שושלת טרנר
אם האליפות הראשונה הייתה היסטורית והזכייה השנייה עוצמתית, הרי שעל הנוכחית רשום קודם כל חוסן מנטלי. היכולת להתגבר על כל מכשול בדרך. מדובר במאפיין של קבוצות שיודעות שהן הטובות ביותר, וכשנזכרים בתפיסת באר-שבע את עצמה - מהעיר, למועדון, לאוהדים - רואים איזו דרך נדירה כל אלה עברו. אורי קופר על צלחת אדומה שלישית ברציפות
במשך מאות שנים נשלט העולם על-ידי שושלות. מאפריקה עד אסיה, מאימפריות מסודרות לשבטים ברברים - כמעט בכל מקום היה אפשר למצוא משפחה המחזיקה בשלטון לאורך זמן. השושלות הקלאסיות החלו להתמוסס בערך באותו זמן בו הומצא הכדורגל, אבל המשחק עצמו הציג תמיד כמה שושלות מכובדות משל עצמו.
הליגה אדומה
בפעם השלישית ברציפות: הפועל ב"ש אלופה
הפועל באר שבע - גיליון ציונים של אלופה
בכדורגל משפחה היא המועדון, מהשחקנים ועד האוהדים, וכשהשלטון שלהם עוד עונה ועוד עונה ועוד עונה זו שושלת - במקרה שלנו שושלת טרנר.
שחקני הפועל באר שבע חוגגים אליפות(צילום: אורן אהרוני)
אוהדי באר שבע(צילום: עוז מועלם)
את השלטון יש להחזיק לאורך זמן, ושלוש עונות בכדורגל הן המון זמן. אנשי טלוויזיה אוהבים ליצור סדרות על שושלות היסטוריות, אבל בודדות אלה שהחזיקו תשע עונות כמו שושלת המקורית, הסדרה שבטח גם ברק בכר גדל עליה כילד. לא פשוט להחזיק למעלה זמן רב, אבל הפועל באר-שבע, כבר תקופה ארוכה, היא זו שמכתיבה את כללי הכדורגל הישראלי.
לשושלת נהוג לקרוא גם "בית", כל מי שצופה במשחקי הכס יודע זאת, וגם פה אפשר להשתמש באותה מילה. כן, למרות שאתמול הגיע הפסד ראשון אחרי 51 משחקי ליגה (מתוכם 39 ניצחונות). כי הבית של הפועל באר-שבע הוא מרכיב משמעותי באליפות הנוכחית, עוד יותר מאשר בקודמות. היא הייתה זקוקה לו יותר. תשאלו את הפועל חיפה, שעשר דקות לסיום המשחק חשבה שיתרון שני שערים יספיק לה. הרצף הסתיים, אבל בקלות אפשר לקרוא לזה גם השושלת לבית טרנר.
בכל שושלת, בכל משפחה שולטת, תמיד יש מי שמנסה לפגוע, לקחת ממנה את התואר, את הכתר, בכל דרך אפשרית. הפעם הכוח המתנגד לא היה בשיאו, אבל שושלות רבות לאורך ההיסטוריה נפלו דווקא בגלל תככים מבית. זה קרה גם העונה, עם אינספור צרות מבפנים - הפציעה של ויטור, הבדיקה של צדק, הפחד עם ברדה, הצרות של אוחנה, שני זרים בלבד - אבל באר-שבע שרדה. אולי יותר מהכל זה מה שמראה על כוחה, על יציבותה.
טוטו-טרנר. מבצר(צילום: הרצל יוסף)
כי אם העונה הראשונה הייתה היסטורית, על סף הבלתי נתפסת, והזכייה השנייה הייתה עוצמתית, מלאת דומיננטיות, הרי שעל השלישית רשום קודם כל חוסן מנטלי. היכולת להתגבר על כל מכשול בדרך. מדובר במאפיין של קבוצות שיודעות שהן הטובות ביותר, וכשנזכרים בתפיסת באר-שבע את עצמה - מהעיר, למועדון, לאוהדים - רואים איזו דרך נדירה כל אלה עברו.
כיוון שזו אליפות של חוסן מנטלי, של הראש, קשה לכולם לסמן את השחקן האחד אותו צריך להרים על כתפיים (ממן הופיע רק ב-13 משחקים, מליקסון אופציה ראויה, אבל זו לא עונת השיא שלו). לכן לטעמי סמל העונה, הפנים שלה, יכול להיות לואי טאהא - לאו דווקא מבריק, כן עובד קשה ומתגבר על מכשולים.
בדרך כלל, לאורך ההיסטוריה, מי ששומר על השושלת בזמנים לא פשוטים הוא ראש המשפחה, "ראש הבית", שפועל לפי המשפט האומר שלפעמים עדיף להיות חכם מלהיות צודק. במקרה שלנו זה כמובן ברק בכר, ראש המשפחה שהחייתה אלונה ברקת, זה שיודע לקבל את ההחלטות הנכונות, שמנווט בים הפוליטי, שמתמודד עם משברים. העונה הנוכחית חיזקה עוד יותר את מעמדו של בכר. ידענו שהוא טקטיקן בחסד, ראינו זאת בעיניים, אבל הפעם אותו חוסן מתווסף למשוואה. החוסן האישי שלו, והיכולת להעביר אותו גם לשחקנים.
בכר חוגג עם המשפחה(צילום: עוז מועלם)
שישה-שבעה שחקנים מהרכב האליפות הראשונה לא נמצאים היום בבאר-שבע או שלא היו פקטור קבוע בתואר הנוכחי. זה אומר משהו. כל עוד בכר שם, כל עוד בסיס הקבוצה נראה טוב יותר מאשר אצל כל אחת אחרת, וזה המצב כיום, לא נתפלא אם השושלת תימשך. עוד תואר אחד, עוד שנה שבה הכתר נשמר על הראש, וגם נקבל את השושלת הארוכה ביותר שידע הכדורגל הישראלי זה יותר מ-50 שנה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
