אודיסאה נצחית: הספרות של אפלפלד

קריאה בספריו המאוחרים של אהרן אפלפלד היא קריאה טקסית, חגיגית. עוד לפני המפגש עם המילה הפותחת, יש בה משהו כמעט מעורר יראה. מין ביקור במקום קדוש. קריאה שמאפשרת לקפוץ כביכול מעבר לשלולית הכאן והעכשיו – ולהעפיל לסוגיות הגדולות של הגורל היהודי, האנושי, המודרני. "סופר צריך להעניק רוח, לעזור לאדם לגעת ברוח – לא למשוך אותו לכיוון של מריבות וחילוקי דעות", אמר לי בריאיון ב-2008. "סופר צריך לתת לאדם כיוון לדרך שמובילה למשמעות של החיים".

אפלפלד כבר הוכתר בעשורים האחרונים לסופר היהודי הגדול שחי בישראל; מי שפתח פתח ראשי לספרות שחוזרת אחורה בזמן ובמרחב מחוץ לישראליות. בלי להתייחס ליצירתו, אי אפשר להבין את הרקע לדיונים מרכזיים היום בזירת הספרות המקומית: הדיון בזהות אתנית, בהגירה ובתלישות כחוויה מכוננת-קיומית; החזרה המתמשכת לחוויה הדתית, הרליגיוזית, במרחב הספרות המודרנית. לצד יוצרות ויוצרים אחרים, הוא לימד קוראים עכשוויים למחות את קו הגבול שבין שם וכאן, גלותי וישראלי, אבוד ומתחדש.

"סופר צריך לתת לאדם כיוון לדרך שמובילה למשמעות של החיים"(צילום: אלכס קולומויסקי)

לספרות של אפלפלד, שפרסם כ-40 ספרים מתחילת שנות ה-60, יש אומנם פנים רבות ואגפים שונים - בין היתר, האגף האוטוביוגרפי, שנוגע גם בחייו כאן, בישראל, ומנוסח כזיכרון מציאותי, צמוד לפרטים. ועם זאת, רבים מספריו משנות האלפיים הלכו וזיקקו את ההיבט האגדי, הדתי והמיתולוגי, בספרות הבדיונית שיצר. את הניסיון לתאר דבר שנמצא מעבר למקום ולזמן. תבניות הסיפור שלו הלכו והצטללו, נצמדו ליסודות נצחיים, טרגיים, מכוננים. כמעט תמיד בצורת רומנים קצרים, מרוכזים, שתקניים. איליאדות ואודיסאות. סיפורי מסעות צליינות ועלייה לרגל. יציאה למרחב הגדול, הפלאי – ולחלופין, שיבה נצחית לבית ההרוס, אחרי מלחמת העולם.

מהסיבה הזאת, אני חושב, הפסקתי לקרוא את ספריו החדשים של אפלפלד מאז "עד חוד הצער" מ-2012. הייתה לי תחושה שספריו המאוחרים מרחפים שני סנטימטרים מעל האדמה, עזים וקפואים. שהם כפופים לחוקיות נוקשה מאוד ומיתולוגית. חוקיות של סיפורי קדושים וסיפורי מופתים, שמשולבים בהם חטא וקורבן בקנה מידה על-היסטורי ודורי. מעל לכל, ריחפה בסיפורים האלה שאלת ההתנתקות מהאמונה, מהמסורת, מהתפילה. למרות שאפלפלד השתמש בדמויות ספרותיות מתחלפות, בעלילות ובנקודות תצפית משתנות סביב הציר של רצח היהודים בבוקובינה - ההשמדה הממשית של היהודים נכרכה אצלו בהשמדה רוחנית ובהתנתקות מדרכי האבות.

בספרו האחרון שואת היהודים מקבלת הקשר פמיניסטי מובהק(צילום: אוהד צויגנברג)

לקחת היום לידיים את ספרו האחרון, "תימהון", שהתפרסם רק בספטמבר האחרון, מעורר ציפייה מקדימה וכפולה. מצד אחד, הכותרת "תימהון" – מונח שחוזר לאורך הספר – היא תמרור קריאה אפלפלדי אופייני. מתוך הבלתי ייאמן באכזריותו, בטמטומו, בהתגלותו הנמוכה – בוקע גם המופלא, המסתורין הבלתי אנושי. מצד שני, השם "תימהון" מעורר ציפייה לראות את אפלפלד שובר או לפחות סודק את תבנית הסיפור, את מערכת החוקים והאמונות בממלכה הספרותית שהוא עצמו הקים.

מבחינה דרמטית, שיאו של הספר נבנה ומתהווה כבר בחלקו הראשון. הגיבורה, איכרה אוקראינית בשם אירנה, עדה להוצאתם להורג של שכניה, בני משפחת כ"ץ, היהודים היחידים בכפר. לכאורה מבחינת הנפשות הפועלות, עוד לא ברור שמדובר בהוצאה להורג. לא באופן מפורש. אפילו לא לתליין המיועד, שומר הכפר הזקן, שמחכה להוראות מפורשות מ"הגרמנים" ומהרשויות. לכל המעורבים ברור שהם משתתפים באירוע חריג ובאותו זמן צפוי מראש. יהודים בוזו, נשדדו ולפעמים נרצחו לאורך הדורות במקום ההוא. אבל היהודים היו גם חלק מהנוף, מהכפר, מהתרבות. סוחרים איתם, עובדים איתם, עוינים אותם, חיים יחד באותו מרחב. והנה, ברגע המסוים בפתיחת הסיפור, נכנסת לתמונה הביורוקרטיה המודרנית, חסרת הפנים - החוק הגרמני הזר. בהמשך הספר תגלה הגיבורה שאותה סצינה התרחשה בכל הכפרים. האזור נקי ו"חף מיהודים".

היום, כמאה אחרי קפקא, ודאי אחרי טרנטינו, "הסופרנוס" ו"משחקי הכס", כולנו יודעים לזהות מסיבת הפתעה אלימה מתקרבת, הרבה לפני הסערה עצמה. אבל אפלפלד שותל את ההתרחשות הזאת בהקשר כאילו קדום, צובע אותה בצבעים של דרמה מסוג אחר: עתיקה, כפרית, מסורתית. הקורא יודע בדיוק לאן הסצנה הזאת הולכת – בניגוד לגיבורה, שרק התעוררה משנתה ועוד לא מעכלת לגמרי את הדברים. כאבי ראש, פחד מבעלה האלים, תדהמה ממשית וקיומית – כל אלה מערפלים בינתיים את מחשבותיה ואת תפיסת המציאות שלה. הגיבורה לא מבינה מדוע בני המשפחה ממשיכים לדבר עם השומר החמוש, להתלונן, לנסות לנהל משא ומתן. כולם, גם הרוצח, כביכול משהים את הקץ, קופאים מול הירייה עצמה.

שוב ושוב מנוסחת השאיפה לשוב לתפילה, אל הדיבור הבלתי אמצעי עם האל(צילום: אוהד צויגנברג)

אבל מבחינת קורא עכשווי, דובר עברית, הסצנה הזאת היא המחזה של תמונה מארכיון הדימויים של השואה. פתיחת הסיפור מפעילה אותו כאילו הוא יושב בכנסייה וצופה ב"פסיון" (את הצליבה ממש, את הירייה, אפלפלד מוציא מבמת הסיפור – הגיבורה, המתווכת, נרדמת). הקורא רואה את רגע האימה מתקרב. הוא רואה את הצייתנות, העיוורון, קוצר היד של הדמויות. הוא שופט, הוא מאשים, הוא מסיק מסקנות.

אפלפלד כבר עיצב דמויות של נשים נוצריות, כפריות, חסרות השכלה, בהקשר ותפקיד דומה. קוראים ותיקים שלו יחשבו מיד על גיבורת ספרו "קאטרינה" מ-89. אירנה שייכת גם לשושלת אפלפלדית של דמויות נביאים, מבשרים וקדושים. בספר הזה אפלפלד הולך צעד נוסף קדימה. שואת היהודים מקבלת הקשר פמיניסטי מובהק. רצח היהודים עומד בהשוואה לדיכוי ולאלימות של נשים מאבות ובעלים. אירנה צוברת בהדרגה קהל של אוהדות ומאמינות בכפרים. נשים דומות לה שרצח היהודים מזעזע אותן – כאילו היה חלק מאלימות שמופנית כלפיהן.

זה לא המקום לנסות לפענח את הדיון האידיאולוגי והמוסרי שאפלפלד מבקש לעצב בספר הזה. לאורך השנים הוא חזר וטען בראיונות שתפקידם של סופרים אינו להטיף, להתוות דרך, לחנך את הקוראים ("סופר – תפקידו לכתוב", אמר לי. "להעמיד משפטים טובים, פסקה שיש לה משמעות, דמויות שאפשר להתקרב אליהן. זה תפקידו"). אבל הקורא הסביר לא יכול לחמוק מהציפייה הזאת. ודאי אחרי ש"השואה" הפכה למילת קוד, לדלק מנועים, ברוב הדיונים הפוליטיים בישראל (בימים אלה מופיע בתערוכת הצילום "עדות מקומית" צילום עיתונות של נשים מפונות מהתנחלות עמונה שנלקח כביכול מארכיון צילומים של יהודים בקרונות משלוח).

זהו בעיניי הצד המרתיע בקריאה בספריו האחרונים של אפלפלד, ובציפיות שלי כקורא שנוצרו סביבה. ההתייחסות לאירועי השואה כהתגלות דתית – שמושלכת על חיינו כאן ועכשיו. גיבורת הסיפור הולכת ונדמית בעצמה לקדושים הנוצריים הגדולים. באופן משלים, היא נדמית לצדיק יהודי, בסגנון תנועת החסידות שצמחה באותו אזור (ואפלפלד מהדהד רעיונות ודימויים חסידיים ברבים מספריו). שוב ושוב מנוסחת השאיפה לשוב לתפילה, אל הדיבור הבלתי אמצעי עם האל: "אם את יודעת את התפילות הישנות מוטב לומר אותן בניגון הישן, אך אם שכחת אותן - לחשי: 'אלוהים, הוצא אותי מן הבדידות שאני כלואה בה'".

הקישור בין הרצח ההמוני, המסודר, לבין התרחקות ממקורות הרוח, הדת, המסורת – מכעיס, מרחיק מהסיפור. גם ההתבוננות ברצח כמנוע להארה רוחנית וקיומית. אבל אפלפלד משאיר פתח אחורי לקריאה מסוג אחר, צנוע בהרבה. במובן מסוים, אפשר להתייחס לאירנה כנציגת הסופר עצמו, כהתנגדות לאופן השגור שבו ניגשים לספריו; לפרסונה שלו כעד, כמוכיח בשער - מי שראה במו עיניו את הזוועה, וכעת אמור לפקוח את עינינו ביחס לחורבן ולעוול במקום הזה, בזמן הזה.

הספר מאפשר להתייחס באופן ביקורתי לציפייה הזאת. האם אירנה היא דמות מקודשת, נבואית, מרטירית? האם היא רואה את ההיסטוריה כולה, אחורה וקדימה בזמן – או שההתקדשות שלה, שאיפת ההיטהרות והטבילה מחדש, היא תגובה נפשית עזה למצבה, לעדוּת, לרצח שלא הצליחה לעצור? אפלפלד מאפשר לנו להבין את דמותה, להזדהות איתה, גם ובעיקר בהקשרים הרבה יותר פשוטים ומתקבלים על הדעת: החיבה והסולידריות שהיא מקבלת מנשים אחרות, מנה של תפוחי אדמה בשמנת שמגישים לה. מותה, בהתאם, אינו מות קדושים נשגב, אלא מוות בלתי נמנע ממחלה, מרעב או משברון לב.

האם הספרות של אפלפלד יכולה למנוע אפילו שבריר אחד של אלימות מציאותית, של דיכוי כאן ועכשיו, של עיוורון פוליטי או רוחני? ככל שמבקשים מספריו למלא

תפקיד כזה, לפתוח פתח לתיקון עולם – כך הם מקבלים אופי מאובן, צפוד - כמו ציורי קדושים שטוחים בכנסייה עתיקה. אבל על דברים אחרים הספר והגיבורה יכולים להעיד בוודאות: אין אדם שלא זקוק לחברה בשעות מצוקה. אין מי שלא ישמח להתחמם בלילה קר בחברת גוף אחר, שיחה כנה וקצרה יכולה להפחית מעט סבל. כמו גם אוכל שמקבלים או מציעים לאדם רעב. החלקים היפים והאמינים בספר הם אלה שלא מבקשים לרחף מעל פני האדמה, לנסוק לגבהים בעקבות הזוועה, לצלול למעמקי המסתורין, אלא הרגעים שבהם הספר הופך פגישה בין כותב וקורא לשיחה בין מספר ושומע, שמתבוננים באותה דמות, משני צדי הסיפור.

הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות", "ידיעות אחרונות".