דרך המשי

שואפת הכי גבוה שאפשר. רוזנפלד(צילום: אורן אהרוני)

בסוף השבוע עמדה משי רוזנפלד בנקודה הכי גבוהה על הפודיום באבו דאבי, באליפות העולם עד גיל 21 בג'יו-ג'יטסו, עם מדליית זהב על צווארה. היא כבר רגילה למעמד הזה.

למרות גילה הצעיר זכתה רוזנפלד באותו תואר כבר לפני שנתיים במדריד, והוסיפה שתי זכיות באליפות אירופה. אך הפעם זה היה שונה. "התקווה" לא נוגנה, ובראש התורן לא התנוסס דגל ישראל. ככה זה כשהתחרות נערכת באיחוד האמירויות.

רוזנפלד, המדליה והדגל(צילום: אורן אהרוני)

רוזנפלד בת ה-17, שמתחרה במשקל עד 55 ק"ג, עברה יום קרבות מפרך. הוא כלל ארבעה קרבות וגמר דרמטי מול יריבה מקזחסטן, אבל כשהגיע הרגע המאושר היא נאלצה להסתפק בהנפת הדגל ובהשמעת ההמנון של האיגוד העולמי.

"להתחרות באבו-דאבי זה דבר הפך את החוויה שלנו להרבה יותר מעצימה", סיפרה עם נחיתתה בארץ. "כספורטאית הייתי יותר נחושה להביא משם הישג מרשים מאשר בתחרות ברומניה, למשל. זה נותן יותר מוטיבציה, ואני רוצה להוכיח שגם בלי הדגל ובלי ההמנון אנחנו שם. כשעמדתי בראש הפודיום בתוכי ידעתי שאני מייצגת את ישראל, גם לאחר שמורידים לנו את השם ואת הזהות".

"להתחרות באבו דאבי - חוויה מעצימה"(צילום: אורן אהרוני)

אמרו לכם שלא יהיו דגל והמנון?

"בהתחלה האמנתי שזה כן יקרה וכבר תפרנו את הסמל על החליפה, אבל כשהגענו לשם המארגנים אמרו לנו להוריד אותו. היה אפילו ניסיון לפתור את זה, עם בקשה שינגנו במקום 'התקווה' את 'ירושלים של זהב'. זה לא צלח".

ואיך הרגשת?

"אני מרגישה שכולנו ייצגנו מאוד יפה את המדינה ואת הענף, וגם כיבדנו אותם. כי בסופו של דבר אירחו אותנו יפה. ברור שזה היה מרגיז שלא היו ההמנון והדגל, כאילו לא רוצים שנהיה פה, אבל בכל הקטע של האירוח, האבטחה והארגון הם השתדלו מעל ומעבר".

גם מעבר לתחרות?

"כן. דיברנו שם עם השייח'ים, הזמינו אותנו שוב למדינה וערכו לנו סיור באוטובוס, אבל לא נתנו לנו להסתובב לבד. האווירה הייתה כמובן שונה בגלל הלבוש והתרבות האחרת, אבל לא הרגשתי מאוימת".

רוזנפלד על הפודיום באבו דאבי(צילום: התאחדות "אילת")

לא חשבת אולי למחות ולשיר את ההמנון בעצמך?

"לא חשבנו על שום אקט מחאתי. כשעמדתי על הפודיום לא הרגשתי שאני חייבת לצעוק את ההמנון. כולם ידעו מאיפה באנו, ועצם זה שאני עומדת שם, באבו-דאבי, היה גאווה גדולה".

ואיך היו הקרבות?

"ידעתי שאני צריכה לשים הכל על המזרן ברגע האמת. הגמר, שהועבר בשידור חי בטלוויזיה, היה ממש מרגש. הובלתי בניקוד, היריבה הקזחית השוותה, אבל הצלחתי לעלות שוב ליתרון ואז אמרתי לעצמי ששום דבר כבר לא יכול לעצור אותי".

"זו הייתה גאווה גדולה לעמוד שם"(צילום: אורן אהרוני)

"לוטם ודקל היו מתפוצצות מגאווה"

רוזנפלד נושאת על גבה טרגדיה משפחתית. ב-30 ביוני 2004 אירעה תאונת דרכים קשה בצומת כפר יונה, לא הרחק מביתה במושב בארותיים. אוטובוס שהסיע תלמידים מבית הספר היסודי בבית יצחק התהפך בעקבות התנגשות ברכב צבאי. זה קרה ביום האחרון ללימודים ושלושה מהנוסעים נהרגו - אביב כץ (12) והאחיות לוטם (10) ודקל (6 וחצי) רוזנפלד. משי, האחות הקטנה שחלקה איתן חדר משותף, הייתה אז בת 4.

"הייתי בבית כשאחי נכנס ואמר שהייתה תאונה", היא משחזרת את היום הנורא. "אני לא בטוחה שהבנתי כל כך מה הולך, כי עדיין חיכיתי שלוטם ודקל יחזרו".

איך התמודדת עם האסון?

"במשך תקופה ארוכה היה לי קשה לבכות ליד אמא ואבא, כי גם ככה היה להם מאוד קשה. הרגשתי שאני לא צריכה להכביד עליהם. הג'יו-ג'יטסו נתן לי הרבה כוח, כי באימונים אני מצליחה להתנתק מהכל. אני בטוחה שלקחתי את הביטחון והאופי מהאחיות שלי. זאת התחושה שמלווה אותי כל הזמן, שאני צריכה להיות כל הזמן למעלה, ואם יש משהו שמפיל - להרים את עצמי ולחזור למקום הכי גבוה שאפשר. אני מאמינה שאין את זה לאנשים אחרים".

סוחבת טרגדיה קשה(צילום: אורן אהרוני)

איך היה הקשר ביניכן?

"מאוד חזק. הן היו מדהימות. האחיות הגדולות שדאגו לי תמיד. אני כל הזמן

חושבת עליהן, ואפילו שאני כבר יותר גדולה מהגיל שבו נגמרו חייהן, הן תמיד יישארו בשבילי האחיות הגדולות".

מה הן היו אומרות על ההישגים שלך?

"מתפוצצות מגאווה. גם כשהייתי קטנה הן תמיד שמחו על כל דבר שעשיתי".

לאן את עוד חולמת להגיע?

"להיות אלופת עולם בבוגרים, בתקווה שיום אחד הענף יהיה אולימפי".