מהינדואיזם לנצרות וליהדות: הקיבוץ היהודי הנסתר בהודו
במבטא הודי והברה אשכנזית-חסידית מתפללים חברי קהילת "בני ציון" בבית הכנסת המקומי, העטוף בדגלי ישראל. הגברים מקדימה, הנשים מאחורי המחיצה - וכולם לובשים לבן. אייל בן זאב עשה את יום כיפור בקרב הקהילה החדשה-ישנה, שסיפורה עולה על כל דמיון
אל כוכב הזמר החסידי יעקב שוואקי התוודעתי לראשונה בערב יום כיפור - ומכל המקומות, דווקא בהודו, כשפגשתי את אנה ושלושת ילדיה. מוישה, הבכור, הכיר את שוואקי במהלך שיטוטיו ביוטיוב בחיפוש אחר לחנים ופיוטים לבית הכנסת - והדביק באהבה הזאת את כל המשפחה.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק >>
עוד קהילות בערוץ היהדות :
- ערן זהבי לא לבד: להיות יהודי בסין
- 1,948 שנים ברומא: סיפורה של הקהילה שהוגלתה עם החורבן
- בין כיכר האינקוויזיציה ל"הקדש": סיור בברצלונה היהודית
- מתנערים מהפחד: יהדות ורשה קמה לתחייה
- פליטי מלחמה, ניצולי אלימות: בית היתומים של הרב וולף
- חלוץ אמריקני: יהודי באמצע שום-מקום
ל"בני ציון" סיפור יוצא דופן, כמעט לא ייאמן. פגשתי בהם כשהתוודעתי לעולם הקהילות היהודיות הקטנות במסגרת עבודתי במחלקה לפעילות בתפוצות בהסתדרות הציונית. "בני ציון" הם הודים שעד לפני כעשור התקיימו כקהילה נוצרית. את הקהילה ייסד חמיה של אנה, ויליאם דוואשאיאם (DEVASHAYAM). בעלה, שנולד כסמיואל דוואשאיאם ולימים הפך ל"רב שמואל", נפטר השנה, אבל הוא שהביא לחברי הקהילה את הבשורה שלפיה עליהם לעזוב את האמונה בישו, ולקחת על עצמם את מה שראה כאמונה האמיתית היחידה – האמונה בה' וביהדות.
"שמואל הבין זאת הרבה קודם", מספרת אנה על הדרך שעבר בעלה עד שאזר אומץ לשתף את המאמינים, "אבל הוא ידע שהאנשים האלה עברו כל כך הרבה כדי לעזוב את ההינדואיזם (הדת הנפוצה ביותר בהודו, שממנה הגיעו 98% מחברי הקהילה במקור - אב"ז) ולהצטרף לקהילה המאמינה באל אחד, ופתאום לבוא ולהגיד להם את זה, זה דרש הכנה".
הפך את הקהילה מנוצרית ליהודית
הרב שמואל-סמיואל התחיל לדבר עם המאמינים על חשיבות התורה והשבת. הוא סיפר להם על מלחמות ישראל ועל מנהגים שונים ביהדות, אך המאמינים עדיין ראו בעצמם נוצרים. בשיאה מנתה הכנסייה כ-3,000 מאמינים באירוד בלבד, והיו לה סניפים בכל רחבי המדינה.
"כשהרב שמואל הודיע סוף-סוף שעוזבים את הנצרות רשמית ועוברים לחיות בדרך האמת - כמחצית מהאנשים עזבו", שיתפה אותי חפציבה, מצטרפת טרייה יחסית לקהילה מהעיר קוימבטורה השכנה. "אבל זה לא הרתיע אותו, הוא לא הסכים לחזור בו בשום פנים, אפילו שלא כל המשפחה שלו הלכה אחריו".
במהלך יום הכיפורים עצמו הגיעו אחייניו של הרב ללחוש על אוזנה של דודה אחת ולנסות להחזיר את הקהילה לחיק הנצרות, עכשיו כשהרב איננו. "אנחנו מכבדים את האמונה שלהם", אומרת אנה, "אבל אני יודעת שבעלי בשום פנים ואופן לא היה רוצה את זה. הוא פשוט לא האמין בזה. הם אומרים שאלוהים נתן לו שבע שנים לחזור אל חיק הנצרות, ומשהוא כשל לעשות זאת, הוא העניש אותו בעונש הקשה ביותר ולקח אותו בגיל 52. ככה הם מנסים להפחיד אותנו ולנסות לשכנע אותנו לחזור לכנסייה, אבל אנחנו כבר יודעים את האמת".
ללמוד תורה בלי טלוויזיה או טלפון בשבת
קהילת "בני ציון" אינה קהילת גרים קלאסית. "הקהילה הזאת מעולם לא הייתה בעלת סממנים נוצריים מובהקים", מסבירה אנה. "לא היו לנו צלמים וצלבים מעולם, והאלמנט הציוני היה אחד החזקים ביותר אצלנו מאז ומעולם".
למעשה, סבו של הרב שמואל היה יהודי הודי-בגדאדי (יהודים עיראקים שהיגרו להודו בסוף המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19 והשתקעו בה), אך הוא עלה ארצה והותיר את משפחתו בהודו. בנו, אביו של שמואל, הקים את הקהילה הנוצרית בשנת 1972, וישראל הייתה מרכיב מרכזי באמונה שלה, שכן במקביל אליה הקים מיד את Friends of Israel Club.
"ויליאם תמיד לימד את הבן שלו לאהוב את ישראל, ללמוד את התורה ולכבד את השבת. למעשה, עוד לפני שנהיה יהודי נהג הרב שמואל לשבת בשבת בלי טלפון או טלוויזיה וללמוד תורה", סיפר לי בגעגוע ובעיניים נוצצות משה, חברו הטוב של הרב מילדות ובן בית אצלו. "ויליאם נפטר כששמואל היה בן 13. ייתכן שהייתה לו תוכנית עבורו, אבל הוא השאיר רק רמזים. אבל איזה נס, ה' כבר הראה לנו את הדרך אל חיק האמת".
מנהגים יהודיים עתיקים לקבוצה ההודית
מעבר לקשר היהודי של הרב שמואל עצמו, מרבית חברי הקהילה, מימיה הראשונים, הם הודים שהיו שייכים ל-Chettiars, קבוצה בהינדואיזם שנמצאת באזור, ובאופן מפתיע נוהגת מנהגים שמזכירים מנהגים ביהדות. משה, בעצמו הינדואיסט-לשעבר בן הקבוצה, מספר למשל שכאשר מגיעים הבנים לגיל 13, כורכים סביב מותנם מעין חוט שאסור להם להוריד, סמל להתבגרותם.
סביב חנוכה חוגגים חג שכרוך גם הוא בהדלקת נרות, ושישי בערב הוא זמנן של הנשים להכין את הבית ולהדליק נר בסביבות 18:00 בכל שבוע. "מאוד יכול להיות שמקורם של המנהגים הללו ביהדות, ושאנחנו באמת צאצאים של שבט אבוד", משה אומר. "רואים את זה בקרב קבוצות נוספות באזור. ההודים של אנדרה-פרדש, למשל, שחלקם נוסעים לפעמים 30 שעות כדי להצטרף אלינו לתפילות, הם בעלי סממנים יהודיים מובהקים המון שנים אחורה, אף על פי שההיסטוריה הזאת אינה כתובה ואין לה הוכחות למעט המסורות שנשתמרו".
הקיבוץ ההודי: ציון-נגר
הרב שמואל הלך לעולמו במארס האחרון, והותיר אחריו קהילה המונה כ-400 אנשים. העצב והגעגוע ניכרים על פני כולם, במיוחד על פניה של אנה והילדים ושל החברים הקרובים. "הוא היה איש חכם במיוחד. ידע את התורה על בוריה ודגל באהבת ישראל ובאהבת האדם", מספר משה. "הוא לא היה קיצוני באמונותיו, הוא פשוט רצה את הטוב ביותר לקהילה שלו. זאת הסיבה שהנחה על תפילה בשפת הטמיל (השפה המקומית - אב"ז) ונקט גמישות יחסית במנהגים שונים".
"כשהוא ראה שהקהילה נמצאת במצוקה כי היא מוקעת, הוא החליט להקים להם מעין קיבוץ במודל ישראלי", מספרת אנה, ומתארת התנכלות מצד השכנים ההינדואים ובהמשך על ידי הנוצרים, שהגדירו אותו כ"אנטיכרייסט" (מתנגד לאמונה בישו המשיח - אב"ז). כך הוקמה ה"ציון-נגר", שכונת ציון, שבה מתגוררים רבים מחברי הקהילה.
"רכשנו אדמות, והוא אפילו הקים חווה שבה מועסקים מי שפוטרו מעבודותיהם בגלל אנטישמיות. בעלי ואני ביקרנו בארץ שש פעמים כדי ללמוד עברית ודברים נוספים. למדנו לייצר יין (לא אלכוהולי) כשר, לבצע שחיטה כשרה של תרנגול, ובקרוב נלמד איך לשחוט גדי באופן כשר" (מאכל נפוץ בהודו, שבה כידוע פרות נחשבות לקדושות - אב"ז).
ראש הקהילה הצעיר בעולם
מי שנכנס לנעליו של הרב שמואל, בעל כורחו ובכישרון רב, יש לציין, הוא בכורו מוישה. הוא עוד לא בן 18 וכבר בעל ארשת רבנית רצינית ביותר. ילד נבון בעל אנגלית מושלמת וידע בסיסי בקריאת עברית. הוא לימד את עצמו לתקוע בשופר והכין את כל תפילות חגי תשרי לגמרי לבדו על בסיס דברים שזכר מאבא, התייעצויות עם רבנים בארץ וקטעי יוטיוב.
יש לו קול פעמונים מופלא, והשילוב של הלחנים שבחר, ההגייה העברית המושלמת שלו והרצינות והמסירות שלו הביא אותי לשמוע את תפילת "כל נדרי" המרגשת ביותר ששמעתי מימיי. משהו בסלסולים ההודיים, עם הלחן הקלאסי של "כל נדרי", שנובעים מילד צעיר שהולך באהבה גדולה בדרכי אביו, נגע בי והותיר רושם גדול.
את התפילות הוא עורך במיומנות. הוא מבין את גודל האחריות שעל כתפיו ואת זה שאנשים צריכים עכשיו תקווה. וכך הוא אוסף ומלקט, יושב ומלמד ומכין. משה לימד עצמו להתעטף בטלית, לכרוע ולהשתחוות במקומות הנכונים. הוא אימץ את מנהגי אשכנז וספרד ממבקרים שונים שעברו במקום, והתוצאה היא מבטא הודי קל, עם הגייה אשכנזית שמחליפה לעתים את התי"ו בסמ"ך ומוסיפה איזה צירה או שווא ("מיויים הכיפויירים"), לצד סלסולים ספרדיים יפהפיים ונקיים שלא היו מביישים מתמודד צעיר בתוכנית ריאליטי מוזיקלית.
"יש יהודי שלא מכיר את התפילות?"
לפני כניסת יום כיפור, כשהתיישבנו לארוחה מפסקת הודית טעימה במיוחד פרי ידיהן של אנה ונשות הקהילה, שאל אותי משה אם אני רוצה להוביל איתו את התפילות. הבקשה שלו הביכה אותי. הסברתי לו שעובדת היותי ישראלי לא אומרת שאני מכיר את כל התפילות, ובוודאי שלא בלחנים שהוא מכיר.
הוא קצת הופתע לפגוש יהודי שהיהדות שלו היא לא בהכרח דת, אלא קודם כל לאום, עם, קהילה, אהבה, לימוד וערכים; הוא התרגל לפגוש רבנים אורתודוכסים וחובשי כיפה, ופתאום נוחת אצלו יהודי מירושלים שלא יכול להוות סמכות הלכתית, ועוד אחד שמצהיר במפורש שבא ללמוד מהם ולא ללמד אותם.
במהלך התפילות העלה אותי משה אל הבימה מספר פעמים. היו קטעים שהיה לו חשוב שהציבור ישמע בעברית, ובשלב מסוים אפילו אזרתי אומץ ושרתי להם את "ונתנה תוקף" הקיבוצניקי של יאיר רוזנבלום. אני לא בטוח שהם התחברו ללחן, על אף שהתרגשו מהעובדה שהוא הולחן בקיבוץ לזכר חללי מלחמות.
"לא מוותרים על החלום"
לקראת סופה של התפילה ניגש אליי משה ושאל אם אסכים להגיד כמה מילים, אולי על מלחמת יום כיפור או על משהו שקשור לישראל. נעניתי בחיוב. סיפרתי לקהל הנפלא שם על הרעיון של זיכרון ויום כיפור, על השורש ז.כ.ר שמופיע כל כך הרבה במחזור התפילה, על נר הזיכרון שאנחנו מדליקים ועל כך שאנחנו זוכרים את 3,000 נופלי מלחמת יום הכיפורים הארורה ביום הזה. העיניים שלהם נצצו.
אחר כך הוספתי שאני מרגיש, ברוח יום כיפור, צורך לבקש סליחה. סליחה על שהם יושבים פה ומתפללים עלינו, ומחכים לבוא אלינו וחושבים עלינו יום ולילה, כשאנחנו אפילו לא מודעים לקיומם. סליחה שהקהילה היהודית הגדולה בעולם (ישראל) קצת שכחה מהתפוצות הקטנטנות שמרכיבות אותה וחושבת, ביהירות מה, שהיא יותר יהודית מכולן. סליחה שיש מי שגורמים לכם לפקפק ביהדותכם - ותודה שאתם פה בשבילנו.
"החלום של אבא שלי היה להקים קיבוץ בארץ ולהגשים את הציונות. אנחנו לא מוותרים על החלום הזה", אמר משה. "בינתיים", מוסיפה אנה, "אנחנו מחכים לאיזושהי הכרה ממסדית". היא מדגישה שלא בשביל לבוא ארצה: "הכרה תחזק פה את האנשים, תראה להם שהם לא לבד, שהם חלק ממה שדיברת עליו, מהעם הזה שהוא משפחה. שאנחנו באמת אחיות ואחים שלכם כפי שהבטחת לנו הערב".
- הכותב הוא שותף במשרד "יפעת שומרוני ואייל בן זאב: תקשורת שיווקית, אסטרטגיה ותוכן"; יהודי תרבותי ואוהב הודו מושבע.
לפנייה לכתב/ת 
