ויבהלו הפרעונים והצופים: מצאנו סרט אימה לכל מכה

את "מלתעות" וחבריו לז'אנר אפשר לפרש כמכת דם, "התפשטות" זה הכי מכת דבר ו"היום שאחרי מחר" זה לגמרי מכת הברד. עם תרחישים מזוויעים ומעוררי בלהות, לא מפתיע למצוא את עשר המכות מככבות בלא מעט סרטי אימה

אמיר בוגן פורסם 08:28, 30/03/2018
תמונה כלליתתמונה כלליתתמונה כללית

בואו נודה על האמת. סדר פסח יכול להיות סיוט. המרורים שחורכים את החך והמצות שקורעות את המעיים מבפנים - ומקשות על יציאת מצרים; הריבים בין בני המשפחה המסובים; והבדיחה החוזרת של סבא על הביצים של בני ישראל במי המלח. ואומנם מדובר בהלכות שולחן ערוך, אבל על פי חוקי ז'אנר האימה, אפילו זמרת "מה נשתנה הלילה הזה?" מפי ילד תמים עלולה לזמן רוח רפאים - אליהו הנביא למשל. שלא לדבר על ה-Die דיינו ורשימת האסונות שבו, או הקינוח המדמם של הטבח המזוויע ב"חי גדייה". ממש סרט אימה. 

 

בעצם כולנו מתכנסים בפסח כדי לזכור ולהזכיר את הצרות שלנו היהודים, ואיך למרות הכול הצלחנו להתגבר עליהן ולהשאיר אותן מאחור בים סוף, ביחד עם הביצים של סבא. מן הסתם זה מייגע, עשוי לתסכל. אפילו להפחיד. ובכל זאת, אם יש רגע של התעלות נפש במהלך קריאת ההגדה, היא באה בדמות שמחה לאיד: ההכרזה על מכות מצרים. הנה הן באות מלוות בהתלהבות מהולה ביין ואדרנלין: "דם!", "צפרדע!", "כינים!" – כך כל הדרך לקתרזיס של "מכת הבכורות!". זוהי התענגות סדיסטית על חשבונם של הגויים. צחוק בצד, מדובר באסונות נוראיים. זוועות אכזריות שלא היינו רוצים לאחל לאף אחד, אפילו לא לשונאינו ממצרים. לא במציאות, אולי בסרט. כי נכון, אנחנו עברנו את פרעה. אבל זה כלום לעומת מה שהם עברו. ואם ההגדה לא ממחישה עד כמה גדול הסבל, יש לנו את הקולנוע שיעשה זאת במקומה.

 


תמונה כללית

 

המוטיב של הדם במים שוטף אותנו שוב ושוב בגלים מאז "מלתעות" של סטיבן ספילברג מ-1975. המתקפה האלימה של העמלץ הלבן הייתה בגדר רעידת אדמה קופתית שגרמה לצונאמי אדיר שסחף עמו כרישים נוספים, ליוויתנים קטלנים (אורקה), תנינים וגם דגי פיראנה אל חופי הים בחיפוש אחר קורבנות אדם שהעזו להשיג גבול ולטבול במים – עמוקים, ובעיקר רדודים. כך או כך, המראות של נשים וגברים משכשכים להנאתם בחוף ואז נטרפים חיים בעודם מפרפרים חסרי אונים הם עניין שחוזר על עצמו בסרטים הללו. זרם מרכזי בז'אנר. בני האנוש הנהנתנים חיים בבועה, וזו מתנפצת על ידי היצורים הימיים הפראיים הללו. מי הטורקיז נשטפים בדם, ונצבעים באדום מזעזע. זהו לא כתם נפט, אלא זיהום שמקורו בטבע. צפייה בסרטי "פיראנה" על הדגים מחודדי השיניים שלא יודעים שובע, מבהירה שזה ש"יש הרבה דגים בים" זה לא בהכרח עניין מנחם, ותגרום לכם להרהר קצת יותר בנוגע לגפילטע פיש שלכם.

 

 


תמונה כללית

אוקיי. הדגים יכולים לקחת את הים, אבל שישאירו לנו בני האדם את היבשה. זה בוודאי מה שחשבו המצרים הקדמונים אחרי המכה הראשונה, אלא שמחיצת הים/יבשה נוטה להיטשטש כשמדובר בדו-חיים. על פי ההגדה הצפרדעים פרשו לאזורי המחייה הבטוחים לכאורה של התושבים על גדות היאור. ביצירת המופת של פול תומאס אנדרסון "מגנוליה" זה קורה גם בערב אחד בלוס אנג'לס. מדובר בסצנה מפעימה ונדירה בנוף הקולנוע האמריקאי. אבל מפחידה היא לא.


 בסרט Frogs (1972) לעומת זאת, הצפרדעים, הקרפדות ושאר הרמשים הם איום אמיתי על תושבי אי, שמוצאים עצמם מובסים במגרש הביתי שלהם. את ההסתערות מובילים הדו-חיים ומולם מי שיסתפקו פשוט בחיים – בני האדם. ולמרות הכול, היצורים הריריים הדוחים הללו הם אולי הרע במיעוטו, כפי שגילתה אותה נסיכה שהעזה ונישקה צפרדע. ובכל מקרה זה עדיף על הכרישים מסדרת זוועתוני הטראש "שארקנדו", שכמו אליהו הנביא עלו בסערה השמיימה מן הים כדי לנחות על ראשם של תושבי בניו יורק.

 

Frogs - טריילר 

  


תמונה כללית

האתגרים שמציב עבורנו הטבע הם עניין להרהר בו, בעיקר לדמיין. נדירים הם המקרים שבהם נפגוש בכריש, ולצערנו בימינו אוכלוסיית הדו-חיים עומדת על סף הכחדה כתופעת לוואי של התחממות כדור הארץ. האדם המודרני כן מוטרד יותר מהטפילים שחיים בינינו, ונהנים מהמזעור שאבולוציוני שלהם שמאפשרים להם לשהות בין שערות ראשנו, בבגדינו, במיטתנו ולמצוץ את דמנו בעסקת הכל כלול על חשבוננו. לעתים גם להעביר מחלות קטלניות. רק לחשוב על זה גורם לנו להתגרד בכל הגוף. הסרט Ticks מ-1993 יגרום לכם בעיקר להתפלץ, מכיוון שהקרציות הקטנות בו גדלות לממדים עצומים ביחס לשאר בעלי החיים בסביבה, מה שגורם לך לתהות מי פה בעצם הפרזיט של מי?

 

Ticks - טריילר 

 


תמונה כללית

המצרים הקדמונים דווקא היו חובבי בעלי חיים ולעתים אף סגדו להם. הם הכניסו למעונם חיות בית, לעתים אפילו בבונים או היפופוטמים, ונהנו מגידול צאן ובקר. על כן הם בוודאי חשו נבגדים נוכח ההתפרעות שלהם במהלך מכת ערוב. מדי פעם אנחנו נתקלים בכלבא שגם נובך וגם נושך, או בשונרא שגם שורט וגם שובר לך את הלב מאדישות, אבל כשמדובר ביונקים אנחנו לא מסגלים להם תכונות של רשעות.

 

 בסרט Black Sheep (2006) הכבשים מסרבות להמשיך להתנהג כשה תמים. הן מרימות ראש, חושפות שיניים ומתנכלות לבעלי הבית. איפשהו בין רועי צאן לרוע לב, מפריסות הפרסה הכשרות הללו מתכחשות לשרשרת המזון שכופה עליהן "חד גדיא" (לתשומת לב השוחט), וממוטטות אותה תוך שימוש באלימות זועמת, לא צמחונית בעליל.

 

 


תמונה כללית

אולי בעצם מדובר במחלת הפרה המשוגעת? או אולי בכלבת, או בשפעת החזירים? כבר היינו שם פעם, ולמדנו שנגיפים וחיידקים שמקוננים בגופם של יונקים עתידים באיזשהו שלב להתנחל בגוף האדם ולעשות הכול כדי להחריב אותו. בימי הביניים האנושות איבדה חלק משמעותי מתוכה בעקבות המוות השחור, הלוא הוא הדבר, שמקורו על פי רוב במכרסמים. ואם חשבתם שבימינו המגיפה הקטלנית מוגרה ונעלמה, קבלו התפרצות חדשה שלה במדגסקר - הפעם בצורת מוטציה של הנגיף שעוברת ישירות מאדם לאדם. כמו הדבר, גם סרטי מגיפות נעלמו מהנוף לאחרונה, אבל הם תמיד יצוצו שוב ושוב, כמו אותם מיקרו-אורגניזמים מפחידים, שלפי הדיאגנוזה הקרה והנגועה בהיפוכונדריה של "הדוקטור דירקטור" סטיבן סודרברג ב"התפשטות" (2011), הם הרוצחים השקטים ששוכנים בתוכינו.

 

"התפשטות" - טריילר 

 


תמונה כללית

אם יש עניין בריאותי שאנחנו יותר מפחדים ממנו מכשל מערכות בגופנו, זהו פגם בעור שלנו. זה חשוב לנו ובטח למצרים הקדמונים, שאפילו לאחר מותם דאגו להיראות טוב בחניטה לקראת העולם הבא, בעוד האיברים הפנימיים מרקיבים להם. הבעיה היא שמחלת השחין תקפה אותם במהלך ימי חייהם, והיא כללה דלקות, שלפוחיות ואבעבועות שכיסו את עורם – כל מה שהופך סרטי אימה לפלסטיים יותר, וגועליים באותה מידה. לפעמים זה משעשע כמו הפנים של ברון הרקונן מ"חולית" (1984), מבחיל כמו פצעי הבגרות שצצים לפתע על פניה של לינדה בלייר ב"מגרש השדים" (1973) או מכונן חרדה קיומית שכולנו יכולים להזדהות איתה כמו ב-Replace (2017) שבמרכזו נערה צערה עם אפידרמיס שמזדקן בקצב מדאיג ונושר ממנה, מה שמחייב אותה לחפש פתרונות יצירתיים בגופם של אחרים.

 

 

 


תמונה כללית

בעודנו מתעסקים בעניינים קוסמטיים בסך הכל, כדור הארץ עובר תהפוכות, האטמוספירה מתערערת והקיום האנושי כמכלול נראה קצת פחות בטוח לטווח הארוך. איתני הטבע באו לידי ביטוי בסערת הברד שפקדה את מצרים באותם ימים בניגוד לכל התחזיות. זה בוודאי נראה כמו סוף העולם עבור תושבי המדבר שחזו במטחי גושי הקרח שבקעו מהשמיים, ובתכלס גם בישראל של 2018 עושים מכל גשם חורפי סערה. לפחות בקולנוע, קיימים סרטי אסונות שמדגימים קטסטרופה אמיתית מהי. כמו למשל רולנד אמריך ב"היום שאחרי מחר" שמזהיר משינויים אקלימיים ואיתם תופעות של התקררות ונזלת – לא שלנו, אלא של כדור הארץ כולו.

 

"היום שאחרי מחר" - טריילר 

 


תמונה כללית

זוכרים את כל הכינים והמזיקים למינהם? אז הנה הם חוזרים, והפעם בהמוניהם בדמות הארבה – אותו חגב שמנהל חיי חברה מפותחים על חשבוננו. להקות של מיליוני פרטים מעופפים זוללים להנאתם, מכלים את הצמחייה כולה ומשאירים מאחור שממה. הסימפטיה לאיכרים הזריעה בטלוויזיה האמריקנית את סרט האסונות Locusts (ארבה) מ-1974 בכיכובו של רון הווארד הצעיר ואת מותחן המדע בדיוני בעל אותו שם מ-2005 בכיכובה של לוסי לולס. אבל בואו נחשוב לרגע במונחים סוציולוגים, לא זאולוגים. כוחו של הארבה במספריו ובגרגרנות הבלתי נשלטת שלו. הארבה חושב מהקיבה, לא מהמוח. בהסבה לבני אדם, כנראה שמדובר בזומבים, שנחילים שלהם חודרים לאינספור סרטים וסדרות. הם נוהרים בהמוניהם בעקבות מזון פוטנציאלי. לא, אין מה לדאוג לחקלאות, הם מעדיפים את החקלאים עצמם. לנגוס בבשרם החי של בני האדם ללא הבדלי דת, גזע, צבע ומין. ארבה אנושי שכזה.

 

 


תמונה כללית

דבר אחד רע במיוחד יש באפלה מוחלטת: אתה לא יכול לראות את מי שתוקף אותך. דבר אחד טוב במיוחד יש באפלה מוחלטת: אם כבר אתה הולך למות, עדיף לא לראות את זה בזמן אמת. אבל מה קורה כשהאפלה עצמה היא המקור לחידלון? כך במותחן העל-טבעי "היעלמות ברחוב 7" שבו חשכה מסתורית נפלה על העולם בלילות ובולעת אל תוכה כל דבר כמו חור שחור. כדי לשרוד צריך להצטייד בנורות, פנסים ובטריות. זה המקום לחיות באור הזרקורים כי בלעדיהם פשוט תיעלם. בסרט של בראד אנדרסון מככבים היידן כריסטנסן, תאנדי ניוטון ואחרים. לנו ברור שבסוף כולם יתפוגגו, ובכל זאת זה מסקרן מי יישאר אחרון לסגור את האור.

 

"היעלמות ברחוב 7" - טריילר 


תמונה כללית

מים סוערים עוברים על הקולנוע המסחרי והאולפנים הגדולים שלהם רואיםכיצד ההכנסות שלהם הולכות ומצטמצמות. ההשקות הגדולות, הנוצצות, שופעות הסלבס לא מבטיחות הצלחה קופתית. האירועים היוקרתיים והיקרים הללו רק מגבירים את מפלס החרדה של המפיצים. אפשר להגיד שהוליווד לוקה במכת בכורות. זה אולי יניע אותה להיות קצת יותר צנועה בהתנהלות הבזבזנית שלה, לטובה ובעיקר לרעה. כמובן שזה שונה לגמרי מהאסון הנורא שנפל על המצרים וזה ששכנע לבסוף את פרעה העקשן להיענות לדרישת משה אחרי ששכל את בנו בכורו. צריך לזכור שגם עוכר ישראל היה בן אנוש, אב לבני משפחתו, והאבדה הייתה קשה מנשוא. וכמובן שלא נשכח שלבן המת הייתה גם אימא אוהבת. הסרט First Born מ-2007 מלווה אישה (אליזבת שו) המתערערת בעקבות לידת בנה הראשון. סרט אחר עם שם זהה מ-2016 עוסק במגננת הורים על בתם שרוחות מרושעות רוצות ברעתה. מן הסתם ברוב המקרים מדובר בחרדת ההורות המתגלמת בשיא עוצמתה כשתינוק ראשון בא לעולם. לא דברים שיוצאים החוצה במהלך הסדר בחיק המשפחה, מסביב לשולחן – ערוך.

 

 

לכתבה זו 29 תגובות
הוספת תגובה