"הגשמת חלום": המסע לשחזור דרך הבשמים

    יותר מ-100 קילומטרים ב-5 ימים – כתב ynet הצטרף למטיילים ישראלים וירדנים שצעדו לראשונה מפטרה לעבדת בדרך המסחר העתיקה. בלילות שרו מסביב למדורה ואת הפוליטיקה השאירו בבית. "דרך, אם לא הולכים עליה היא נמחקת", אמר שוקה רווק, גיבור המסע בן ה-86, רגע לפני גילוי מקטע אבוד

    גלעד כרמלי, דרך הבשמים

    השעה בקושי 7 בבוקר. אנחנו עומדים על ההר ומשקיפים אל עבר הערבה. הזריחה מאחורי גבינו, אבל ההרים עדיין מסתירים אותה. "מה רבו מעשיך אללה אכבר", אומר אחד הירדנים – בחצי עברית, חצי ערבית, אבל במבטא ערבי כבד – ומלהיב את כולם.

     

    "אומרים שכשהנַבָּטים עברו את פטרה הם כבר החליפו לבגדי ים לקראת ההגעה לעזה", ציין בפנינו חיים המדריך בזמן ההליכה לנקודת התצפית. אנחנו עברנו את פטרה כבר לפני יממה, והקור העז של המדבר כרגע ממש לא גורם לי לרצות להוריד משהו מארבע השכבות שאני לובש. אבל היום, יומו השני של המסע לשחזור "דרך הבשמים", רק התחיל – הדרך עוד ארוכה, והשמש עוד תצא ותחמם אותנו.

     

    לראשונה אי פעם, יצאה לפני כשלושה שבועות קבוצת מטיילים ישראלית יחד עם מטיילים ירדנים למסע לשחזור דרך המסחר ההיסטורית, במקטע שבין בירת הנבטים פטרה לעיר הנבטית החשובה עבדת שבנגב. מסע של חמישה ימים. קצת יותר מ-100 קילומטרים. ברגל.



    עוד הרבה לפני eBay ועלי אקספרס, היה העולם המערבי של העת העתיקה – יוון ורומא – מעוניין במוצרים מהמזרח. "דרך הבשמים" הייתה אחת מדרכי המסחר החשובות והיא התפתלה לאורך כ-2,000 ק"מ מדרום חצי האי ערב עד נמל עזה שלחופי הים התיכון. הדרך קיבלה את שמה בזכות הבשמים – בעיקר מור ולבונה – שהובלו בה על גבי שיירות גמלים. יעד הסחורות: המקדשים באירופה, שם היה צורך להתגבר על הריחות הלא נעימים שנגרמו כתוצאה מהקרבת קורבנות לאלים.

     

    "המסע הזה נחלם הרבה שנים", מספר שוקה רווק. "לילות שלמים לא ישנתי מתוך כוונה לארגן את הדבר הזה, והשנה זה בא. השנה החלטתי שלא משנה מה, אנחנו נעשה מסע". הרבה גורמים מעורבים בארגון המסע, אבל כולם יסכימו ששוקה הוא הרוח החיה שמאחורי היוזמה הזו. "בשבילי זה חלום של כמה שנים, שחייבים ללכת פעם מפטרה עד עבדת על דרך הבשמים ולהתחיל להשמיש אותה לטיילות".

    צילום: גלעד כרמלישוקה רווק, גיבור המסע (צילום: גלעד כרמלי)

     

    שוקה, סייר ומדריך טיולים, ממקימי החברה להגנת הטבע, צועד במסע הזה כמו כולם. זה לא היה פרט חשוב לציון אלמלא העובדה ששוקה בן 86. לא הקור, לא החום ולא הקילומטרים הרבים שאנו צועדים מורידים לו את החיוך מהפנים. "לא יאומן", הוא עונה בהתרגשות כשאני שואל אותו איך בינתיים. "משהו מעולה, מרחיב את הלב. אני מאושר מאוד".

     

    "רצים את פטרה וממשיכים הלאה"

    המסע החל ב-19 בפברואר, יום לאחר כנס מחקרי משותף של ישראלים וירדנים בנושא "דרך הבשמים" בעיירה ואדי מוסא שבדרום ירדן. לכנס הגיעו יותר מ-50 ישראלים, רובם השתתפו גם במסע, ועוד כ-20 ירדנים, בהם חוקרים ואנשי אקדמיה בכירים, ומנהלי גנים לאומיים, שמורות טבע ואתרי תיירות.

     

    "אנחנו מציינים 23 שנים מאז שנחתם הסכם השלום, היו עליות ומורדות", אמר בכנס ד"ר חנן גינת, ראש המועצה האזורית חבל אילות. "בעיני הכנס הזה והמסע שייצא מחר, אחרי שנתיים של שפל קשה ביחסים בין המדינות, זו המראה מחודשת". גם הממשלה נתנה את ברכתה ליוזמה, והכנס והמסע יצאו לפועל בתמיכת המשרד לשיתוף פעולה אזורי.

     

    יום למחרת הכנס, יצא המסע לדרך – כבר מפתח המלון הצנוע שבו ישנו בוואדי מוסא צעדנו ברגל אל פטרה. "סיור בפטרה זה משהו שיכול להעביר יום שלם, לנו אין זמן", הזהיר אותנו כבר בערב לפני יוני שטרן, יועץ תיירות מדברית חבל אילות ומנהל תיירות במרכז מדע ים המלח והערבה – ממארגני המסע.

     

    "אנחנו רצים את פטרה וממשיכים הלאה כי יש לנו דרך ארוכה וצריך להגיע למאהל לפני שמחשיך". "אבל יהיה אפשר לעשות תמונה ליד החאזנה", מעיר תומר שאולוב, סוכן תיירות ב"אקו טיולי מדבר", שארגן את חלקו הירדני של המסע. "עוצרים דקה להצטלם וממשיכים", מבהיר שטרן.

    צילום: גלעד כרמלי"רצים את פטרה". ההליכה בסיק (צילום: גלעד כרמלי)
      

    צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקרהחאזנה, פטרה (צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקר)
     

    ואכן, תוך שעה וחצי מהכניסה לאתר השלמנו הליכה בסיק – הקניון האדום הצר שבסופו נגלה מבנה החאזנה ("האוצר") המרשים שנחצב באבן החול האדומה לפני כ-2,000 שנה – וכן מעבר על פני קברי המלכים. משם טיפסנו אל אום אל-ביארה, שעליה שכנו בעבר כפר אדומי ומקדשים נבטיים, לתצפית מרהיבה על פטרה והאזור.

    צילום: ג'אן-שי דניזאום אל-ביארה (צילום: ג'אן-שי דניז)

    "אחת המטרות של המסע היא לעודד פעילות תיירותית משותפת בין ישראל לירדן", מסביר שטרן. "בחזון שלנו אנחנו מעוניינים לראות חברות תיירות, סוכני נסיעות ומדריכי טיולים מציעים למטיילים חבילה של שבוע שכוללת יומיים בירדן – פטרה, ואדי רם – ועוד יומיים-שלושה אצלנו – פארק תמנע והמכתשים. וכך אנחנו מקבלים מוצר תיירות מדברי שאין לו תחרות בעולם".

     

    הירדנים עצמם כבר החלו להבין את הפוטנציאל התיירותי הגלום ב"דרך הבשמים", ומוציאים מסעות רכיבה על גמלים מוואדי רם ונופי אבן החול האדומה עוצרי הנשימה שבו, אל פטרה – על תוואי הדרך העתיקה. "זה אטרקטיבי מאוד, ואנחנו רוצים לשכנע אותם שיש פה הזדמנות לשיתוף פעולה תיירותי", אומר שוקה. 

    צילום: ג'אן-שי דניזילדה בדואית על חמור באזור פטרה (צילום: ג'אן-שי דניז)


    צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקר (צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקר)
     

    בעבר, לתיירות בירדן היה מסלול קבוע. התיירים התחילו מסוריה, עברו לירדן, ומשם למצרים. אולם מאז אירועי "האביב הערבי" ופרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, צנח מספר התיירים שמגיעים לירדן – למרות שזו שמרה על יציבותה.

     

    "סוריה ירדה, מצרים ירדה", מוסיף שוקה. "נשארנו אנחנו, שתי מדינות שכנות שיכולות לפתח תיירות משותפת. אני חושב שאם אנחנו רוצים לקדם גם איזשהו שלום והידברות עם השכנים שלנו, זו אחת הדרכים לעשות את זה".

     

    "אני לא בא כשמקבלים אותי בכלי נשק"

    לאחר טיפוס נוסף, הפעם אל ג'בל הארון – הר שמתנשא לגובה 1,350 מטרים ושבו, על פי מסורות שונות, נקבר אהרון הכהן – הגענו אל מקום הלינה בראס אל-נקב. מסביב למדורה נזכרים בסיפוריהם של הצעירים הישראלים שניסו בשנות ה-50 לחצות את הגבול כדי לראות במו עיניהם את "הסלע האדום". צעירים שרובם לא שבו בחיים מהמסע.

    צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקרהעלייה לג'בל הארון (צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקר)


    צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקרמתמקמים בפסגה (צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקר)
     

    שוקה, שסיפר מוקדם יותר שהשלום עם ירדן היה בשבילו ציפייה של 47 שנים לאפשרות לטייל בה בימי שלום, הופך בן רגע לחשוד המיידי. "אני חייב לספר משהו, סיפרתי את זה אתמול גם לשוקה", מתפרץ אחד ממשתתפי המסע.

     

    "אנחנו נכנסנו לירדן דיי בהתחלה, סוף 94'", הוא מספר. "היו על שוקה כל מיני אגדות – היה בפטרה? בטח כן היה, לא היה. אף אחד לא יודע, החבר'ה מלחשים, והוא לא אומר מילה, גם לא שואלים אותו. ואז כשהגענו לחאזנה, כולם הסתכלו עליו מהצד כדי לראות איך הוא מגיב, והוא אמר: 'אתם לא יודעים כמה פעמים אני התאפקתי'".

     

    "לא התפתיתי, לא נסחפתי", מבהיר שוקה. "החלטתי שלפטרה אני אגיע בשלום. באופן עקרוני אני לא אוהב לטייל במקומות שאני לא ברוך הבא, בארץ אויב. ועכשיו כשאנחנו באים – ברוכים הבאים. אני לא בא כשמקבלים אותי בכלי נשק".

     

    הירדנים יושבים איתנו סביב המדורה, צוחקים יחד עם כולם כשמישהו אומר משהו מצחיק, ומקשיבים בשקיקה לסיפורים – למרות שרובם לא מבינים מילה בעברית. אבל בשיחות צדדיות מתברר שהקשר בין הצדדים בהחלט חם. כלומר, לפחות בין האנשים משני הצדדים.
    צילום: גלעד כרמליכמה מהירדנים שלקחו חלק במסע (צילום: גלעד כרמלי)


    צילום: ג'אן-שי דניזברגל ועל גמלים בדרך הבשמים (צילום: ג'אן-שי דניז)

     

    "הם מאוד סקרנים לגבי ישראל", מספר לי אחד ממשתתפי המסע, אבישי גרינברג מירושלים, לאחר שראיתי אותו משוחח עם אחד הירדנים בזמן ההליכה. "אחד סיפר שהוא מאוד התלהב בארץ שיש שילוב בין מזרח למערב, ושהוא היה בירושלים". "אבל לפוליטיקה לא נכנסים", אני מברר, ואבישי צוחק: "לא, נראה לי שהם יודעים שבסופו של דבר בין בני אדם זה בסדר. הבלגנים הם בין המדינות".

     

    "הרעיון הוא שזה משהו שקשור יותר לתיירות, ותיירות היא עניין של שיתוף פעולה. זה לא יכול לעבוד כשזה מגיע רק מצד אחד", מסביר עלי אל-קטאוונה, מדריך תיירים ירדני שמשתתף במסע.

     

    משתתף נוסף, עבד אל-רזאק חוואדי, פקח בשמורת הביוספרה דנא שבמערב ירדן, ציין כי הוא ועמיתיו, ראאד ומאליכ, "מאוד שמחים להיות איתכם והיינו שמחים לעוד מפגשים בעתיד ועוד שיתופי פעולה". השבתי לו שגם הם יכולים לבקר בישראל מתישהו, והם ענו שלושתם יחד: "אינשאללה".

     

    "גמלים הלכו פה, ועכשיו גם ימשיכו ללכת"

    היום השני למסע הוא בסימן ירידה מההרים אל צדה הירדני של הערבה. במהלך השנים התלבטו החוקרים מה היה תוואי הדרך המקורי שבו הלכו שיירות המסחר הנבטיות מפטרה לערבה. שנים רבות סברו כי הנתיב עבר בביר מדכּוּר, אך חוקרים רבים הצביעו על הבעייתיות בטענה הזו – מבלי שהצליחו לאתר ממצאים שהעידו על נתיב אחר.

     

    לפני כעשור חל מהפך במחקר: אנדרו סמית' האמריקני גילה בכניסה לערבה הירדנית ח'אן נבטי שלא היה מוכר קודם לכן. המקום, שזוהה כחירבת ספייסף, הפתיע את החוקרים משום שלא ישב על אף אחד מהשבילים שהיו מוכרים עד אז. במסגרת הניסיונות להתחקות אחר הדרך בין ספייסף לפטרה התגלה לאחרונה מצד נבטי נוסף במעלה נקב קָמָר.

    צילום: גלעד כרמלילפני הירידה לערבה דרך נקב קמר (צילום: גלעד כרמלי)


    צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקר (צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקר)

    צילום: גלעד כרמלי (צילום: גלעד כרמלי)

     

    "למיטב ידיעתי אתם הקבוצה הראשונה שמסיירת באתר הזה מאז השיירות הנבטיות", פותח את הסברו חיים המדריך, הלוא הוא ההיסטוריון והארכיאולוג פרופ' חיים בן דוד מהמכללה האקדמית כינרת, שהיה שותף לגילוי המצד האבוד בנקב קמר. לגילוי המעלה עצמו היו שותפים הארכיאולוגים הישראלים אורי דוידוביץ' ורועי פורת.

     

    כדי להוכיח כי נקב קמר אכן היה נתיב השיירות, מלווים את הקבוצה שני גמלים. אם הגמלים של היום מסוגלים לרדת בדרך התלולה הזו, אז בטח ובטח שגם הגמלים של פעם היו מסוגלים.

    צילום: ג'אן-שי דניז"גמלים ימשיכו ללכת פה". בילאל, מוביל הגמלים (צילום: ג'אן-שי דניז)
     

    אבל הגמלים מסרבים ועוצרים. "מה, הם מפחדים לרדת?", אני שואל את שוקה, והוא משיב: "יש כנראה מדרגה שהיא קשה". שוקה ניגש אל בילאל, המשתתף הירדני שמוביל את הגמלים, ומבין שלמעשה הבעיה כלל אינה הגמלים. "הוא אומר שזה קשה", מתרגם לעברית עבדאללה, מדריך תיירים ירדני שמשתתף במסע. "קשה, קשה", מסכים שוקה, ואז עבדאללה מבהיר: "הוא אומר שהוא לא יכול לעלות בחזרה, זה רחוק לו".

     

    "בעיד ('רחוק' בערבית), אנא עארף בעיד", עונה שוקה – ובילאל עוד מוסיף: "בעיד בעיד". אבל אחרי שבילאל משתכנע, ייתכן שבתמורה להעלאת השכר שהוא מקבל תמורת הובלת הגמלים – גם הם משתכנעים וממשיכים את הירידה. "אמרנו לו שזו דרך נבטית עתיקה, גמלים הלכו פה, ועכשיו נראה לו שגמלים גם ימשיכו ללכת", מבהיר שאולוב.

    צילום: ג'אן-שי דניזמסע במדבר (צילום: ג'אן-שי דניז)


    צילום: ג'אן-שי דניז (צילום: ג'אן-שי דניז)


    צילום: ג'אן-שי דניז (צילום: ג'אן-שי דניז)

     

    בזמן ארוחת הצהריים ליד חירבת ספייסף, שיירה של רכבי טויוטה שועטת לעברנו. מראה שעלול להיות מדאיג במבט ראשון, אבל אנחנו בירדן. לא בסוריה ולא בעיראק. הטנדרים הללו יקפיצו אותנו לאזור ביר מדכור, שם יחכה האוטובוס שיקפיץ אותנו חזרה דרומה למעבר הגבול ליד אילת. אפילו מסע פורץ דרך כמו שלנו לא יכול לפרוץ גבול ולעבור במעבר שאינו תיירותי כמו מעבר הגבול בצופר.

    צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקרמזל, אלה לא לוחמי דאעש (צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקר)

     

     

    "הדרך הזו צריכה להיות פתוחה כמו שביל ישראל"

    את החלק הישראלי של המסע אנו מתחילים מחורבת מוֹאה, שפרופ' בן דוד מתעקש לקרוא לה בשמה הערבי "מויאת עוואד" משום שלדבריו זיהוי האתר כ"מואה" אינו נכון. לא כל משתתפי חלקו הירדני של המסע המשיכו לחלק הישראלי, שכולל מקטעי הליכה ארוכים יותר.

    צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקרחורבת מואה (צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקר)

     

    חלק מהמשתתפים המבוגרים עזבו, ובמקומם הצטרפו צעירים – רובם חבר'ה שעושים שנת שירות כמדריכים בבתי ספר שדה של החברה להגנת הטבע וברשות הטבע והגנים, מורות חיילות ועוד. גם הירדנים, למרות הרצון הרב, לא המשיכו לחלק הישראלי. "משום שלא הייתה פעילות של שגרירות ישראל בעמאן, לא ניתן היה להפעיל את התהליך של הוצאת והנפקת ויזות לטובת השותפים הירדנים", מסביר שטרן.

     

    אתרי "דרך הבשמים" בארץ הוכרזו בשנת 2005 כאתרי מורשת עולמית על ידי אונסק"ו, תחת השם הקיבוצי "דרך הבשמים – ערי מדבר בנגב". בהכרזה נכללו ארבע הערים הנבטיות – עבדת, ממשית, חלוצה ושבטה – וכן כמה מצודות וחאנים, אבני מיל, קטעים מהדרך העתיקה שהשתמרו ושרידים נוספים.

    צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקרדרך הבשמים, הקטע הישראלי (צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקר)

     

    צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקר (צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקר)

    אבל בישראל כמו בישראל, אין בשורה טובה בלי קאץ'. למרות ההכרזה החגיגית, קטעים משמעותיים מ"דרך הבשמים" כלל אינם פתוחים לציבור המטיילים. "דרך הבשמים בארץ לא פשוטה, חלקים ממנה עוברים בשטחי אש וחלקים אחרים אינם שבילים מסומנים. זה דורש תיאום מול הרשויות, רשות הטבע והגנים, פיקוד דרום", מסביר שטרן.

     

    "אלה אישורים שרק בית ספר שדה שדה בוקר יכול להשיג, וזה כרוך בביטוח של 20 מיליון שקל", מחדד שוקה. "הדרך הזו צריכה להיות פתוחה כמו שביל ישראל, ואני מאמין שהיא יכולה גם להיות מאוד אטרקטיבית לתיירות חוץ. יש באירופה אנשים שרוצים תיירות מדברית, ואנחנו המדבר הקרוב ביותר אליהם, הנגיש ביותר וגם הנוח ביותר מבחינה אדמיניסטרטיבית.

    צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקר (צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקר)

      

    "בעומאן למשל הכריזו על 'דרך התבלינים' ועל כך שיש להם דרך רציפה שהולכת מתימן, עד סעודיה ושהמשיכה עד אירופה", הוא מספר. "אם אנחנו לא נעשה משהו דומה, התיירות תלך לעומאן. אין לי התנגדות שתהיה תיירות בעומאן, אבל אני חושב שיש לנו פה אוצר לא ממומש".

     

    לאחר ההכרזה על הדרך כאתר מורשת עולמית, ניסה שוקה להוביל מהלך לסימון שביל מטיילים בתוואי הדרך ברמת נקרות – קטע של 7 ק"מ שמחבר בין מצד נקרות למכתש רמון. שוקה פעל מול רשות הטבע והגנים ואף גרר עד למדבר את נציגי אונסק"ו כדי שיסייעו בכך. "נענינו בשלילה", הוא נזכר.

    צילום: גלעד כרמלימצד נקרות (צילום: גלעד כרמלי)

     
    צילום: גלעד כרמלישביל לא מסומן. רמת נקרות (צילום: גלעד כרמלי)

    צילום: גלעד כרמליאבני מיל רומיות על דרך הבשמים במכתש רמון (צילום: גלעד כרמלי)

    "אמר מי שאמר – שדרך, אם ילכו עליה הרבה מטיילים, היא תיהרס. זו טעות ממש חמורה, כי דרך, אם לא הולכים עליה היא פשוט נמחקת", מתרגז שוקה. "דרך לא יכולה להיהרס. דרך שהלכו עליה עם גמלים במשך מאות שנים, ואחר כך חיילים רומים עברו אותה בצורה מסודרת על דרך רחבה – היא לא יכולה להיהרס מכמה מטיילים שיעברו בה".

     

    "קטע שנעלם מעיני החוקרים 50-40 שנה"

    לכבוד יומו האחרון של המסע, המדבר החליט להפתיע אותנו. אפיק ים סוף הוריד גשם במשך כל הלילה, ומחנה האוהלים שהקמנו סמוך למצד מחמל שעל שפת מכתש רמון הפך למחנה בוץ. הגשם המשיך גם בבוקר, והשמיים האפורים העידו שהוא הולך ללוות אותנו לפחות עוד כמה שעות.

    צילום: גלעד כרמלימצד מחמל, על שפת מכתש רמון (צילום: גלעד כרמלי)


    צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקר (צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקר)

     

    "התוכנית היא להמשיך בתוכנית כרגיל", מבהיר זיו שרצר, מנהל מחלקת הדרכה בבית ספר שדה שדה בוקר – שאחראי על ארגון המסע בחלקו הישראלי. "גם ככה אם אנחנו רוצים לצאת מפה, הדרך הכי קצרה לכביש היא הדרך של הנבטים".

     

    שרצר כנראה יודע למה הוא מתעקש. כשבועיים לפני המסע, לאחר יום הכנה שערך יחד עם מדריכים מבית הספר, ביצע הצוות סקירה בשטח וגילה, להפתעתו, שתי תחנות של אבני מיל רומיות. הגילוי עורר חשד ולפיו קיים מקטע אבוד של "דרך הבשמים" שמחבר בין שני מקטעי הדרך שהשתמרו היטב – האחד במכתש רמון והשני ברמת נפחא בדרך לעבדת.

    צילום: ג'אן-שי דניזגילוי אבני מיל רומיות במקטע האבוד של דרך הבשמים (צילום: ג'אן-שי דניז)


    צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקר (צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקר)

     

    אנחנו מתחילים ללכת, גם כאן השבילים אינם מסומנים. החבר'ה מבית ספר שדה שדה בוקר סופרים צעדים כדי לדעת היכן יש לחפש תחנות אבני מיל נוספות, שיוכיחו את קיומו של מקטע אבוד. "הנה", אומר בהתלהבות פרופ' בן דוד ומצביע על אבן מיל שמונחת ממש לפנינו. "אם יש אחת צריכה להיות עוד אחת", ומבט קל ימינה מגלה לעינינו אבן מיל נוספת.

     

    ההתרגשות בשיאה ופרופ' בן דוד מחליט להתקשר מהשטח אל הארכיאולוג פרופ' זאב משל. משל, בימיו כמדריך בבית ספר שדה שדה בוקר, ערך באזור סקר שטח יחד עם יורם צפריר, והם העריכו על סמך ניתוח טופוגרפי כי הדרך המשיכה מזרחה – ולא מערבה כפי שאנו מגלים כעת. אבל הוא לא עונה. אנחנו ממשיכים ללכת ופרופ' בן דוד מסב את תשומת לבנו לקטע דרך רחב שנתחם באבני שפה, כמו בקטעים אחרים של הדרך הנבטית אשר נסללו מחדש על ידי הצבא הרומי.

     

    ממשיכים בנתיב המשוער וסופרים צעדים. 1,000 צעדים כפולים של חייל רומי הם כ-1,480 מטרים. "נראה לי שמצאתי", צועק אוהד, אחד המטיילים, וכולם מתרכזים סביבו. "די, אני לא מאמין", אומר עדן, שהיה אחד מאלו שספרו צעדים, כשהוא מביט על האבן הנוספת שנמצאה. "אין ספק, הא?", מחייך פרופ' בן דוד. "לא יאומן", אומר שוקה כשהוא מגיע, ומוודא: "המדידה מאשרת?". "בדיוק", משיב לו פרופ' בן דוד.

    צילום: גלעד כרמלי"נראה לי שמצאתי". אחת מאבני המיל שהתגלו במהלך המסע (צילום: גלעד כרמלי)

     

    "זה קטע שבעצם נעלם מעיני החוקרים, אפשר להגיד 50-40 שנה", מסביר לי פרופ' בן דוד כשאנחנו ממשיכים בדרך. "אתה חושב שנמצא עוד אבני מיל?", אני שואל, והוא משיב: "כאן הסיכוי די נמוך, אנחנו עכשיו כבר על קטע שסקרו בעבר לא מעט". ואז, בתזמון מושלם, אחד המטיילים צועק לעברנו: "חיים בוא, יש עוד אבן".

     

    שני מטיילים, דני וזוהר, מצאו עוד אבן מיל – והפעם כזו שאפילו חרוטה עליה כתובת בלטינית. "זהו, נסגרה החוליה החסרה", אומר פרופ' בן דוד, וזורק הערה לחברו הנרגש שעומד לצדו: "קדימה שוקה, תוביל לעבדת". שוקה צוחק: "אני אגיע, אבל אני רוצה שגם אתה תגיע".

     

    "זו משימה, מבחינתי, אין גדולה ממנה"

    ביום האחרון שוקה כבר מאט את הקצב, וההליכה המישורית ברמת נפחא יוצרת פערים גדולים בין משתתפי המסע. שרצר חשב שבגלל הגשם והקור כדאי לסיים את המסע בכביש 40, אבל שוקה התעקש: "אנחנו עד עבדת".

     

    אז אנחנו עד עבדת. אפילו העננים נכנעו להוראתו של שוקה, הגשם פסק, והשמש יצאה וחיממה אותנו במקטע האחרון של הדרך. רק עוד 8 ק"מ לסיום.

    צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקררמת נפחא (צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקר)

      

    צילום: גלעד כרמליאבני מיל רומיות ברמת נפחא, על דרך הבשמים (צילום: גלעד כרמלי)

    שוקה נולד ב-1931 בקיבוץ תל יוסף שבעמק חרוד בצפון לזוג הורים חלוצים שעלו ארצה בעלייה הרביעית. כיום, הוא מתגורר במושב כוכב מיכאל שובל הסמוך לאשקלון. אהבתו הגדולה לטיולים, שאותה הוריש גם לבנו אלעד, גבתה מחיר כבד כשאלעד נהרג ב-1995 במהלך טיול בנפאל, בהיותו בן 22.

     

    אולי גם בגלל זה, נוכחותם במסע של החבר'ה שעושים שנת שירות מרגשת אותו במיוחד. "יש פה 35 מדריכים צעירים, אנחנו צריכים להעביר להם את השרביט של ההדרכה", הוא אומר. "זה כל כך חשוב השילוב הזה של השועלים הוותיקים בשטח והצעירים שעוד לא היו פה. אני חושב שזו משימה, מבחינתי, אין גדולה ממנה".

     

    בלילה האחרון סביב המדורה, לפני שהתחיל הגשם, הפתיעו את שוקה עם תעודת הוקרה והערכה שבה הוא הוגדר כ"חלוץ הטיילים והסיירים בשבילי ישראל וירדן, ממובילי דרכי השיירות במדבר, יוזם מסעות הליכה בעקבות הדרכים העתיקות ופועל לשימור מורשתן". שרצר, שהעניק לו את התעודה, סיפר על מאבקו של שוקה לפתיחת "דרך הבשמים" לציבור הרחב לכל אורכה.

     

    "הנחישות ששוקה מפגין כל פעם מחדש ולא מרפה, זה מבחינתי אחד השיעורים הטובים בחיים, ואני איתו", ציין. בשנים האחרונות, כולל השנה, חבריו של שוקה אף הגישו את מועמדותו לפרס ישראל על מפעל חיים בשמירת טבע וחינוך לאהבת הארץ.

    צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקרהתחנה האחרונה. עבדת, ישראל (צילום: זיו שרצר, בית ספר שדה שדה-בוקר)
     

    צילום: גלעד כרמליתומר שאולוב ויוני שטרן, מארגני החלק הירדני של המסע (צילום: גלעד כרמלי)


    צילום: גלעד כרמליפרופ׳ חיים בן דוד, מדריך המסע, וזיו שרצר מבית ספר שדה שדה בוקר, מארגן החלק הישראלי של המסע (צילום: גלעד כרמלי)

    צילום: ג'אן-שי דניזכתב ynet גלעד כרמלי בדרך הבשמים (צילום: ג'אן-שי דניז)

    "הרגליים שלי כבר שבורות. אבל אם אתה הולך, אני גם יכולה", אומרת רותם, מורה במדרשת בן גוריון שמשתתפת במסע, לשוקה כשאנחנו כבר רואים באופק את חורבות העיר עבדת. כל משתתפי המסע מחכים לשוקה לפני הכניסה לעבדת – כדי שהוא יזכה לכבוד לצעוד ראשון בשעריה – ומקבלים אותו במחיאות כפיים סוערות.

     

    "החצי שעה איחור זה עליי", הוא אומר לנהג האוטובוס שממתין לנו בכניסה לעבדת, וממהר להתיישב במושב הקדמי. "לא יכול להיות יותר טוב מזה", הוא אומר לי כשאני שואל אותו איך הוא מסכם. "הכל תקתק, הלך. ממש, הגשמת חלום של הרבה שנים, זה לא יאומן. עשינו משימה, הא?".