נגישות - חובה ולא זכות

לא מזמן השתתפתי בכנס עם כמה עשרות אנשים, ובהם שני אורחים מחו"ל, דוברי אנגלית. מארגני הכנס דאגו לשכור שירותי תרגום סימולטניים מעברית לאנגלית כדי להנגיש את התוכן לאורחים הללו. האמת? הגיוני ומוצדק.

אבל אם תשאלו את עצמכם מתי השתתפתם בכנס שהיה בו תרגום סימולטני לחירשים ולקויי שמיעה - שפת הסימנים או מסך שעליו מקלידים את הדברים שנאמרים - אני בטוח שלא תזכרו כנס כזה.

לפני שנה בערך הגיש ח"כ עיסאווי פריג' הצעת חוק שתחייב הנגשה של תשדירי שירות לחירשים, באמצעות שפת הסימנים. לשכת הפרסום הממשלתית התנגדה בטענה, מגוחכת ומקוממת כאחד, שהתרגום "יפגע ביעילות הפרסום ויעכב את העלייה לאוויר".

חמור יותר: בכל פעם שיש מצב חירום או מלחמה, או אפילו מזג אוויר קיצוני - עשרות אלפי חירשים יושבים מול מסכי הטלוויזיה, לחוצים וחרדים, ומנסים לקרוא שפתיים ולדלות מידע. בעולם הנאור, אגב, בכל מסיבת עיתונאים כזו יש גם מתרגם לשפת הסימנים.

כמה ידאגו לשפת הסימנים בכנס?

זו דוגמה אחת למה שישראל ממש, אבל ממש לא מצטיינת בו בהשוואה לעולם המערבי הנאור: נגישות.

כשאימא שלי חלתה בסרטן ורותקה לכסא גלגלים, הסתובבתי איתה ברחבי תל אביב, הבנתי ש-5 סנטימטר זה המון. הבנתי שמדינת ישראל המתקדמת והנאורה, פשוט לא נגישה לכיסאות גלגלים.

אז מה זה בכלל נגישות? חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות תוקן בשנת 2005 והוא מגדיר נגישות כך: "אפשרות הגעה למקום, תנועה והתמצאות בו, שימוש והנאה משירות, קבלת מידע הניתן או מופק במסגרת מקום או שירות או בקשר אליהם, שימוש במתקניהם והשתתפות בתוכנית ובפעילויות המתקיימות בהם, והכול באופן שוויוני, מכובד, עצמאי ובטיחותי". נגישות היא בעצם האפשרות של אדם עם מוגבלות לחיות: לגלוש באינטרנט; ללכת לקניות; לצאת לטיול או ללכת לבית ספר.

החוק גם קובע את החובה להנגיש כל מקום שניתן בו שירות לציבור לאנשים עם כל סוגי המוגבלויות. לדוגמה, כל בניין שניתן בו שירות לציבור: משרדי ממשלה, בתי משפט, בתי עסק כמו בתי קולנוע, מסעדות, פארקים ובתי מלון, בתי ספר, אתרי אינטרנט, מופעים ועוד - חייבים להנגיש את השירות שניתן במקום, למבנים, לתשתיות ולסביבת הבניין.

למה? כדי לאפשר לאנשים עם מוגבלות לקבל שירות באופן שוויוני, מכובד ועצמאי, יחד עם כלל הציבור.

משתלם לעסקים

עד כאן – החוק, התיאוריה. כשמסתובבים עם כיסא גלגלים מבינים שהמדרכות בישראל משוקעות. אבל הן משוקעות עבור עגלות ילדים. לא עבור כיסאות גלגלים של אנשים עם מוגבלות.

הירידה לכביש במעברי חצייה משובשים. יש בהם הפרשי גבהים של 5 סנטימטרים במקרה הטוב. החיבור בין המדרכה לכביש משובש, יש בורות במדרכות ומרצפות בולטות או בגבהים שונים. כל אלה הם סיוט עבור כיסאות גלגלים ועבור עיוורים. כיסאות גלגלים נתקעים שם. או מתהפכים. או פשוט לא מצליחים לעבור.

ישראל לא מונגשת(צילום: shutterstock)

נכון, כולנו מדברים כל הזמן על החשיבות של הנגישות. יש אפילו חוק, כמו שכתבתי למעלה. נגישות היא דבר קריטי עבור אנשים עם מוגבלות. אבל מה אנחנו - שהולכים על שתי רגליים - בכלל מבינים מה זה 5 סנטימטר?

ולכל אלה שזה לא מזיז להם, כדאי לכם ולכן לדעת שכיסאות גלגלים זה לא רק עניין של שיתוק מוחין, או של נכים או של ניוון שרירים. זה דבר שמגיע אלינו, אל ההורים שלנו או אל הילדים שלנו – בלי שנתכנן את זה. בלי שניוולד נכים. זה קורה במהלך החיים.

נגישות היא לא רק מדרכות משוקעות, מעליות, רמפות או שפת סימנים. נגישות היא צורת חשיבה. היא במוח שלנו. היא למעשה התחשבות במי שיש לו מוגבלות: לדבר לאט וברור למי שיש לו מוגבלות קוגניטיבית. לא לצעוק על מי שיש לו מוגבלות נפשית. להתקין מערכת שתתריע בפני חירשים על רכבת שמתקרבת לתחנה (למשל מנורות שמהבהבות כשהרכבת מגיעה, כי הם לא שומעים אותה). להניח פסים מפוספסים עבור עיוורים עם מקלות נחייה שיובילו אותם. מבחני קבלה לעבודה שמותאמים למי שיש לו מוגבלות. ועוד ועוד.

מוגבלות - כדאי שתדעו - היא דבר נרכש. כולנו עם מוגבלות בפוטנציה. כדאי שתקראו טוב טוב את הסקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מלפני חצי שנה בערך, שלפיו 14% מהאנשים מעל גיל 20 בישראל עם מוגבלות תפקודית חמורה. ומה קורה בגילאים מבוגרים? 40% מהאנשים בישראל מעל גיל 60 עם מוגבלות תפקודית חמורה. כלומר - זה יכול לקרות לכולנו.

חשוב גם שתדעו שבישראל חיים יותר ממיליון אנשים, ילדים ובני נוער עם מוגבלות: 750,000 אנשים מעל גיל 21 ועוד 330,000 ילדים, ילדות, בני ובנות נוער. כלומר – הנגשה משתלמת גם לעסקים, כי כל אלה הם לקוחות פוטנציאליים של עסקים. ואם העסקים לא יהיו נגישים, כל אלה יעברו למתחרים, או שלא יקנו אצלכם (או שכן, אם תנגישו...).

אז גם כדי שנהיה חברה בריאה, גם מתוך דאגה לאנשים עם מוגבלות וגם מתוך דאגה לעתידנו כשניקלע לסיטואציה כזו: בואו נילחם למען נגישות.

הכותב הוא מייסד דף הפייסבוק סיכוי שווה לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה.