האנדלוסית מישראל כבשה את קזבלנקה: "לא יעזור לפוליטיקאים, המוזיקה מקרבת"

המפגש שהתקיים בשבוע שעבר במועדון במרכז קזבלנקה יישאר למשך שנים בלבבות המשתתפים בו, והמוזיקה תמשיך להדהד הרבה אחרי שאדי האלכוהול יתאדו. התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד, שהגיעה למרוקו להופעה היסטורית ראשונה בפסטיבל "אנדלוסיאת" - אחד הפסטיבלים החשובים בצפון אפריקה ובעולם הערבי למוזיקה אנדלוסית - אירחה מוזיקאים מקומיים, מוסלמים ויהודים, להדלקת נר שמיני של חנוכה. האירוע המרגש והבלתי אפשרי הזה כלל תפילה משותפת בעברית וערבית, ארוחה וג'אם סשן פרוע וחסר מעצורים.

"מה שקורה כאן זה לא ייאמן", אמר מנכ"ל התזמורת יעקב בן סימון, ברגע של הפסקה מתודית מחיבוקים חמים ונשיקות על הלחי, "אתה מבין את המשמעות של מה שקורה כאן?"

אי אפשר היה שלא להבין את המשמעות של מה שהתרחש במהלך השבוע יוצא הדופן, שכלל את הקונצרט הראשון בהיסטוריה של תזמורת ישראלית במדינה ערבית. התזמורת האנדלוסית זכתה לפתוח את הפסטיבל, ונגעה באמצעות מיתרי קמנצ'ה ועוּד במיתרי הרגש של יותר מאלף הצופים שנכחו באולם, ועוד אלפים ברחבי העולם, שצפו בקונצרט בשידור חי בפייסבוק. את ההתלהבות מיצתה קשישה מרוקנית שקמה מכיסאה בסוף ההופעה ואמרה רק מילה אחת: "אקספסיונל" - יוצא מן הכלל.

מפגשים מסעירים אל תוך הלילה. הפסטיבל בקזבלנקה

במהלך השבוע היו רגעי שיא נוספים שנדמו כמנותקים מהמציאות. כמו המפגש המוזיקלי המסעיר אל תוך הלילה, עם מוזיקאים ומוזיקאיות מהתזמורת האלג'יראית, ערב לפני תחילת הפסטיבל. כמה מהנגנים והזמרות הגיעו אליו ממיטותיהם עטויים פיג'מות, אחרי שכבר הלכו לישון, אבל הם לא עמדו בפני הצלילים שבקעו מלובי המלון (בשלב מסוים אפילו מנהל המלון, שבתחילה ביקש לשמור על השקט, נכנע והצטרף לחגיגות).

ועל אף המחזה הנדיר של אלג'יראיות בפיג'מות, את ההצגה גנב הביצוע המשותף של מוזיקאים מוסלמים ויהודים ל"מעוז צור". צלילי הקאנון והדרבוקה של נגנים מאסווירה ומקזבלנקה התמזגו באלה של אחיהם מאשדוד ומירושלים. הביצוע, שהיה כנראה רגע מכונן בחיי כל הנוכחים, נשא עימו תקווה לעתיד, ואולי בישר על עידן חדש. הוא הפך את משפט הסיום המיתולוגי מהסרט "קזבלנקה", לרלוונטי מתמיד: "נראה לי שזו תחילתה של ידידות מופלאה".

חגיגה של פתיחות בלתי נתפסת

התחושה הסוריאליסטית נמשכה לאורך כל השבוע במלון שעל שפת ימה של קזבלנקה. בלובי, בחדר האוכל ובמסדרונות, הסתובבו עשרות מוזיקאים ומוזיקאיות מארצות ערב ולצידם נגני התזמורת האנדלוסית הישראלית התהלכו, סעדו וערכו חזרות מפרכות.

יש תחושה שקירוב לבבי ומוזיקלי מעין זה יכול להתרחש רק בקזבלנקה. העיר הייתה לאורך לאורך כל שנותיה סובלנית ופתוחה מבחינה תרבותית, ואימצה אל חיקה אנשים מכל דת, מין ועדה. קזבלנקה היא עיר של חיבה גופנית עזה - כולם מתנשקים כל הזמן ללא הפסק על הלחי - גברים עם גברים, נשים עם נשים. אפילו הנהיגה הפרועה של נהגי המוניות נעשית ברוח טובה ובחיוך מסביר פנים, תוך כדי עקיפה מסכנת חיים.

אבל את הדו קיום הלא מובן מאליו הזה מאפשרת לא רק העיר, אלא גם המוזיקה האנדלוסית עצמה. במשך שנים היא קולטת לתוכה השפעות שונות, ובכל זאת תמיד הצליחה לשמור על האופי המיוחד שלה. במקור המוזיקה האנדלוסית היא שילוב בין המסורת המוזיקלית הערבית הקלאסית עם מסורות מוזיקליות ספרדיות ומסורות ברבריות מצפון אפריקה. את ההשפעות של 800 שנות השלטון המוסלמי באזור אנדלוסיה ניתן לשמוע עד היום הן ברחבי בספרד, הן בצפון אפריקה והן באשדוד.

מסורת ארוכה של פתיחות וסובלנות. הנגנים בקזבנלקה

הנגנים המצוינים של התזמורת האנדלוסית מאשדוד מצליחים להעביר בנגינתם את הרוח האנדלוסית והרוח של קזבלנקה גם כן. חמישה ימים במחיצתם רק מעצימים את ההתפעלות מכור ההיתוך המוזיקלי המופלא שנוצר בתזמורת בעשור האחרון. מדובר בהישג ראוי להערצה: נוצרה כאן יחידה מוזיקלית מגובשת, מצירוף כמעט בלתי אפשרי של צעירים ומבוגרים מגיל 18 ועד 68 - צברים, עולי צפון אפריקה ויוצאי חבר העמים, שהפערים התרבותיים העצומים וההיסטוריה האישית של כל אחד מהם, מצטמצמים לאפס כאשר הם מתחילים לנגן. ואת התחושה הזו אפשר לחוש כבר בתושיא, הקטע המוזיקלי שמקדים את היצירה עצמה.

הייתי בעבר בעשרות קונצרטים של התזמורת, אבל משהו בעוצמה ובאותנטיות של הצלילים היה  אחר כשהם נוגנו ב"מגה-רמה" בקזבלנקה, אולם המופעים בו התקיים הקונצרט. ההתלהבות, הוורסטיליות, הכישרון וחדוות היצירה של האנדלוסית הביאו לתחושת התעלות בלתי נתפסת, שהותירה את הקהל ללא מילים. מקצתם אף הביעו את התרשמותם באמצעות שריקות.

"אינשאללה כן" או "אינשאללה לא"?

המוזיקה החלה עוד לפני ההגעה לקזבנלקה. ג'אם ספונטני התקיים כבר בשדה התעופה ברומא, שם עצרו הנגנים לנחיתת ביניים, השתלטו על פסנתר כנף בודד באזור הדיוטי פרי וסיפחו אותו לכוחותינו. ג'אם נוסף נרשם במהלך ההמתנה לאוטובוס בשדה התעופה במרוקו - הוא משך המון שהצטופף סביב חברי התזמורת, כשאלו ניגנו יצירות מקומיות.

מאוחר יותר באותו ערב, התייצב המנכ"ל בן סימון לריאיון (בערבית שוטפת, כמובן) לערוץ השני של הטלוויזיה המרוקנית וחתם את המהלך התקשורתי המוצלח בשליפת בקבוק ערק ישראלי, והשקת כוסית עם חבריו החדשים והישנים.

"זה לא היה פשוט להגיע לכאן", מסביר בן סימון את האושר הטהור שקרן ממנו, "אני עובד כבר שנים בדמיוני על המסע הזה, שבו תזמורת ישראלית תופיע לראשונה בפסטיבל חשוב על אדמת מרוקו, להזכירך - מדינה ערבית מוסלמית. אתה לא יודע כמה זה היה קשה ומתסכל. אנחנו הרי מארחים כבר שנים מוזיקאים ממרוקו בקונצרטים שלנו בישראל והגעתי לכאן לביקורי גומלין. אבל בכל פעם ששאלתי מתי נוכל להופיע כאן, שמעתי תמיד את אותה תשובה - אינשאללה".

נו, אינשאללה זה מצוין.

"זה גם מה שאני חשבתי. אז מסתבר שאינשאללה זה ממש לא מצוין. לאינשאללה יש כל מיני משמעויות. זה יכול להיות 'אינשאללה כן' ובאותה מידה יכול להיות גם 'אינשאללה לא'. זו אולי המילה הכי לא מחייבת בערבית. אבל לשמחתי, בסופו של דבר נוצרו התנאים והקשרים הנכונים עם החברים המרוקנים היהודים והמוסלמים שלנו, כדי שנגיע לכאן. ואנחנו אסירי תודה על כך".

אחת הדמויות המרכזיות שבן סימון מכוון אליהן בדבריו על "חברינו במרוקו" היא חדיג'ה סביק - נשיאת עמותת דיא פאיזון, שחברי הלהקה שלה מופיעים בפסטיבל (אותו מפיקה עמותת דאר אל אללא בניהול מוניר ספריאווי) לצד התזמורת האנדלוסית. "מוסלמים ויהודים מגיל 16 ועד 60, נשים וגברים, נפגשים במרכז המוזיקה במרכז קזבלנקה מדי שבוע ושרים יחד מוזיקה אנדלוסית. אני יותר מגאה להופיע יחד עם התזמורת האנדלוסית מישראל", היא אומרת.

ואין עם זה בעיות?

"ממש לא. אלה רק חששות שאנחנו סוחבים איתנו. לפני שהגעתי לישראל שמעתי דברים נוראיים על מה שקורה אצלכם, ובסוף אני מגלה כמה זו מדינה נפלאה".

"היה לי חשוב שהתזמורת תגיע לכאן, למדינה שלי", מסביר הזמר מקסים קרוצ'י, בן למשפחה מוזיקלית מפורסמת שחלק מבניה חיים בישראל, אף הוא חבר בדיא פאיזון. לפיו, "היהודים והמוסלמים במרוקו תמיד חיו יחד ולא נתנו לפוליטיקה או לדת להפריד ביניהם. במרוקו אתה קודם כל מרוקני ורק אחר כך יהודי או מוסלמי".

ההופעה המאולתרת בשדה התעופה

"מוזיקאים יהודים תמיד היו מקובלים במרוקו. האליל שלי למשל הוא המוזיקאי היהודי סמי אל-מגרבי", אומרת הזמרת המוסלמית סאנעע מרחטי, שהופיעה עם התזמורת האנדלוסית, "שים לב שהוא לא קרא לעצמו סמי היהודי אלא אל-מגרבי - שזה מהמגרב, מכאן". מרחטי בת ה-35, המרבה להופיע ברחבי העולם, שרה בסגנון מוזיקלי בשם מלחון, מיזוג של שירה ומוזיקה, ומוכרת גם בביצועים שלה לשגורי - המוזיקה שהלחינו היהודים במרוקו. כשמרחטי שרה בקונצרט את הקצידה (שיר שמגולל סיפור) "אנא לכווי", אתה מוצא את עצמך מצטמרר גם בלי להבין ערבית מרוקנית.

סאנעע, איך התחושה לשיר עם התזמורת האנדלוסית הישראלית? זה שונה מתזמורות מרוקניות?

"שונה מאוד. אני אוהבת שיש אצלכם הרבה נגנים שהם לא מרוקנים, והגיעו ממוזיקה קלאסית. זה מעולה, ונותן נקודת מבט שונה אבל עם נשמה מאוד גדולה. היתרון של התזמורת שלכם זה שהיא ורסטילית יכולה לנגן כל מיני סגנונות, בניגוד לתזמורת אחרות שמנגנות רק סגנון אחד בלבד".

מרוקו: חנות הממתקים הגדולה בעולם

מי שאחראי על הנשמה, ובאותה מידה גם על הוורסטיליות של התזמורת האנדלוסית, הוא היועץ המוזיקלי, יורם אזולאי. הידע של אזולאי במוזיקה האנדלוסית עצום, כמי שנולד וגדל כבן למשפחת מוזיקאים ידועה ממרוקו, והוא בנו של ישועה אזולאי - הכנר ואמן הקמנצ'ה האגדי. אזולאי ג'וניור בן ה-56 לא יושב לרגע, הוא מדריך את הנגנים והזמרים, שר את כל השירים, מבצע את הסולואים של כל הכלים בשפתיו, ונראה כילד ששוחרר לחופשי בחנות ממתקים. עבורו, להגיע למרוקו זה להגיע לחנות הממתקים הכי גדולה בעולם.

"אנחנו מביאים איתנו גיוון לפסטיבל מרוקו, כי זה מה שרצו מאיתנו בהנהלת הפסטיבל", מסביר אזולאי, "אז אנו פותחים להם שולחן ומגישים את כל המטעמים המוזיקליים שאנו יודעים לנגן. מררנטי - שזה מוזיקה אלג'יראית, דרך השגורי - המוזיקה היהודית המרוקנית, השרקי - המוזיקה המצרית, שתבצע הזמרת מרים טוקאן שהגיעה איתנו מישראל, הסגנון השע'בי שיבצע הזמר היהודי מרוקאי קוקו תורג'מן וכמובן הקצידות, שתשיר סאנעע מרחטי".

ואכן, התוכנית שהתזמורת הכינה לקונצרט הפתיחה של הפסטיבל הייתה מגוונת ומרשימה. כשפצחה בתושיא איסתיכלל, יצירה אינסטרומנטלית אנדלוסית קלאסית, אי אפשר היה שלא להתרגש מעשרות הנגנים על הבמה, יהודים ומוסלמים, שעד לפני מספר ימים כלל לא הכירו אחד את השני ובהופעה ביצעו את היצירה בתיאום מופלא, בהנחיית המנצח הצעיר רפי ביטון.

הבנג'ו של הישאם אייאר, מהעיר המרוקנית אסווירה, פצח בטירוף מיתרים במהלך התושיא. הכלי האמריקני בעל חמישה מיתרים, והוא מופיע במוזיקה האנדלוסית עם שישה מיתרים. באחת החזרות אחד המוזיקאים הישראלים השמיע לאייאר את קטע הבנג'ו הבלתי נשכח מתוך הסרט "גברים במלכודת" (Deliverance). אייאר השתלט על הקטע בקלות - בקזבלנקה גם המרחק בין המיסיסיפי להרי האטלס הוא עניין של גיאוגרפיה גרידא.

את הקטע השני בקונצרט, "בסיט אל חיג'אז" (קצב החיג'אז), ביצע הזמר המצוין עבדל פתח בניס. במהלך החזרות הסביר לנגנים למה הוא מצפה מהם, עם המון כריזמה מהולה בעצבים. "במוזיקה הזו חייבים לעשות כרצונו של הסולן", צחק רפי ביטון כמה דקות לאחר אחת החזרות עם בניס, "צריך לזכור שזו קודם כל מוזיקה ווקאלית ואתה חייב לציית לזמר ולאוטוריטה המוזיקלית שלו". ואפרופו אוטוריטה מוזיקלית - הזמר בנימין בוזגלו, שמדלג בין ישראל צרפת ומרוקו, גילה את קולו המדהים ביופיו בשיר "יחביב לקאלב", והעניק למילים כנפיים. "אצלו כל מילה זוכה ליחס המעורר את משמעויותיה, והוא נותן לה כיוונים חדשים", אומר עליו בהערצה יורם אזולאי. "הוא זמר גדול".

מביאים גיוון לפסטיבל

המופע נחתם בהדרן, עם השיר "חביב דיאלי" שכתב אלברט סוויסה. יורם אזולאי הקדיש אותו לעיר קזבלנקה. "הם מדהימים", סיכם בהתפעלות נועמן אל חילו, אחד המוזיקאים הפופולרים ביותר במרוקו ובצפון אפריקה. "הם משלבים מוזיקה צפון אפריקנית בצורה הכי איכותית שיש. זה מאוד מרגש להאזין להם ולשתף איתם פעולה".

בסיום הקונצרט, יעקב בן סימון, שזכה לפרס הוקרה מהנהלת הפסטיבל על פעילותו למען קידום השלום והדו קיום, ישב בצד האולם והחזיר לעצמו את הנשימה שעצר במשך חמישה ימים.

אתה מרגיש שההופעה והשהות שלכם כאן הייתה מוצלחת?

"בלי ספק בכלל, ולא רק מבחינה מוזיקלית, למרות שראית איזו הצלחה אדירה זו הייתה. אני מרגיש שפתחנו דלת להרכבים אחרים לבוא ולהופיע כאן. וכמובן גם הדרך ההפוכה. היום אגב פנו אליי שתי זמרות מקומיות ושאלו אם יוכלו להופיע איתנו בישראל. אבל זה לא רק זה. זו העובדה שהוכחנו שמוזיקה מקרבת, ולא יעזור לפוליטיקאים כלום".

זו תחילתה של ידידות מופלאה?

"אין לי ספק בזה".

הכתב היה אורח של התזמורת האנדלוסית אשדוד במסעה לקזבלנקה.