התגרשתי כדי לגלות שכולם מסביבי בוגדים

"אנחנו צריכים לדבר", אמר לי חברי הגרוש רגע אחרי שקיבלתי את תעודת הגירושים. "תקשיבי, זה שוק בשר שם בחוץ". הרגעתי אותו שאני כבר לא ילדה קטנה אבל הוא צדק, לא ידעתי לצפות את הבאות. עולם שלם שלא הכרתי נגלה לפניי – עולם הגברים הנשואים. נזכרתי במה שאמרה לי מאמנת כושר לפני שנים רבות כשעוד הייתי תמימה מספיק כדי להאמין באהבה, "כולם בוגדים". ואכן, כמו עכברים הם יצאו מהמחילות שלהם, הציצו וגיששו אם יש מצב לקבל ממני סלפי בלבוש חוה.

לטורים הקודמים של אחת פלוס:

די לפחד. אם הוא יבגוד בך, את תרגישי

החופש הגדול גרם לי להרגיש בודדה מתמיד

אכזבה. קיבלתי טבעת מהמחזר הלא נכון

רק אחרי שהתגרשתי גיליתי כמה צדק בעלי לשעבר כשאמר שאין דבר כזה ידידים, כולם צרכני פורנו במסווה שמחכים לעוט עליך ברגע שאת מתפנה. לחלקם היתה לפחות ההגינות לחכות לרגע הפינוי, אבל היו שעשו זאת עוד קודם. מתברר שכשאת מתגרשת את משולה לטרף קל, וגברים הם ציידים. הם אומנם לא יבגדו במגע פיזי אבל יחגגו בווירטואליה, יבקשו לשתף אותך במחשבות הרטובות שלהם ובסרטים הכחולים שיש להם בראש. תגידו, אם אין חדירה זו לא בגידה?! אתם באמת חיים עם עצמכם בשלווה?

לא הכרתי את העולם הזה, התחתנתי לפני שהטלפונים החכמים נכנסו לשוק וכשבליינד-דייט באמת היה פגישה עיוורת. אחרי הגירושים מצאתי את עצמי בעולם מלא סמארטפונים ואפילו מקלות סלפי, וגיליתי שגברים לא מסתפקים בשאלה "אז מה את לובשת?". הם מצלמים את המקל שלהם, ומבקשים שגם את תצלמי את עצמך בשבילם. סלפי בטוסיק שלי. תם עידן התמימות.

אחרי הגירושים הגעתי לטינדר, המקום בו נגלו אליי גברים שנראו כאילו דאעש עשו עליהם עבודה טובה, ערופי ראש אחד-אחד. הערופים, למקרה שתתבלבלו, לא מחפשים קשר רציני. אני זוכרת את התמונה שלו, גוף חטוב ושרירי, תחתונים הדוקים שהחזיקו לו את החבילה, בזמן שבידו הוא החזיק שקית שוקו. הכי גירתה אותי שקית השוקו המתרוקנת שנמחצה בין אצבעותיו. הגבר ההוא היה בתהליכים, כך מסר, וגרושה טרייה היתה בדיוק האישה לדבר איתה על העניינים שבינו לבינה. הוא סיפר לי איך אין ביניהם יותר שום דבר, והודה שהוא נשאר איתה בינתיים בגלל הילד. לא נשארתי לגלות מה עלה בגורלם.

אבל הפרופילים בטינדר הם הקטע הקל. התותחים הכבדים היו מי שהיתה להם התעוזה לשלוף אותו מולי במציאות, לא דרך מכשיר מתכתי ובלי להסתתר מאחורי מסך. מי שהיו "מספיק גברים" כדי להתחיל איתי פנים אל פנים, כשהם יודעים שאני יודעת שהם נשואים. בתור גרושה טריה כבר התחלתי להרגיש לא נעים בחברת נשים נשואות – דאגתי שאני מסומנת כסכנה, לא היה לי נעים כשגברים נשואים היו באים איתי במגע ותהיתי כמה אמון הנשים שלהם נותנות בהם. מבחינתי כולם בעייתיים. הרי על בשרי גיליתי - גברים נשואים בוגדים.

אפס כוונות טהורות, מאה אחוז שוק בשר

בשנה הראשונה לגירושים לא היה כמעט גבר אחד שהכרתי שכוונותיו היו טהורות. כולם רצו עוד משהו. כולם ראו אותי כחתיכת בשר. אפילו אקסים יצאו מחוריהם ותהו מתי אני קופצת לבקר – אז זהו, שאני לא קופצת. תקפצו לי. כל אלו חיזקו אצלי את חוסר האמון באהבה ופיתחו אצלי סלידה מהמין הגברי. הפכתי לשונאת גברים מקצועית, והתחלתי לבוז להם, לכל אותם גברים שחושבים רק מלמטה, גברים נטולי ראש או לב, גברים שזה רק הם והשמוליק שלהם. שלא תטעו, היא לא נולדה כשנאת חינם השנאה שלי. הרי בעבר האמנתי שכדאי שיהיה בחיים שלי גבר והתחתנתי. אז זה לא עבד והתגרשתי, אבל עדיין טיפ-טיפה עוד האמנתי. דשדשתי לי בביצה מחפשת, אבל במקום למצוא צפרדע שהוא נסיך, נתקלתי רק בגברים שחושבים שאם את גרושה - אין מה לעשות איתך, את רק רוצה לזרום.

גיליתי גם שבני ארבעים חושבים שאם את מעל גיל שלושים ועוד עברת לידה, רחמנא לצלן, את פחות טובה מבת עשרים פלוס שתיפול לרגליהם בוודאות. הו, היוהרה. גיליתי שאין יותר רומנטיקה או חיזור - יש רק גסות רוח. למזלי, כך ניחמתי את עצמי, אני לא צריכה מערכת יחסים. יש לי כבר ילדה ובמוסך שלי מעבירים לי את הטסט השנתי לרכב. לפעמים אני קצת מרחמת על מי שעדיין לא עשתה את הסיבוב הראשון שלה. קר שם בשוק, ואין סחורה טובה.

כמובן שאני מכלילה. כלומר, הכול נכון גם לגבי רווקים וגרושים, אבל את הטור הזה אני מקדישה דווקא לנשואים. אני מבינה אתכם, מונוגמיה היא כלא. גם אני חשבתי כך בעבר. אבל אם אתם כבר שם זה אומר שפעם הלב שלכם וגם השמוליק שלכם בחרו באישה שאתכם, ואני מאחלת לכם שתזכרו מה אהבתם בה כל כך, שתוכלו למצוא סיפוק למרות האזיקים. לעזאזל, אני מאחלת לכם שהאזיקים האלו ידליקו אתכם, שתציתו את האש שדעכה זה מכבר. ואם זה חסר סיכוי לחלוטין, אני מאחלת לכם לצאת לחופשי. מבינים? אישה זה לא טמפון. אי אפשר ללכת עם ולהרגיש בלי.