חוששים להפוך ל"מוזיאון חי"

מה שידוע כיום כמושב בני עטרות בסמוך לנתב"ג, היה במקור מושבה טמפלרית בשם וילהלמה שהוקמה בשנת 1902. רק 46 שנה אחר כך, אחרי שהגרמנים פונו מהמקום, התיישבו במקום מפוני היישובים עטרות שליד ירושלים ושאר-יישוב בגליל וכן תושבים מבן שמן. בני עטרות שומר מאז על אופיו החקלאי.
וילהלמה, או בשמה המלא "חמידיה-וילהלמה", נקראה על שם הקיסר וילהלם השני (שביקר בארץ ב-1898) וכן על שם השולטן הטורקי עבד אל-חמיד השני - תמיד חשוב להיות נחמדים גם לשלטון המקומי.
וילהלמה היתה אחת משבע המושבות הטמפלריות בארץ: שרונה (הקריה בתל אביב כיום), המושבות הגרמניות ביפו, בחיפה ובירושלים, בית לחם הגלילית וּולדהיים (כיום המושב אלוני אבא).

מי היו הטמפלרים?

במחצית המאה ה-19 קמה בממלכת וירטמברג בדרום-מערב גרמניה, תנועה דתית, שביקשה להנהיג רפורמות בכנסייה הפרוטסטנטית. מתוך התנועה הזאת, שהיתה חרדה לגורל הנצרות, צמחה "אגודת הטמפלרים" שהרחיקה לכת בביקורת שמתחה על הממסד הכנסייתי.
בעיצומה של מלחמת קרים (1853-1856), החליטו הטמפלרים לייסד את "עם האל" בירושלים, בהנחה כי בתום המלחמה תוצא הארץ משליטת הטורקים.
בדומה למסופר בתנ"ך יצאה ב-1858 משלחת טמפלרים כדי "לרגל" את הארץ. ב-1868 החליטו חברי האגודה לצאת לא"י. לארץ הגיעו בסופו של דבר 750 איש. הם התיישבו בשלוש הערים הגדולות, וערב מלחמת העולם הראשונה הם מנו כבר 2,200 איש, אך ורק מגידול הטבעי משום שלא היתה הגירה נוספת לארץ.
המושבה וילהלמה נוסדה כבר על ידי הדור השני (יחד עם בית לחם הגלילית וּולדהיים)
הטמפלרים ייסדו בארץ חקלאות מפותחת של משק חלב, כרמי ענבים והדרים. הם גם תרמו בפיתוח התחבורה, מקורות המים והמסחר והיוו מקור השראה למייסדי המושבות היהודיות.
הם פונו מהארץ במהלך מלחמת העולם השנייה, חלקם היגר לאוסטרליה וחלק אחר שב לגרמניה. במסגרת הסכם השילומים עם גרמניה, קוזז רכושם, כך שאין לצאצאיהם כיום שום טענות ל "זכות השיבה".

בית העם הפך לאולם ספורט

בבני עטרות גרים כיום צאצאי מתיישבי 1947. רובם, כאמור, עוסקים בחקלאות. ביישוב כ-60 נחלות, ולאחרונה החלה בנייה של הרחובות לבנים ממשיכים.
גם היום ניתן למצוא ביישוב מבנים טמפלריים, שחלקם שוקם ושופץ. לידם נבנו וילות בסגנון שונה לחלוטין. בכניסה ליישוב מצוי מבנה בית הספר. המבנה נבנה על ידי הטמפלרים לאותה מטרה. בקומת הקרקע היו כיתות הלימוד ובקומה השנייה גרו הכומר והמורים. בחזית המבנה מרפסת לקישוט המונחת על קורות בטון מעוטרות. המבנה, שמשמש כיום להנהלת בית הספר המקומי, שופץ לאחרונה ומדרגות העץ לקומה השנייה הוחלפו.
בית העם הטמפלרי שבמתחם בית הספר משמש כיום כאולם ספורט. לידו נבנו מבנים נוספים המשמשים ככיתות. אלה הם מבנים חדשים, שונים מאוד באופיים מן המבנים הטמפלריים, ונראים צורמים וזרים. כך גם מבנה בית הכנסת הסמוך, שנבנה בסגנון מודרני וצמוד לבית הדואר הטמפלרי ששוקם לאחרונה. זיווג לא מוצלח של סגנונות.
הבתים הגרמניים לאורך הרחוב הראשי הם ברובם בני שתי קומות, מרתף ובחלקם יש גם עליות גג. בחצרות היו גם מבני שירות, כמו רפתות ומחסנים. גם מבנים אלו נשמרו בחלקם ומשמשים כיום את התושבים הן למגורים והן לאחסון ולשימושים חקלאיים אחרים.
יו"ר הוועד, חי וייץ, מסר כי ביישוב יש שני מבנים שהוכרזו לשימור. אחד מהם הוא בית משפחת פיריזנט. הבית שוקם בטוב טעם ולידו נבנתה וילה לבן המשפחה. החצר מטופחת, ובחלונות הבית הישן אדניות פורחות שמזכירות בתים בכפרים אירופיים.
בית אחר, שאמנם לא הוכרז לשימור, הוא בית משפחת דנון (לשעבר קצין רפואה ראשי). הבית שופץ ברוח ימי הטמפלרים ובולט ביופיו. הקירות טויחו בטיח ונצבעו בצבע ורדרד והותקנו תריסים מעץ טבעי עם פרזול גס.
לעומת זאת, בית טמפלרי אחר, באמצע הרחוב, משופץ בימים אלו בסגנון טוסקני. חלקי מבנה אף הובאו מהחבל הצפוני באיטליה. אין ספק שיהיה זה מבנה מפואר, אולם הוא יבלוט בזרות סגנונו.
בשיחה עם היו"ר וייץ עולה השאלה, האם יש לשמר את בתי וילהלמה. מתברר שהדעות בבני עטרות חלוקות. החשש הגדול של התושבים הוא שהכרזה על יישוב לשימור תגביל אותם מבחינה נדל"נית. בנוסף, הם חוששים שיהפכו ל"מוזיאון חי", שימשוך עשרות מבקרים בשבתות, דוגמת "דרך היין" בזכרון יעקב. רוב התושבים מעוניינים להמשיך בשגרת חייהם, כיישוב חקלאי שלו.
למרות החששות, חשוב להגביר בקרב התושבים בעלי הבתים הטמפלריים את המודעות לחשיבות על שמירת אופיים המקורי, בלי להפוך את הבית למוזיאון ובלי לפגוע בערכם הנדל"ני. שיפוץ בתיהם של הדנונים והפריזנטים הוא דוגמה טובה לכך.