי שמישהו יגיע עוד מעט לתת יד). הייתה לי גם עזרה ממישהי שבאה לישון אצלי ואפשרה לי לישון לילה שלם כי היא קמה אל הבנות.

עם הזמן הבנתי שרצוי ללמד אותן להיות עצמאיות כמה שאפשר. בחרתי בקפידה גינות מגודרות, פינתיות, רחוקות מכביש, הדרכתי והסברתי נהלים ומצאתי את עצמי יושבת על הספסל בעוד הן משחקות. לפעמים קשה אבל אני לא נעצרת שם. אני מקבלת את האתגר כחלק מהחיים ויודעת שאם הוא הגיע לפתחי, אני בטוח יכולה לו. איך אני צולחת אותו? עם תושייה, הומור, יצירתיות, עזרה והרבה אהבה. וכיף? הכי-הכי בעולם.

תרי סשקיס, אימא לתאומות, מלווה אימהות יחידניות ומדריכת הורים בשיטת "בשביל ההורות"