אורלי אזולאי: "דן מרגלית תקף מינית גם אותי"

    העיתונאית מספרת כיצד דן מרגלית השפיל ותקף אותה מינית לפני 26 שנים באולפן "פופוליטיקה". "הוא הצמיד אותי בכוח לקיר, פתח את רוכסן מכנסיו וכפה את עצמו עליי", תיארה. "רק באגרסיביות הצלחתי להשתחרר מאחיזתו, הייתי מרוסקת"

    אורלי אזולאי

     

    כשכבו האורות באולפן, לאחר עוד תוכנית "פופוליטיקה", סימן לי בידו המגיש, דן מרגלית, שאמתין רגע לפני שאני עוזבת כדי שיוכל לדבר איתי. זה נראה לי הגיוני: הייתי משתתפת כמעט בקביעות בפאנל הפרשנים של התוכנית, כאשר לימיני אמנון דנקנר ולשמאלי טומי לפיד המנוחים. הערכתי שהוא רוצה להעיר על התכנים, לומר מילה של ביקורת או הערכה.

     

    הוא אסף את ניירותיו והלכתי בעקבותיו לאחד החדרים הסמוכים: אני לא זוכרת אם היה זה חדר איפור, או חדר של אחד העובדים. הוא שיחרר את העניבה, הוריד את הז'קט ואמר לי בקול נוזף מעט שהייתי עדינה מדי בתוכנית, לא התפרצתי מספיק, ואלו הם חוקי המשחק שהוא קבע בתוכנית שלו, שלרבים נראתה כמו גן חיות בשל המהומה שהייתה בה, תרבות הדיבור הירודה, נוסחה שהייתה מיועדת להעלאת הרייטינג ולזמן־מה גם הוכיחה עצמה.

     

    "תצליפי כשאת מדברת", הוא אמר לי, "תחשבי שאת רוכבת עירומה על גבר ומצליפה בו חזק בשוטים". הרגשתי אי-נוחות מהדימוי, וגם צמרמורת קלה, ושתקתי. מה כבר אפשר היה לומר לגבר לבן פריבילגי, שהרגיש שהוא על גג העולם, לא רק מגיש פופוליטיקה, אלא גם המנחה הקבוע של "ערב חדש" ומפרסם מאמרים דעתניים ומטיף מוסר לכל העולם.

    צילום: עידן ארבלאורלי אזולאי (צילום: עידן ארבל)

    ואז, בעודנו עומדים, הוא הצמיד אותי בכוח לקיר, פתח את רוכסן מכנסיו, הוציא את מה שהיה לו שם וכשהוא חשוף לגמרי ומשמיע קולות מגעילים של גניחה שאל אותי למה אני לא רוצה ללטף לו אותו. ניסיתי להדוף אותו בכל כוחי: הוא היה אז כבד משקל, לא כחוש ומקומט כמו היום, הוא היה מבוגר ממני ביותר מ־15 שנה, והיה חזק ממני פי כמה. אחרי כמה שניות, שנראו לי כמו הנצח, הצלחתי להשתחרר מאחיזתו וברחתי החוצה. באגרסיביות שאינני יודעת מאין שאבתי, ובנחישות שהפיחה בי כוח, הצלחתי למנוע ממנו לבצע את זממו.

     

    כשרצתי במסדרון, והוא עדיין חשוף מאחוריי, שמעתי אותו צועק "ילדה רעה", "ילדה רעה". הצעקה הזאת מלווה אותי עד היום.

     

    הייתי אז עיתונאית צעירה, בת שלושים ומשהו, כתבת ופרשנית פוליטית ב"ידיעות אחרונות". הסביבה שלי ראתה בי אישה חזקה. אבל בנסיעה חזרה לתל אביב, כשנהגתי במכוניתי מירושלים הביתה, הרגשתי מרוסקת. פתחתי את חלון המכונית כדי שהרוח תייבש את הדמעות.

     

    ולא, לא התלוננתי, לא סיפרתי, לא הטחתי, בלעתי את העלבון הצורב, ובתחושה של חוסר אונים השתבללתי לתוך קונכייה של בושה, ואשמה. יותר מכל הוא גרם לי להרגיש מזוהמת.

     

     

    עכשיו החלטתי לדבר על זה, גם כדי לחזק את אחיותיי חני קים ואורית שוחט ואת האחרות, שהסכימו לספר איך תקף אותן. באומץ הן פרצו את הסכר, והפילו את חומת השתיקה. ואני מצטרפת אליהן כי הגיעה העת לנקות את סביבת העבודה כשהיא נגועה, נצלנית ומטונפת. אם לא למעננו, למען ילדינו ונכדינו, כדי שלא יהיו יותר הפקר או חפץ.

     

    תגובתו של דן מרגלית טרם התקבלה.

     

    בתוך כך, טורו של מרגלית שמתפרסם בכל יום חמישי בעיתון "הארץ" לא פורסם היום. בעיתון מסרבים להגיב לשאלה האם עבודתו של מרגלית אכן הופסקה.