חולמת ללכת לאיבוד בין הידיים העוטפות שלך
את השירים שדיברת אליי דרכם אני שוב שומעת בפול ווליום, שרה ממעמקי נפשי שתבוא אליי, אבל יודעת שאין סיכוי. עכשיו אני יודעת שכבר לא תוכל לענות לי על כל השאלות שלא היה לי אומץ לשאול בשיחת הטלפון האחרונה שלנו, או לשמוע ממני את כל מה שידעת שאני רוצה לומר ולא מעזה להגיד בקול
אהובי, מההודעה הראשונה ששלחת ידעתי שמשהו אחר עומד לקרות. "יכולה לדבר?" הבהב לי המסך באמצע הבוקר די בהפתעה, מעורר בי התרגשות קלה וציפייה לא ממש מוסברת למשהו שלא ידעתי להגדיר אותו. בטח שאני יכולה לדבר, חשבתי לעצמי, למרות שידעתי שלדבר זה הדבר האחרון שמעניין אותך. מהר מאוד התברר שבכלל לא היינו צריכים לדבר. מהפעם הראשונה איתך ידעתי ששום דבר בחיים שלי כבר לא יהיה אותו דבר.
מהשנייה ההיא שהשפתיים שלנו נצמדו הרגשתי שאין לי אוויר, שאני נשאבת כולי לתוכך, הולכת לאיבוד בין הידיים העוטפות שלך, מסוחררת, מתערבבת ופשוט נעלמת בתוך בועה סגורה שמאותו רגע הפכה לכל עולמי, עולם שבו שום דבר לא קיים חוץ מאיתנו. מהפעם הראשונה הגוף שלי ידע להגיד את מה שמילים לא יכולות לתאר. עד היום אני לא לגמרי מצליחה להבין את מה שהתחולל בינינו ובתוכנו. זה כאילו שתמיד היית בחיי, כאילו שמאז ומעולם הכרנו ואפילו לא ידענו עד כמה החיים שלנו שלובים זה בזה ושזורים האחד בשני. מההתחלה הכול היה שונה. מצאתי את עצמי בטריטוריה לא מוכרת שבה אני יכולה להיות אני, בלי מחיצות או חומות, בלי הגנה או מסכות, כי הרי בחיים לא תפגע בי.
אף פעם לא באתי כשקראו לי. אף פעם לא הצליחו לכבוש את כולי, גוף ונפש, בסערה של רגע שמשאירה אחריה צונאמי. ידעת מה יש לי לומר בלי שהייתי צריכה לדבר. מבט אחד בעיניים כבר אמר לך הכול. גם היום, למרות כל הזמן שעבר בנפרד, אתה חי ופועם בתוכי, מתרוצץ לי במחשבות, ממוקם עמוק בתוך הלב ולא נראה לי שאי פעם תצא משם. אין לי איך להפסיק לאהוב אותך, אין לי איך לשכוח אותך או למחוק את כל מה שהיה בינינו. אין בי יכולת להאמין שזה לעולם לא יקרה כי פשוט לא יכול להיות שלא.
לעולם תמשיך להיות חלק ממני. לעולם רסיסים של מה שנשאר ממני אחרי שהלכת יהיו שלך. זיכרונות ממך תמיד ימלאו את הבקיעים של חיי. המבט שלך מלווה אותי בכל מקום והקול שלך מהדהד באוזניי וממלא את חלל נפשי. לצערי, עם הזמן, הזיכרון של מה שהיינו הופך להיות חלום שהולך ומתרחק כמו ענן ברוח.
הטעם של הנשיקות שלך מתפוגג, המבט בעיניים שלך שתמיד פילח את הנשמה שלי מתחיל לדהות, התחושה של הידיים העוטפות שלך שנתנו לי להרגיש הכי בטוחה בעולם מתעמעמת. הדמעות יבשו, אפילו הכאב נדם. רק הדממה והגעגוע זועקים ברחבי לבי. עם הזמן אני לומדת להתרגל לחיים בלעדיך, בלעדינו.
את השירים שדיברת אליי דרכם אני שוב שומעת בפול ווליום, שרה ממעמקי נפשי שתבוא אליי, אבל יודעת שאין סיכוי. עכשיו אני יודעת שכבר לא תוכל לענות לי על כל השאלות שלא היה לי אומץ לשאול בשיחת הטלפון האחרונה שלנו, או לשמוע ממני את כל מה שידעת שאני רוצה לומר ולא מעזה להגיד בקול.
עכשיו מישהי אחרת כבר מנשקת לך את הנשמה. הליטופים שלה מרטיטים אותך ואולי גם ממנה אתה מתרגש ונרעד. אולי בזכותה חזר האור בעיניך ואולי, רק אולי, גם אתה לפעמים עוד חולם עלינו. כי הרי לנצח, גם כשאתה לא פה, אתה תמיד איתי.
