שתף קטע נבחר

"האיסלמיסטים הכחידו את התרבות הערבית"

בסרט תיעודי חדש, "כשהערבים רקדו", הקולנוען ג'וואד ראליב חוזר למולדתו מרוקו ולמדינות ערב נוספות, בניסיון למצוא את התרבות הערבית העכשווית שהולכת ונכחדת. "לפי הפונדמנדליסטים האמן הוא השטן וצריך לחסל אותו", הוא אומר בריאיון ל-ynet, שבו הוא גם מסביר את כוחו של האיסלאם ומדבר על ההגירה המוסלמית לאירופה: "על המהגרים לאמץ את התרבות של המדינות המארחות"

כשאנחנו הישראלים, כמו גם האמריקנים והאירופים, מביטים כיום על עולם הערבי, אנחנו רואים בעיקר גברים מזוקנים עם קלצ'ניקוב ביד אחת וקוראן ביד השנייה, נשים עטופות כל כולן מכף רגל ועד ראש, וגם גופות של כופרים וחוטאים למיניהם מוצגות לעין כל בכיכר העיר. זוהי תמונת מצב עדכנית ומפחידה שמסוקרת שוב ושוב במהדורות החדשות בארץ וברחבי הגלובוס. אולם אלו שהפחד והרתיעה טרם מחקו את זכרונם, יכולים לשחזר בראשם תמונות מהעבר, הלא רחוק מדי יש לציין, של מרחב מזרח תיכוני חילוני, שוקק חיים. לאומני עיקש, אך לא דתי. עשן הנרגילות של פעם מעלה איתו רסיסי זכרונות מהמוזיקה של אום כול-תום ופאריד אל-אטרש, הסרטים הערבים של יוסף שאהין ואחרים, ומנהגי בילוי של חמארות, שש-בש וכמובן רקדניות בטן אקזוטיות. זוהי התרבות הערבית של פעם, לא לפני יותר מדי שנים, שנראה כי נעלמה כליל מהחיים הציבוריים במצרים, סוריה והמגרב, וכוסתה כולה בחיג'אב.

 

כך זה נראה מהזווית החיצונית שלנו, וזהו גם הרושם העגום שמתקבל מנקודת המבט הפנימית של הסרט התיעודי "כשהערבים רקדו" (When Arab Danced). סרטו של הקולנוען המרוקאי ג'וואד ראליב מגולל קינה תבולה בנוסטלגיה על התרבות שוקקת החיים שאבדה וסולקה בכוח מסדר היום הציבורי בהוראת אנשי הדת המוסלמים. ראליב בן ה-52, שהיגר לבלגיה וחי בה עד היום, חוזר בסרט למולדתו, ויוצא גם למסעות במצרים, איראן ולבנון - שם הוא נפגש עם אמנים מקומיים שחולקים איתו את תשוקת היצירה, החשש והפחד מרדיפת הפונדמנטליסטים, ואת האומץ להילחם על חופש הביטוי למרות הכול.

 

בריאיון ל-ynet, לקראת ההקרנה במסגרת פסטיבל טורונטו, הוא כורח את יצירתו בזו של המרואיינים, וקורא למאבק בשלטונות הדתיים שהשתלטו לו ולשכמותו על המרחב באלימות. "איבדנו ואנחנו ממשיכים לאבד על בסיס יומיומי את העושר של התרבות שלנו ואת החירות שלנו", הוא אומר.

 

"איבן-רושד, איבן-חאלדון, אל-פראבי, טהא חוסיין, נאג'יב מאחפוז, הודא אל-סאעדאווי, שירין עבאדי, יוסף שאהין, פאטן חמאמה, סמיה גמאל - אני יכול למנות עוד רבים מבין החושבים החופשיים שנאבקו על החופש שלנו לחשוב וליצור לטובת הצמיחה של כלל העולם הערבי והתרבות המוסלמית. כיום התרבות הערבית על כל אגפיה - ספרות, פילוסופיה, שירה, ארכיטקטורה, מוזיקה ומחול - הוכחדה על ידי הפונדמנטליסטים, האיסלמיסטים והמסורתיים שרוצים לאלץ אותנו לחזור לשאריעה. כולנו חזינו, מבלי לעשות דבר, בהרס יצירות האמנות באפגניסטן על ידי הטאליבן ובסוריה ועיראק על ידי דאעש. היום אמנים ברחבי העולם חוששים לבטא את עצמם כשמדובר בשגיאות של דת האיסלם והמימוש הארכאי שלה על ידי קיצוניים. כותבים מפחדים לדמיין עולם ללא דת, רקדנים חוששים לרקוד ברחובות, נשים חוששות לצאת החוצה ללא כיסוי ראש".

 

ראליב מתחיל את סרטו בשיחה עם הוריו שהיו שם בסצנת מועדוני הלילה של קזבלנקה, ומבטאים געגוע לחיים ההם שנשכחו. הוא אף מציג קטע ארכיון מנאום מפתיע משהו של נשיא מצרים גמאל עבדל אל נאסר, בו הוא מלגלג על הוראה שנתן איש דת מקומי להקפיד על כיסוי ראש. "אפילו הבת הסטודנטית שלו לא מוכנה ללבוש חיג'אב, אז איך הוא מצפה שאנחנו נכפה על נשות מצרים לעשות כן", הוא אומר בפרלמנט ונענה בתשואות ובצחוק מצד הנוכחים. כמובן שהיום המציאות היא שונה לחלוטין, וגאליב מנסה לשקף אותה מהצד הנרדף של האמנים. להקת רקדנים צעירים בקהיר, קבוצת תיאטרון במרוקו, רקדניות בטן, אמנית פרפורמנס איראנית, אמן דראג אלג'יראי מבריסל לה-דיווה לייב, וגם השחקנית הפלסטינית היאם עבאס שבחזרות להצגה בכיכובה אומרת דברים נועזים ובוטים נגד הממסד הדתי ויחסו לנשים.

 

מתוך הסרט

כשהוא מנסה להסביר את התהליך שעבר העולם הערבי, שפונה אחורה אל תהילת העבר המדומינת במקום לשאוף לקידמה וליברליזם, מזהה ראליב את מהפכת האייטולות באיראן כאירוע משמעותי אחד, כמו גם את ההתערבות של ארצות הברית בענייני המזרח התיכון. "מאז עליית חומייני מחד והופעתה של משפחת בוש האמריקנית מאידך, אללה ואלוהים שבו אל חיינו", הוא קובע, "מלחמת המפרץ דחפה מיעוט של ערבים מוסלמים לבדלנות שמכחידה יותר מדי מאיתנו. לרוע המזל, המוסלמים המודרניים, שנחשבים עדיין לרוב, לא יכולים לשלוט במיעוט החמוש והמאיים הזה". אבל רובים, אכזריות ואלימות אינם הסבר מספק כשמדובר בכפייה הדתית הנהוגה בעולם הערבי כדרך חיים. בניסיון לפענח את סוד קסמו של הפונדמנטליזם, ראליב מסביר שבמקום ליהנות מפיתויים גשמיים ומיניים בחיים האלה, אנשי הדת לוכדים את דמיונם של הצעירים כשהם מציעים להם פיצוי בדמות התענגות אינסופית בעולם הבא.

 

"הקיצוניים חזרו לרטוריקה המלחמתית שמציבה במרכזה את גן עדן ופיתוייו. עבור חלק מהאנשים מדובר בהצדקה של שנאה למערב והטרגדיות הנוראיות שהיא מעוררת. השנאה למערב הופכת לרצינית יותר ויותר. הפונדמנטליסט מסביר לאוהדיו שהחיים במערב מלאי פיתויים ומרוחקים מאללה, והם בזבוז זמן בדרך לגן עדן עם נהרות החלב, נחלי היין והבתולות שבו. החיים במערב הם תוצאה של אי צייתנות, ואי הצייתנות הזו היא יצירתו של האמן, וכך במיוחד במקרה של אמנים ערבים שרוצים לחיות בדרך המערבית. הפונדמנטליסטים מתכחשים לאמן שנוסך חיים בחומר ומפתה נשמות טהורות מגן עדן באמצעות רעיונות חולניים, ציורים שטניים, שירים מכושפים וריקודים מרושעים. על כן האמן הוא השטן וכדי לחסל אותו, הם מכריזים עליו כאויבו של אללה. העולם הערבי שבעבר נהה אחר חיי שלווה הפך לעיוור ואלים. לחץ מהפונדמנטליסטים גובר על החילונים. קול ההיגיון לא נשמע".

 

רדיפת האמנים המוסלמים והחשש שלהם מנקמה אפילו בבלגיה באה לידי ביטוי מובהק בצילומים בתיאטרון באנטוורפן במהלך ההכנות להצגה השערורייתית "כניעה", המבוססת על ספרו השנוי במחלוקת של מישל וולבק בנוגע לאימת האיסלם באירופה. באחת הסצנות אחת הדמויות עוברת המרה לאיסלם, ובמהלך הברכה המסורתית, אחד המשתתפים מופיע בעירום מלא. המחזאי שוקרי בן-שיחא והשחקנים ז'וז'ו בן-שיחא ומוראד זגוונדי מתועדים כשהם מתלבטים עד כמה רחוק הם יכולים ללכת עם התכנים הביקורתיים והפרובוקטיביים שלהם. בעוד הבמאי בן-שיחא נחוש למתוח את הגבולות, זגוונדי מודה כי הוא חושש מתגובות קשות. "אני לא רוצה להיות במצב של שארלי הבדו", הוא אומר בהתייחסותו לפיגוע הטרור במערכת העיתון הצרפתי שפרסם קריקטורה על מוחמד.

 

מתוך הסרט
היאם עבאס. מתוך הסרט " כשהערבים רקדו"
"וולבק וספרו אינם כל כך חשובים לסרט", מבהיר ראליב, "המטרה שלי הייתה להראות את השאלות שאמנים ערבים שואלים את עצמם בנוגע לחופש הביטוי. כמה רחוק הם יכולים ללכת. באופן אישי חשתי לא פעם את אותו הפחד שנמצא בלבם של חלק מהאמנים בסרט. אני מבין אותם, אבל הם מעורבים לחלוטין בסיפור של הסרט. במהלך הצילומים גם אני התמודדתי עם הפחד הזה אבל התגברתי עליו כדי להתבטא. אני חופשי. עכשיו עליי להיערך לתגובות הקשות שאני מצפה להן אחרי יציאת הסרט בבלגיה. בעבר קיבלתי איומים על חיי בגלל עבודתי, כך שזו לא תהיה הפעם הראשונה או האחרונה. לא אכפת לי מכל זה, וגם לא לאמנים שעבדתי איתם".

 

האם הרגשת מאויים במהלך הצילומים?

"כן, במרוקו היו כמה איזורים עם ריכוזים גדולים של איסלמיסטים. הייתי קצת מופתע שיצא לי לפגוש את להקת התיאטרון אקווריום ולצלם אותם. זוהי קבוצה צעירה שפועלת באחד האזורים הכי קיצוניים במרוקו. הייתי מופתע מהאומץ שלהם ומהנחישות לעמוד מול הפונדמנטליסטים. כשביקרנו בעיר אחרת הותקפנו על ידי קבוצה של גברים מזוקנים".

 

ראליב קשור מאוד למרוקו, בה הוא מרבה לבקר, אך את רוב חייו הבוגרים בילה בבלגיה, תחילה כסטודנט, לאחר מכן כעיתונאי ובשנים האחרונות כקולנוען. מרבית עשייתו הדוקומנטרית מוקדשת למולדתו ולנעשה בעולם הערבי, אולם הוא מודע לכך שלולא היה מהגר לאירופה, לא היה זוכה לחופש יצירה. מתוך נקודת המבט שלו כאדם מערבי, הוא גם מביע הבנה לחששות שמרגישים רבים ברחבי היבשת לגבי ההגירה ההמונים ממדינות ערב ומהתגברות האיסלם הקיצוני באירופה ככלל, ובבלגיה בפרט. כידוע, כמה מפיגועי הטרור האחרונים בוצעו על ידי מוסלמים תושבי בלגיה, חלקם מרובע מולנבק הנודע לשמצה בבריסל. "אני מזדהה עם נקודת המבט של האירופאים. לדעתי, כמהגרים מוסלמים עלינו להתאים עצמנו לתרבות במדינות המארחות שלנו, שבין השאר מאפשרות לי כאמן חופש ביטוי", הוא מודה, ומציג תמונת מצג עגומה.

 

"אני חושב שהאיסלמיסטים בבלגיה ובאירופה ניצחו במלחמה האידיאולוגית. שנים רבות, וכמה דורות, יידרשו כדי לתקן את הנזקים. קהילות ערביות ומוסלמיות התארגנו בעצמם על פי אורח החיים שלהם ובהתאם לקבוצות הפוליטיות שלהן. כך למשל בבלגיה נוסדה המפלגה המוסלמית. אלו שמתוסכלים מהפוליטיקאים האירופים נסחפים אחרי אלה שמבטיחים להם עולם טוב יותר בדרך הקוראן והשריעה. הם הביעו את אכזבתם באמצעות בידוד של עצמם מהחברה המערבית. המדינות האירופיות שמארחות אותם איפשרו להם את ההתקבצות הזו ולמרות שעכשיו הן מתנגדות לכך, זה נראה כבר מאוחר מדי".

 

מתוך הסרט
בעימות ההולך ומחמיר בין הציוויליזציות, האמנים הם אלו שיכולים על פי ראליב לבנות גשרים ולהניע מהלך של פתיחות בעולם המוסלמי וחתירה לשלום. "אני חושב שהפונדמנטליסטים מפחדים מתרבות, מחינוך וממחשבה חופשית", הוא מסביר, "אתה יודע שבקוראן יש טקסטים שקוראים למלחמה, וזה היה נראה אולי הגיוני בזמנים עברו, אבל יש גם פסוקים שקוראים לשלום, אהבה, חירות ותרבות. ג'יהאד משמעותו חיפוש אחר האמת, למידה. היום ג'יהאד עומד עבור מלחמה והרג. איסלמיסטים מעוותים ומשנים את המשמעות של הקוראן לפי האינטרסים שלהם. הם רוצים להשאיר אנשים אנאלפבתים כדי לתמרן אותם כדי לשלוט בעתיד שלהם. תרבות וחינוך הם המפתח. להתבטא, לחנך ולהדריך אנשים בנוגע לאיסלם של פתיחות וסובלנות, אני בטוח שזה מה שיפתור את כל הבעיות שלנו".

 

ואיך היוצרים והאמנים יכולים לתרום לשינוי מבפנים?

"כל תחומי האמנות יכולים יכולים לפתוח את ראשם של אנשים ואת הגבולות שמפרידים ביניהם. תאר לך מישהו בעיירה קטנה במינסוטה שרואה לראשונה מחזה בהשתתפות שחקנים סומאלים, ולומד על אמנות סומאלית, ומגלה להפתעתו שלא כל המוסלמים הם טרוריסטים כפי שטראמפ מעוניין שהוא יאמין. עכשיו תדמיין מישהו בכפר הקטן שלו בערבות סומאליה נחשף למחזה הראשון שלו בהשתתפות שחקנים אמריקנים, ולומד על אמנות אמריקנית ומגלה להפתעתו שלא כל האמריקנים הם טרוריסטים כפי שבדאעש מעוניינים שהוא יאמין".

 

המערב יכול לסייע במהלך הזה?

"לא כדאי שהמערב יפעל ויתערב בתוך העולם הערבי, אבל אני חושב שזה הכרחי ליזום שיתופי פעולה אמנותיים ותרבותיים. המערב גם יכול לעזור כספית, באמצעות הסדרים שונים, אבל הוא צריך להכתיב יעדים של אמנות ושותפות ולהקפיד על כך. מצד שני, המערב חייך להפסיק לתמוך בדיקטטורים, בחימוש, ולהיאבק בתופעת ההגירה הבלתי חוקית. זה רק מגביר את השנאה נגד המערב".

 

מתוך הסרט

לישראל כמדינה המערבית בתוך המרחב המזרח תיכוני לא יכולה להיות השפעה חיובית? הרי אפילו היאם עבאס צמחה כאישה מודרנית מתוך המדינה.

"אני לא חושב שישראל והתרבות המערבית שלה הן ברכה עבור הפלסטינים, ואני לא חושב שהן משפיעות עליהן לטובה - אולי רק על מיעוט. כל עוד ישראל תמשיך להגביל את הפלסטינים אז חייהם ימשיכו להיות סיוט. זה מגביר את השנאה כלפי העם בישראל. גם אמנים פלסטינים נמצאים בכלא. ישראל חייבת לשחרר אותם כדי לאפשר להם להמשיך בחיי היצירה שלהם".

 

תופתע אולי לגלות שיהודי מרוקו חוגגים בישראל שנה אחר שנה את חג המימונה, שבו הם חוזרים למורשת של השירים והריקודים שאתה מספר עליהם בערגה גדול כל כך.

"גם היום במרוקו יש לנו הרבה פסטיבלים מסורתיים עם המון ריקוד ומוזיקה, אבל הכול תחת הפיקוח של הממשלה האיסלמיסטית ואנשי המסורת המקומיים. הכול חייב להיות בהתאם לציביון המוסלמי של המדינה. אני לא מכיר את חג המימונה, אבל אני יודע שהמון יהודים מרוקאים היגרו לא רק לישראל אלא לכל העולם והם שימרו את תרבותם. זה נהדר. אני אוהב את זה, ואני מקווה שהיהודים הקיצוניים במדינה לא ישימו לכך סוף וישתיקו אותם כפי שהאיסלמיסטים עושים אצלנו".

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים