שתף קטע נבחר

טעות בהבנת המקרא

גם אם אי אפשר להתכחש לקשר ההיסטורי, התערוכה "ממצאים אבודים" ממשיכה את שגרת השימוש בארכיאולוגיה להצדקת הלאומנות והכיבוש

 

ממצאים באתר ארכיאולוגיה בבית אל (צילום: אלכס קולומויסקי) (צילום: אלכס קולומויסקי)
ממצאים באתר ארכיאולוגיה בבית אל(צילום: אלכס קולומויסקי)

"כך נחשוף את הקשר ההיסטורי של עם ישראל ליהודה ושומרון", צוטטה השרה מירי רגב בתקשורת בהתייחסה לתערוכה "ממצאים אבודים" שמציגה במוזיאון ארצות המקרא ובה עתיקות שדודות שנתפסו על ידי המינהל האזרחי. כותרת מפתיעה בהתחשב בעובדה שמבחינת רבים "זה שלנו והנה ממצא שיוכיח את זה" (גם כשזה לא) הוא הסובב והמסובב לקיומו של מדע הארכיאולוגיה בארץ.

 

 

השימוש שנעשה בממצאים ארכיאולוגיים, מוסכמים מדעית יותר או פחות, להצדקת הלאומנות הישראלית והכיבוש של הגדה המערבית, הפכו לעניין שבשגרה. החל מהזיהוי המפוקפק של ארמון המלך דוד בסילוואן ועד לבובה של הכהן הגדול שמוצגת בכנסייה עתיקה בתל שילה.

 

גילוי נאות ראוי הוא שחיי נעו עד כה על התפר שבין המחקר המקראי וההיסטורי לבין המאבק בכיבוש. במסגרת עבודתי כמדריכה במחלקת החינוך במוזיאון ארצות המקרא בין השנים 2010-2004 נחשפתי לעבודת אוצרות זהירה במיוחד, בהתחשב - ואולי בגלל - העובדה שמדובר במוזיאון המבוסס על אוסף פרטי שנקנה באמצעות מסחר עתיקות שבסטנדרטים של היום כלל לא היה בא לעולם.

 

לצד מקצועיות הביא עמו המוזיאון גם חזון חינוכי יצירתי ומעמיק שכלל תוכנית דגל העוסקת בדו-קיום ומפגישה ילדים ממזרח ומערב ירושלים במסגרת השואפת להיות כמה שיותר ניטרלית. במציאות הירושלמית זה לא היה פשוט, והעבודה בתוכנית זימנה לכולנו דילמות רבות שנגעו בלב הסכסוך - מהדמויות שהילדים בחרו להציג כגיבוריהם ועד לביטול מחזורי התוכנית בעקבות הפיגוע במרכז הרב (בלחץ ההורים הישראלים) ומבצע עופרת יצוקה (בלחץ ההורים הפלסטינים).

 

לאחר מכן התהפכו היוצרות בחיי, ומפעילה לזכויות אדם הפכתי לעובדת בארגון זכויות אדם במשרה מלאה. ההיסטוריה, הטקסט המקראי והממצאים הארכיאולוגיים שפזורים ברחבי הגדה תיבלו סיורים שבהם הדרכתי קבוצות והרצאות במשרד שהיו פעמים רבות בפני קבוצות נוצריות, ובהן האביזר הקבוע והיחיד שלי היה מפת בצלם של הגדה המערבית. הקישור הזה, והזיהוי שלי כמתנגדת לכיבוש וכמי שחוקרת הפרות של זכויות אדם ששולטת ומתכתבת עם הנרטיב ההיסטורי והמקראי, היה יוצא דופן בנוף הארגונים הנאבקים בכיבוש.

 

החוק הבינלאומי, שנוסח במחשבה על משטרים קולוניאליים מערביים שניכסו לעצמם אוצרות תרבות לא להם, מכתיב תפיסה שלפיה ממצאים ארכיאולוגיים מהשטח הכבוש שייכים למקומיים ומשקפים את ההיסטוריה שלהם.

 

במקרה הספציפי של הכיבוש הישראלי בגדה המערבית, כאשר מחילים את ההיגיון של החוק, נוצר מצב שבו ההיסטוריה היהודית שייכת לכאורה לתושבים הפלסטינים, שהם המקומיים. לא פעם מצאתי עצמי נגררת לוויכוחים עם חבריי מארגוני זכויות האדם שהתקשו לראות את ההקשר היהודי וההיסטורי, ואפילו שמעתי את הטענה ש"מגילות מדבר יהודה משקפות את ההיסטוריה הפלסטינית" (הציטוט מהזיכרון) – שהיא, במקרה הטוב, בורות, ובמקרה הפחות טוב הכחשה מגוחכת של המציאות.

 

המורכבות דורשת להכיר בחשיבות ההיסטורית של אתרים, ממצאים וטקסטים מקודשים, ולא להתכחש לקשר של העם היהודי לארץ הזו ולמקרא, בדיוק כשם שאסור להתכחש להפרות זכויות האדם שנעשות על ידי ישראל בשטחים הכבושים, כולל, בין השאר, השתלטות על קרקע ודחיקת רגלי הפלסטינים תוך שימוש בטיעונים ארכיאולוגיים.

 

אי אפשר להצדיק עוולות הכרוכות בהפרות זכויות אדם בהיסטוריה, קרובה או רחוקה, וזכויות האדם שאנחנו מחויבים לשמור עליהן הן חובה מוסרית עליונה (ולתפיסתי – דתית. גם בזה תמיד הייתי חריגה למדיי בנוף).

 

מוזיאון ארצות המקרא ודאי לא ציפה להתנגדות שהתעוררה בימים האחרונים לתערוכה. אנשי המוזיאון חשבו, ואמרו, שהם פועלים בשם מדע הארכיאולוגיה. אולם כשם שצריך להפריד בין המחקר ההיסטורי לבין העיוות והעוול הנעשים בשמה, צריך להכיר בתפקיד של המינהל האזרחי בעיוות ובעוול, כולל בתחום פעילותו הארכיאולוגית.

 

כשעבדתי בתוכנית הדו-קיום של מוזיאון ארצות המקרא היה ברור לכולנו כי על מנת להתמודד עם הסכסוך יש להכיר במציאות שהוא יוצר. התעלמות מהמציאות שהובילה את הממצאים למינהל האזרחי ומשם לתערוכה היא אובדן גדול הרבה יותר מכך שכמה פריטים אבודים לא הוצגו עד היום.

 

  • נעמה באומגרטן-שרון היא פעילת זכויות אדם שעבדה בעבר כמדריכה במוזיאון ארצות המקרא

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים