מחיר ההתרפסות והפחדנות / פלג בחמישי

הלוזרים

טביב מקשקש, אוחנה משקשק

נו, ראיתם את מסיבת הספינים שאירגן אלי טביב בכפר־סבא? למה לא בירושלים שזכתה להכרה של דונלד טראמפ? ולא חסר לכם שם מישהו? זוכרים את ההוא שהבטיח בתחילת העונה למגר את האלימות והגזענות מבית"ר ירושלים והצהיר: "אני אחראי לכל מה שקורה במועדון"? והנה עכשיו פטרונו נבהל מ"הקומץ", זועק "תחזיקו אותי", ונציג הבעלים לא נראה בסביבה. העבריין שעובר בין מועדונים שוב מרגיש נרדף, בית"ר חוזרת למדף, ואלי אוחנה עלה נידף.

המטרה של מופע הבכיינות המגוחך הייתה שקופה: להסיט את הדיון מסיום העונה הטביבי הטיפוסי - שבו התעמר במאמן, בשחקנים ובאוהדים, וחירב את חלום האליפות והגביע. במשך עונה שלמה ישב לו הצמד המנותק והמתנשא בבוקס האח"מים, נהנה מתקרובת והתנתק לחלוטין מרובם המכריע של האוהדים. אלה שבסך הכל רצו קבוצה נורמלית, והבינו מהר מאוד שמדובר בבעלים שמנסה לעשות עליהם סיבוב (כמו בשתי קבוצותיו הקודמות), וב"סמל בית"רי עממי" שהפך לסמל החמדנות והפחדנות.

(איור: אופיר בגון)

אבל מעבר לכל הטקטיקות השכונתיות והמניפולציות הזולות שעלו ביוקר, שווה להתמקד בתופעה שאיתה לא העזו להתמודד הגיבור הגדול שהודיע שלשום כי הוא "מפחד רק מאלוהים", ונושא כליו שפחד להתייצב לצידו במסיבת העיתונאים: החתמת שחקנים מהמגזר. מדובר לכאורה בעניין פשוט, שכבר מתקבל אצלנו באדישות. "קומץ", קורא להם טביב, אבל הוא ואוחנה פוחדים מהם פחד מוות. לכן הם יחתימו בלם כבד כמו מיקי סירושטיין, וייאלצו לראות את חאתם אל־חמיד ולואי טהא נותנים הצגה במקדשם ה"טהור" בדרך לתואר נוסף. בגלל אותה התבטלות, קבלן אליפויות כמו מהראן ראדי בחיים לא יהיה אופציה בטדי.

כמה ימים אחרי המפלה בליגה הגיע גמר הגביע, גם הוא באצטדיון הביתי הגועש. בתוספת הזמן השתלט מאמון קשוע מהפועל חיפה על כדור באגף ימין, ומסר מצוין לאלון תורג'מן שסגר עניין עם 1:3. אגב, גם במשחק הליגה באותו מגרש בספטמבר קשוע (חלוץ הנבחרת הצעירה של ישראל) החל במהלך שהוביל לשער שוויון של עדן בן־בסט, 3:3 בדקה ה־94. אז מי אמר ששחקנים מהמגזר לא יכולים לפרוח בטדי?

"מפחד רק מאלוהים". אלי טביב(צילום: ראובן שוורץ)

"לעולם לא החלטנו לפסול בנאדם בגלל מוצא כזה או אחר", הכריז בעילגות אוחנה באותה מסיבת עיתונאים פומפוזית של תחילת העונה. בטח, כולם יודעים שדיא סבע שיחק פעם בבית"ר (טוברוק, אבל בואו לא נהיה קטנוניים). וכמה מביך שאחרי שנה שבה הקפידו השניים האלה לשמר את הדו־קיום עם לה פמיליה, האמת יצאה לאור: הקהל האמיתי של בית"ר ירושלים מת להיפטר מהאופורטוניסט טביב, וגם גילה את פרצופו האמיתי של שלישו לענייני דמגוגיה וטיוח.

העלוב

כץ נלחם ברוחו של שפירא

יואב כץ יכול היה לצאת גדול בחגיגות הזכייה בגביע של הפועל חיפה. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לעלות לבמה ולומר משפט אחד: "אני רוצה להקדיש את הגביע לרובי שפירא ז"ל, האיש שנתן את חייו למועדון הזה והעניק לו את האליפות היחידה שלו עד היום". לצאת גדול? הצחקתם את אלוף החשבונאות והקטנוניות.

"הדי־ג'יי שהגיע במיוחד מוושינגטון".יואב כץ(צילום: ראובן שוורץ)

במקום לנצל את הרגע ולסחוף אחרי הקבוצה עוד ועוד אדומים רדומים, ממשיך הבעלים הנקמן להילחם ברוחו של שפירא המנוח ומנסה להעלים את זכרו. לפני כחצי שנה, למשל, הוא ביטל את טקס האזכרה השנתי לפני משחק בית של הקבוצה, כי האלמנה רחל שפירא סירבה לכלול בדבריה גינוי לקבוצת האוהדים הקרויה ע"ש רובי ומוחה נגד כץ. כל זאת אחרי שתמונות של שפירא הוסרו מקירות המועדון ושמו נמחק מחולצות קבוצת הנוער, שאמורה דווקא להנציחו.

השבוע נשבר שיא נקמנות חדש: הזמרת חיה ארד־יונאי, סולנית להקת חיל הים לשעבר שביצעה את המנון האליפות ההיא – "אדום אדום" – הוזמנה על ידי העירייה לבצעו בחגיגת הגביע. לאחר שקיבלה את ברכתה של רחל שפירא, היא נעתרה להזמנה בהתנדבות, אבל כשהגיעה לבמה ציפתה לה הפתעה. פתאום ניגש אליה הדי־ג'יי שהגיע במיוחד מוושינגטון, יואב כץ, ואמר לה בנוכחות מספר אנשים כי תצטרך לדלג על הבית שמזכיר את רובי. ארד ההמומה סירבה כמובן בתוקף ועזבה את המקום.

שחקני הפועל חיפה חוגגים את הזכייה בגביע(צילום: גיל נחושתן)

מהפועל חיפה נמסר אתמול בתגובה: "בעקבות שיקולי ליין־אפ והפקה הוחלט לצערנו לוותר על השיר כמו על תכנים נוספים..." כן, גם ביום חגו, מנהל החשבונות הקטן כץ לא מסוגל היה לשמוע את המילים שחיבר יוני רועה ב־1999: "ביום בהיר אל הקבוצה / הגיע רובי בתאוצה / השקיע ונותן את הלב / כי את הפועל הוא אוהב". סיבה בהחלט טובה להוסיף בית חדש להמנון של הפועל חיפה: "ביום בהיר בחודש מאי / הגיע יואב הקנאי / דאבל ייחודי בנה / עליבות וגביע המדינה".

המהפך

מימר לא יכול בלי לוזון

זוכרים את ההצגה "הסמרטוט" בבימויו ובכיכובו של עמוס לוזון לפני כשלושה שבועות בפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו? מאמן מכבי פתח תקווה, שרון מימר, לא שיתף את עמרי לוזון במשחק נגד הפועל עכו, ואבא עמוס התעצבן, כינה את המאמן "סמרטוט" והודיע שלא ימשיך בעונה הבאה. אה, כן, הוא אמר שזה בלי שום קשר לבן. במערכה השנייה הצטרף לדרמה הדוד איציק לוזון, וכשנשאל על עתידו של מימר, גיחך ואמר בסגנונו השייקספירי: "שלום שלום, ושלא יבוא לי בחלום".

"שלום שלום, ושלא יבוא לי בחלום". שרון מימר(צילום: עוז מועלם)

במחזור הבא היינו כחולמים. מימר הכניס את הבן של עמוס כמחליף במשחק נגד מ.ס אשדוד, לראשונה העונה, ושבוע אחר כך נרשמה עוד עלייה חדה במניותיו. בשבת אחה"צ נכנס הבלם בן ה־19 כמחליף במדי הנוער של מכבי פ"ת, בדקה ה־54, כשקבוצתו הוליכה 0:1 על מכבי תל אביב, אך דווקא אז החלו האורחים מתל אביב לחגוג וניצחו 1:5. זה ממש לא הפריע למימר להכלילו כעבור 24 שעות בסגל הבוגרים למשחק ליגת העל באשקלון, שבו לא שותף.

"לא חורצים יכולת של בנאדם לפי משחק אחד", הסביר לי אתמול מימר. "ההחלטה לקדם צעירים הייתה לפני שלושה שבועות. הוא ילד טוב ולא צריך להיפגע בגלל שזה האבא שלו". ברור שלא, רק המאמן צריך להיפגע, ואחרי סדרת החינוך שעבר אצל לה פמיליה מירושלים ומפ"ת, מעניין מי יחטוף אותו ראשון – ג'קי בן־זקן או יצחק שום?

המתכחש

תומר חמד מרוצה מעצמו

"הוכחתי לעצמי, הוכחתי לכולם בעצם, שאני שייך לרמות האלה". ככה אמר השבוע חלוץ ברייטון תומר חמד, שהשתתף בקמפיין של חברת אופנה, וחבל רק שאף אחד לא סיפר לדוגמן שדיווחים מהפרמייר־ליג הרחוקה מגיעים לפעמים לישראל.

"שייך לרמות האלה". תומר חמד(צילום: AFP)

אז הנה שלב ההוכחות: אחרי שישה מחזורים בליגה האנגלית הבכירה חלה נסיגה רצינית במעמדו של החלוץ הישראלי. הוא כבש שער אחד באוגוסט, ועוד אחד בספטמבר, אבל אז החליט המאמן כריס יוטון שעדיף כנראה בלעדיו.

ב־2018 שותף חמד למשך 68 דקות רק במשחק ליגה אחד, בו הובסה קבוצתו 4:0 על ידי צ'לסי אי־שם בינואר, ומאז יצא לחלוטין מהתוכניות. בחלון ההעברות של ינואר החליט יוטון להחתים שני חלוצים, ומלבד משחק אחד שבו ישב על הספסל, בכל יתר המשחקים חמד לא נכלל אפילו בסגל הקבוצה. והמסקנה מתבקשת: אחרי שחמד הוכיח שהוא שייך לרמות האלה, כבר אין לו מה להוכיח. אז למה שהמאמן ישתמש בו?