לא מפקירים פצועים בשטח - תורמים להם

2006, רס"ן שי קוזלובסקי, קצין ההנדסה בחטיבה צפונית בעוטף עזה, נקרא לשער המחנה, שם פוגש בבדואית הקוראת לו דחוף לעזרה. שי נוסע איתה לא רחוק, ומוצא שם, את אביה ואחיה שכובים בשטח, מרוסקים לחלוטין, ככל הנראה מעלייה על מוקש.

עוד קודם לכן, במשך שנים, משרת שי בתפקידי חוד בחטיבות הלוחמות: קצין הגמ"ר בחטיבת עציון בשנות האינתיפאדה הראשונות, שנים רוויות פיגועים ואירועים מבצעיים קשים, וקצין הנדסה בחטיבת שומרון, שם היה עד לאירועי ירי חמורים בגזרה. באחד מהם, נורה על רכבו צרור מדוייק, שרק בנס הוא ניצל ממנו.

שי, שרגיל תמיד להיות הראשון בכל אירוע מבצעי, מעולם לא לחשוש חייו, מתחיל לקרוס. נפשו המצולקת מתחילה לדמם.

לאחר האירוע ב-2006, שי מתחיל להתדרדר. הוא יוצא ללימודים, במטרה לנוח קצת, אך גם שם מוצא עצמו בשנת 2008 במכללת ספיר, עד לנפילת קאסם על בניין המכללה. שי, כהרגלו, רץ ראשון, ושם מוצא את רוני יחיה ז"ל, מת בידיו.

משם הדרך למטה הייתה סלולה. מהר מאד, שי משתחרר על סעיף נפשי, בפרופיל 21. הוא מוצא עצמו לפתע טובע בים הגדול, בלי שום עזרה ושום קרש הצלה. שי, הגיבור, עד לא מזמן, מסתגר בביתו במושב ישע, בעוטף עזה, כמעט חמש שנים. מנסה בשארית כוחותיו לשרוד כבעל לרחלי, וכאב לשתי בנותיו.

"יש כמותו עוד מאות ואלפים, ששוחררו מהצבא, אולם המלחמה לעולם לא עזבה אותם"(צילום: עמותת לא משאירים פצועים בשטח)

ב-2013 נולד בנו איתמר, אותו שי רואה כ"פצוע הפרטי שלו". איתמר, שנולד חולה המופילייה, נזקק לטיפול יומיומי. חושיו של שי מתחילים להתחדד, הוא מבין שהוא חייב לגייס את כל כוחותיו כדי לטפל בבנו הקטן, במסירות והקרבה אין קץ.

טיפול אחווה מיוחד המציל חיים

במקביל שי מתחיל להביט סביב, ומגלה, שהוא לא היחיד ש"הופקר בשטח". יש כמותו עוד מאות ואלפים, ששוחררו מהצבא, אולם המלחמה לעולם לא עזבה אותם. "מתים מהלכים", הנאבקים בבירוקרטיה כדי לזכות למעט הכרה ולפת לחם.

שי קוזלובסקי מעמותת "לא מפקירים פצועים בשטח"(צילום: עמותת לא משאירים פצועים בשטח)

שי מתחיל במסעו, ומקים את עמותת "לא מפקירים פצועים בשטח". הוא מטפל בהלומים בקרוואן המגורים שלו, טיפול אחווה מיוחד המציל את חייהם. השמועה מתפשטת, ומספר המטופלים הולך וגדל. המשימה הופכת לשליחות, והשליחות לצו השעה. שי מקדיש את כל ימיו ולילותיו לטפל בפליטי החברה והצבא, אלו שלא מצאו שום סעד ממקור אחר.

כ-16.5% מהלוחמים בישראל מוגדרים כבעלי הפרעת הלם קרב, אולם רק 3% מתוכם כ-6,500 חיילים לשעבר, מוכרים במשרד הביטחון. מרבית הסובלים, חוששים כלל לספר את הצפון בליבם, כדי שלא יקוטלגו בחברה, ואחרים לא מוצאים בעצמם את הכוחות להתמודד בסבך הבירוקרטיה. הם נושאים על גבם את חוויות הקרב שנותנות את אותותיהם יום יום ובעיקר לילה לילה.

"'מתים מהלכים', הנאבקים בבירוקרטיה כדי לזכות למעט הכרה ולפת לחם"(צילום: עמותת לא משאירים פצועים בשטח)

כחלק מבחירתו בחיים, אימן שי את כלבתו לזהות אותות מצוקה וכניסה למצב של הלם קרב. בעקבות כך, הוא הכשיר עוד כלבים רבים, המסייעים להלומים. הכלבים, מזהים את אותות המצוקה, ומסייעים להלום לצאת מהמצב. הכלבים אוהבים את אדוניהם ללא תנאים, ולעולם לא ישאירו אותו לבד.

מטרת עמותת "לא מפקירים פצועים בשטח" לסייע להלומי הקרב לבחור בחיים. לספק להם מרחב מוגן, וכלבי טיפול ייחודיים, תוך לימוד ההלומים להנחות את כלבי הטיפול.  הלומי הקרב ילמדו לחיות עם הנכות, ימנפו אותה להתפתחות אישית ויהפכו גם הם למסייעים לחבריהם. כבודם העצמי ישוב אליהם, והם יחושו שהחברה מקבלת אותם.

"שקעו כמו ספינה בלב ים.. והלכו לאיבוד ולא יכלו לחזור"(צילום: עמותת לא משאירים פצועים בשטח)

במדינתנו מצולקת הקרבות, עבורה אנו שולחים את בנינו להילחם, ומצפים מהם לעשות את הטוב ביותר בכל אירוע, אנחנו מחויבים! גם לדאוג לאלה שנפגעו בשירות, אולם הפציעה שלהם מדממת בפנים, ולא נראית מבחוץ. לאלה ש"שקעו כמו ספינה בלב ים.. והלכו לאיבוד ולא יכלו לחזור" (כמו שכתב ברגישות רבה ארז לב ארי בשירו "נחום וציונה") עזרו לנו לעזור להם. עזרו לנו לאפשר לאותם גיבורים ששלחנו לקרבות - לבחור בחיים.

• היום, יום א' ה-21.10, עורכת העמותה ערב התרמה במועדון הזאפה בתל אביב, בהשתתפות שלומי שבן ושולי רנד ובהנחיית  השחקן משה אשכנזי. לפרטים ולרכישת כרטיסים לחצו כאן 
•  הכותב הוא אריה שחורי, חבר ועד מנהל בעמותת 'לא מפקירים פצועים בשטח'.