שתף קטע נבחר

סימן מים: פרק ראשון מהחדש של יעל נאמן

היה היתה אישה מלאת סתירות, מתרגמת מחוננת ומבריקה, שמחקה בשיטתיות כל מה שהעלתה על הכתב. בתיווכם של אלה שלקחו חלק בחייה, מצטיירים באופן מוחשי מקומות והתרחשויות, ובאותו הזמן מתרחבת ומעמיקה חידת דמותה. יעל נאמן ("היינו העתיד") חקרה בעשר השנים האחרונות את תולדותיה של אישה מסקרנת, בת הדור השני, שנולדה מיד לאחר המלחמה, ולא השאירה אחריה משפחה, יצירה או רכוש. קראו את הפרק הראשון

"אנו חושבים שאנו יכולים להתחיל במשימה כזאת ובכל זאת, איננו מסוגלים, הכול פועל תמיד נגדנו ונגד משימה כזאת, לכן אנו מהססים ודוחים אותה עוד ועוד ואיננו מגיעים לעשותה, לכן הרבה עבודות רוחניות שצריך היה לעשותן לא נעשות, לכן טיוטות רבות כל כך שנמצאות בראשנו כל הזמן, שנים, עשרות שנים, נשארות בראשנו. אנו ממציאים כל מיני תירוצים שלא להתחיל בעבודה, אנו משביעים כל מיני רוחות, שהן רוחות רעות, כדי לא להתחיל במה שצריכים היינו להתחיל. זאת הטרגדיה של מי שרוצה לכתוב דבר־מה, הוא קורא שוב ושוב לכל מה שמכשיל את הכתיבה" (תומס ברנהרד, "מחיקה").

 

ראיתי את פזית בחטף, כמו רמז, כאילו היא עברה לרגע (או אני עברתי לרגע). זה היה ברחוב ויזל בתל אביב בתחילת שנות התשעים. למדתי אז בחוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב, וביקרתי אצל רותי חברתי שלמדה איתי וגרה שתי קומות מתחתיה. פזית צילצלה בפעמון, וכשהדלת נפתחה היא נשענה על המשקוף, עישנה ודיברה מן המפתן כמה דקות. זה התחיל מענייני ועד הבית והתפצל לנושאים אחרים (אני לא זוכרת אם מישהי מהן היתה בוועד הבית, או שהן דיברו על הבעיות עם ועד הבית). כשרותי קראה לה פזית, אפשר היה מיד לראות ולשמוע שהשם המופז הזה מודבק עליה. ממה שהיא אמרה שם בתוך הסיגריה והמשקוף, היה ברור שהיא חכמה מאוד. פתאום היה מפל של צחוק שהתחיל ממנה ותפס גם אותנו. הפְּנים שלה זהר החוצה והחוּץ שלה הכה בהזנחתו. כשהלכה, שאלתי את רותי עליה, היא לא ידעה להגיד כמעט שום דבר נוסף על מה שראינו שתינו.

 

רוצים לקרוא את "היה היתה" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

 

אחר כך — עם השנים — כל כך הרבה אנשים שהכרתי הכירו אותה. למרות שהיא מיעטה מאוד לצאת מהבית. בהתחלה אלה היו צירופי מקרים (או צירופים סוציולוגיים), עד שזה הפך למין מנהג ששאלתי אנשים אם הם הכירו במקרה את פזית. נוצרה (או אולי זאת אני שיצרתי) מין רשת מאלה שהכירו אותה, חלקם בלי לדעת בכלל על האחרים. ואז התחלתי לראיין גם אנשים שלא הכרתי כדי לשאול אותם עליה, ואני עדיין מראיינת. עדיין לכודה ברשת פזית, בלי יכולת לתת תשובה ראויה לשאלה ששואלים אותי שוב ושוב, למה אני עושה את זה.

 

 

פזית מחקה כל מה שהיה לה, כל מה שהיא עשתה. היא מחקה תוך כדי ומחקה בדיעבד. וכשידעה שתמות הקדישה את עצמה למחיקה.

פזית מתה ב־29 בנובמבר 2002. היא היתה בת חמישים ושש.

 

דפי היתה אז בלונדון וכתבה על מותה של פזית בזמן אמת למי שהיתה אז הפסיכולוגית שלה: "פזית מתה ביום שישי. מרים התקשרה אלי ללונדון וסיפרה לי. מרים היתה בניו יורק וחזרה לארץ כדי להיות עם פזית בבית החולים, שם היא היתה מאושפזת בשלושת השבועות האחרונים. פזית ידעה שהיא עומדת לאבד את ההכרה כי היא הסכימה, אחרי חודשים רבים של סבל, לקבל מורפיום. עד אז היא סירבה, כי היה לה חשוב מאוד לשמור על צלילות.

 

יעל נאמן (צילום: תומר אפלבאום)
יעל נאמן(צילום: תומר אפלבאום)

"פזית אמרה לי: 'הבעיה שלי היא שאני גם החולה וגם המשפחה של החולה. אני צריכה להיות צלולה מספיק כדי לטפל בעצמי.' בפעם אחרת אמרה לי: 'את כל הבעיה שלי אפשר לסכם במילה אחת: שניצל. הכול יושב אצלי על השניצל הזה. אפילו לא הפכתי את זה לעוגיות מדלן.' היא אמרה שזה מה שתמיד היה חסר לה, משהו פשוט, בסיסי, מזין. היא אהבה מאוד שניצל עם תוספת של כוסמת. לפעמים הייתי מביאה לה שניצל מכל מיני מסעדות שהיא הכירה, אבל אף פעם זה לא היה זה: לפעמים זה היה קר מדי, לפעמים גדול מדי, לפעמים קטן מדי, לפעמים הבאתי את זה מוקדם מדי, לפעמים מאוחר מדי. ולפעמים זה היה בדיוק מה שרצתה, בגודל שרצתה, בשעה שרצתה, אבל זה עדיין לא היה זה, כי זה נגמר.

 

"פזית תרמה את גופה למדע, לא היתה לה הלוויה. הרבה פעמים, במקרים כאלה, עושים הלוויה מאוחרת, גם אם סמלית, אבל היא תרמה את עצמה באופן מוחלט, היא לא רצתה שיישאר ממנה כלום, אפילו לא תמונה (ממעט התמונות שלה ששמרה, עם ההורים שלה או עם החתולה הראשונה, היא גזרה את הראש שלה או הדביקה עליו מדבקה), אפילו לא ספר (היא מחקה מהספרים שלה את כל ההערות שכתבה בהם. עברה עם טיפקס משני צדיו של הדף, כדי שאי־אפשר יהיה לראות כלום, גם מול האור, ואחר כך חילקה את הספרים שלה בין חברים. את אלה שהכי אהבה זרקה למכלי הוועד למען החייל, כי שם היתה יכולה להיות בטוחה שייגרסו), אפילו לא קבר."

 

 

 

כשהתחלתי לראיין אנשים ולחפש חומר על פזית, מצאתי שלושה אזכורים של שמה באינטרנט. אחד מהם היה בשאלון שפתח את מוסף "ספרים" של "הארץ"; השאלה היתה זהה, ובכל שבוע הופנתה לכותב, עורך או מתרגם אחר. ב־2005 ענתה דנה אולמרט כעורכת של סדרת "ספ" בהוצאת הקיבוץ המאוחד על השאלה הזאת — מי היא מצטערת שלא יוכל לקרוא את הספר שערכה: "דודה שלי, סילביה (פזית) פַיין, שהיתה מתרגמת מחוננת ואישה שאהבה ספרות והבינה ספרות. היא מתה מסרטן בשנת 2002. אני מתגעגעת לצחוק המתגלגל שלה, ויש לי הרגשה שכמה מן הסיפורים ב'פיקניק' שכתבה ארנה קזין היו גורמים לה להשמיע אותו."

 

דנה סיפרה לי על פזית: "בגלל היחסים הפולניים המזעזעים ומלאי הסכסוכים במשפחה המורחבת של אמא שלי, כל הזמן נותקו הקשרים בתוך המשפחה. הכרתי את פזית כשהיא חזרה שוב לחיי המשפחה שלנו, בת הדודה האבודה של אמא שלי, הייתי אז בערך בת שמונה־עשרה. הייתי באה אליה מירושלים וגם ישנה אצלה, אני חושבת שהייתי האדם היחיד שישן אצלה. קראתי לה דודה. מצד אחד היא היתה נורא מוטרדת מזה שיש שֵם לדבר הזה, ומצד שני זה היה מחייב מבחינתה, נוגע בקטע של המשפחה. היה לי איתה חיבור רגשי מאוד, כזה שאני לא יכולה להסביר. מצאתי בה מפלט. גם משפחתי. היה משהו בלהתקיים דרך העיניים שלה, כמו שהיא ראתה אותי, שהיה מאוד נדיב ועוטף. היתה לי יראת כבוד כלפי אינטלקט וזה נורא החמיא לי שהיא מחזיקה ממני.

 

"ביומולדת שמונה־עשרה או תשע־עשרה שלי פזית הלכה איתי לחנות 'פרוזה' בדיזנגוף, שהיתה אז חנות מיוחדת במינה עם ספרים שלא היו בחנויות אחרות ועם מוכרות שהכירו לעומק ספרים. היא באה איתי לחנות כדי לבחור שם את הספרים, להראות לי איך לבחור. היא הפכה כל ספר שעניין אותה והסתכלה מי תירגם, באיזו הוצאה הוא יצא, וחקרה כל פרט שאפשר היה ללמוד מהכריכה ומהעמודים הראשונים. אחד הספרים שקנינו יחד, ויש לי אותו עד היום, הוא 'שאון הזמן' של אוסיפ מנדלשטאם שתירגמה נילי מירסקי. היא אמרה שיש ספרים שאני צריכה בשביל עצמי. ספרים שאי־אפשר לא להכיר.

 

"ביומולדת אחר היא צילמה לי מתוך ספר, בזירוקס צבעוני, ציור של סאפפו מפומפיי, 'האישה הכותבת'. זה היה די יקר אז. הופתעתי והתרגשתי מאוד מכך שטרחה והשקיעה במתנה בשבילי. התמונה הזאת תלויה מעל שולחן העבודה שלי מאז. כשנסעתי ללונדון לשנה העברתי אותה למשמרת לפסיכולוגית שהיתה לי אז. כשחזרתי, הכנתי לפסיכולוגית העתק מדויק ומיסגרתי בדיוק באותו אופן, כי רציתי שתישאר שם בחדר שלה כשאני מגיעה אליה. התמונה הזאת תמיד־תמיד תלויה אצלי. יש לי גם פד לעכבר מחשב בדמותה של אותה סאפפו. זאת הירושה שלי ממנה, שאני מוקפת בה בלי לתת על זה את הדעת, מין ציווי כזה להיות למדנית.

 

 

"אחרי הצבא עדיין גרתי בירושלים ולמדתי שם באוניברסיטה. הייתי מעורבת בהמון פרויקטים, תמיד נורא עסוקה, במין מצב שלא הייתי מספיקה כל מה שאני צריכה. בערך פעם בשבוע באתי לבקר את פזית, ובדרך כלל הייתי מביאה אוכל מ'קפה בתיה' או ממקום אחר ואוכלת איתה. אין דבר כזה לבוא לפזית לשעה. שעה זה כלום, זה רק חימום, ואי־אפשר לעשות לה את זה, לקפוץ אליה בין משהו אחד למשהו אחר. היתה הרגשה שצריך מרחב של זמן, שלא יקרה שזה ייגמר עוד רגע. היה בה משהו שהשתנה כל הזמן, גם כשראיתי אותה במהלך הפגישה.

 

"באותה תקופה עבדתי מדי פעם במכון גנזים, שהיה אז בבית הסופר ברחוב קפלן בתל אביב. קראתי שם מאמרים וטקסטים לכרך החמישי שגרשון שקד כתב ב'סיפורת העברית'. זה היה כרך על עמוס עוז והדור שלו. מכון גנזים היה הדבר הכי דומה למאגר מידע של היום. אפשר היה פשוט להיכנס לשם ולמצוא כל מה שנכתב על הבן אדם בעיתונות.

 

"גנזים היה מקום הסתדרותי. הייתי מגיעה לתל אביב מוקדם בבוקר מירושלים ונוסעת ישר לשם, לעבוד. ואחרי שהם היו סוגרים, באחת בצהריים, היה זמן ללכת לפזית, לאכול איתה צהריים ולהיות איתה עוד כמה שעות, ולפעמים גם נשארתי לישון אצלה.

 

"בבית היא ישבה תמיד על הספה, לפניה שולחן מרובע גדול מאוד שהיא דאגה שהכול יהיה מונח עליו בהישג יד: המאפרה, הסיגריות (נלסון), השלט של

 הטלוויזיה, השלט של המזגן, הטלפון, עטים, מפתחות, כוס הקפה שלה. רק שלא תצטרך לזוז. היא היתה כותבת הכול על קופסאות הנלסון שהיא עישנה. היא לא היתה יכולה לזרוק אותן, כי הן היו מכוסות במספרי טלפון חשובים ובכל מיני רשימות שהיא עשתה, היו כתובים עליהן המון־המון דברים. הקופסאות האלה הפכו להיות המשרד. היא אף פעם לא העתיקה את זה, וכל הזמן נאבקה לשחזר איפה בדיוק היא כתבה מה, כי כל הקופסאות נראו אותו דבר.

 

"פעם אחת כשישנתי אצלה, אחרי עבודה במכון גנזים, ישבנו ודיברנו. היה חורף והיה לה קר אבל היא לא היתה מסוגלת להחליף בגדים. היא היתה חסרת מסוגלות, לא יכלה להוריד לעצמה שמיכת פוך שהיתה מאופסנת בארון."

 

"היה היתה", יעל נאמן, אחוזת בית, 254 עמודים 

 

רוצים לקרוא את שאר הספר? היכנסו לכאן.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים