שתף קטע נבחר

כשתלמידי חכמים ישבו בסוכה גזולה

אגדה בגמרא מביאה את סיפורה הקשה של אישה בודדה שזועקת נגד ראש הגולה וכל החכמים, שישבו בסוכה שעציה נגזלו ממנה. לחכמים לא ממש אכפת, והזעקה שלה באה ללמד אותנו כמה דברים על התרבות שגוזלת את הטבע, ועל האישה היולדת שנגזלת על ידי הלכות סוכה של החכמים - ואין לה מנחם

הדרך שרצופה בכוונות טובות

האגדה שלפנינו, כדרכן של אגדות רבות, מתחילה בניסיון לתקן את העולם. ולא איזה תיקון הירואי מבית מדרשם של מלכים וכובשים, אלא תיקון יהודי צנוע וגם חכם, שנועד לעזור לגנבים לחזור מדרכם הרעה, תיקון שיש לו גם שם מסתורי: "המריש הגזול".

 


 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

 

וזו מהות התקנה (גיטין ה, ה): "העיד רבי יוחנן בן גודגדה... על המריש הגזול שבנאו בבירה שיטול את דמיו מפני תקנת השבים". ובעברית של ימינו: אם מישהי גנבה קורת עץ והשתמשה בה לבניית ביתה, ולאחר מכן התחרטה על המעשה, לא נדרוש ממנה להשיב את הקורה עצמה אלא לשלם את ערכה הכספי, וזאת על מנת להציע תיקון סביר ולא "יקר" מדי לעבירה שנעשתה. עד כאן חוק טוב ויפה. חוק מידתי שמאיר פנים למעוניינות לחזור לדרך הישר.

 

 

כל החכמים יושבים בסוכה גזולה

אבל גם חוקים מקסימים יכולים לשרת אינטרסים עקומים. לפנינו מסורת מדהימה על עיוות גדול של תקנת השבים, שנעשה בחג הסוכות ובשם החכמים (סוכה לא, א. מתורגם פי הנוסח הנמצא בכתבי היד ושונה בכמה מקומות מגרסת הדפוס):

 

"אישה אחת באה לפני רב נחמן ואמרה לו: ראש הגולה וכל החכמים יושבים בסוכה גזולה. צווחה וצווחה ולא התייחס אליה רב נחמן. אמרה האישה לרב נחמן: אישה שהיו לאביה שלוש מאות ושמונה עשר עבדים, צווחת לפניכם ואתם לא מתייחסים אליה?! אמר רב נחמן לחכמים: האישה הזו פועה. אין לה אלא דמי עצים בלבד".

 

אם צעוק יצעק אלי

מסורת מזעזעת. ראש הגולה של יהודי בבל, רב נחמן, מגדולי החכמים והעשירים של בבל (הידוע לנו גם כבעלה של ילתא) וכל החכמים עמו, מקיימים את מצוות חג הסוכות בישיבה בסוכה שנבנתה מגזל. לא פחות. אנשים שההלכה יקרה ללבם והפרוטה מצויה בכיסם, גונבים עצים על מנת לקיים את מצוות החג. כך עובדים את אלוהים?

 

אם לא די לחרפה, מול החכמים צווחת אישה בודדה. "צווחה. צווחה". התלמוד מכפיל את הפועל על מנת להדגיש את מצוקתה וכעסה, ואילו רב נחמן, מנהיג החכמים, מחריש.

 

הכפלת הצעקה של האישה מפנה את תשומת הלב לחוק בספר שמות (כ"ב, כ"א-כ"ג): "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן: אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ: וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים".

 

ייתכן שאלוהים שבשמים שומע את האישה, אבל החכמים לא. הם אוכלים בסוכה, משמיעים דברי תורה, והאישה צווחת על לבבות ערלים.

 

בזכות אבות תושיע בנות

האישה מנסה אסטרטגיה חדשה. אם זעקת אישה לא נשמעת, היא תזכיר את מעמדו הכלכלי של אביה, אולי זה ירכך את לב הגברים המיוחסים היושבים בסוכה: 318 עבדים היו לאבי, צורחת האישה בבקשה להרשים את הפטריארכיה במה שהם מעריכים, ועדיין אף חכם לא יוצא אליה.

 

סדום הלמדנית

מדוע דווקא 318 עבדים? למספרים באגדות יש משמעות סמלית והמספר הלא-עגול מפתיע. רש"י מציע פשר למספר שבחרה האגדה: 318 זה מספר העבדים שלוקח אברהם בבואו לשחרר את לוט מהשבי (בראשית י"ד, י"ד): "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו ... שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת".

 

האסוציאציה הולמת. כל כך הרבה מסרים מעבירה האישה לחכמים בעזרת המספר הסמלי הזה. "אני בת אברהם", היא צועקת באוזניהם, "אחותכם אני. כיצד אינכם שומרים עליי? שלוש 318 זה מספר האנשים שלקח עמו אברהם לפדיון השבוי".

 

"אני", זועקת האישה, "שבויה בידיכם שכן הכוח הוא שלכם. השילוב בין הכוח הפוליטי של ראש הגולה, לכוח הלמדני של החכמים, סוגר עליי. אני בשבי. העצים השייכים לי נלקחו לסוכה שלכם, והם כרגע מוקפים בשומרי ראש הגולה ובהלכות שלכם, ולי אין מושיע. אני כלואה בסדום ואין אברהם שיריק את חניכיו למעני".

 

שתיקה מביכה

ועדיין, רב נחמן אפילו לא יוצא לדבר איתה. תחת שיחה עם האישה פונה רב נחמן לחכמים, ומכנה אותה: "פעיתה", צורה יחידאית בתלמוד הקשורה לפעייה בעברית, ומזכירה את תפקידה המסורתי של האשה - היולדת והמיילדת. "כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה", אומר ישעיהו. "פועה" הוא שמה של המיילדת שהצילה את בני ישראל מהשמדה.

 

רב נחמן מבקש להקטין את האישה, אך באותה עת הוא מזכיר לנו את הכוח הנשי העצום, המשבר את כל הכוחות האחרים – "פעיתה" - הכוח להביא ילדים לעולם. האם זו המלחמה האמיתית שלפנינו, מלחמה בין אמא-טבע לבין הגברים מחוקקי החוקים?

 

האישה הצווחת לא תקבל חזרה את העצים שלה, שכבר היו לסוכה של החכמים. גם לאחר כל הצעקות היא תקבל את ערכם הכספי בלבד. מדוע? כיוון שזו ההלכה שפסקו יושבי הסוכה.

 

מלחמת טבע מול תרבות בחג הסוכות

כן, לפנינו גם מלחמה בין טבע לתרבות. מדוע אנשים עשירים בונים סוכה מעצים גזולים? מדוע אינם נבהלים כשהם מגלים את הגזל? ומדוע אינם חומלים את דמעות העשוקה? לפנינו אגדה המציעה ביקורת פנימית של החכמים על עושק שמבצעת ההלכה ומבצעים יוצריה.

 

את הביקורת ניתן להבין ברבדים רבים, ואתייחס בקצרה לשניים, העוסקים במתח העתיק שבין טבע לתרבות, ובין הנשים (הפועות) מייצגות הטבע - לגברים החכמים, מייצגי התרבות.

 

כשהפשטות איננה טבעית, קונים או גוזלים אותה

סוכות הוא חג חקלאי שבו יצאו החקלאים לסוכות שלהם בטבע, בבקשם לפקח על פעולות האיסוף בשדה, ולשמוח בתנובת אימא אדמה (אם אכן זכו בה). מיסוד החג על ידי התורה ואחר כך ההלכה, הופך אותו במידה מסוימת למלאכותי. אנשים שאינם דווקא חקלאים ובוודאי אינם גרים בסוכות בטבע, בונים סוכות במיוחד לצורך החג ומשתמשים בארבעה מינים שכבר אינם חלק מחייהם. מעניין לראות שדווקא הלכות חג הסוכות (בניגוד למועדים אחרים) מעוררות דיונים בסוגיות של גזל.

 

ברובד יסודי יותר, לפנינו סיפור על התרבות הגוזלת את הטבע, על הגבריות הגוזלת את הנשיות, על הפטריארכיה שגזלה את ממלכת האלות הגדולות. האישה היולדת, אימא אדמה, נגזלת על ידי הלכות סוכה של החכמים - ואין לה מנחם.

 

לכל הטורים של רוחמה וייס

 

שבת שלום ומועדים לשמחה!

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
פרופ' רוחמה וייס
צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
מומלצים