אסף הראל, פוליטיקאי מהסוג המוכר והמדכא
אז האופוזיציונר הלוחם לכאורה, שהוליך שולל עשרות אלפי מצביעים ששיוועו לשינוי, השתחל לכיסא סגן ראש העיר ת"א. אל תגידו שלא ידעתם
אסף הראל(צילום: ריאן פרויס)
את כניסתו של אסף הראל לקואליציה של רון חולדאי ניתן היה לנבא בקלות רבה. כל מהלך שלו, מרגע החלטתו לרוץ לראשות העיר (כולל ההחלטה עצמה), היה רמז עבה אל הסוף הידוע מראש. אומרים שמזלם של הפוליטיקאים הוא הזיכרון הקצר של הציבור, אז ערב הפיכתו של הראל לסגן ראש העיר ופוליטיקאי מן הסוג המוכר והמדכא, ראוי יהיה אם נתעקש רק עוד קצת לזכור לו את הולכת השולל של בוחריו ובוחרותיו.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
אסף הראל עשה עבודה טובה במהלך הריצה שלו לראשות עיריית תל אביב-יפו. כל כך טובה עד שכמעט הצליח לשכנע את קהל המצביעים שמדובר באיזה אנדרדוג שיכניס לכל הפריווילגים אצבע בעין. רבים התעלמו מהעדר הכישורים או הניסיון שלו ופשוט הצטרפו לרוח האופוזיציה שהוא המציא.
אבל דמות האופוזיציונר שהוא ביקש להתעטף בה נתקלה בלא מעט קשיים. בקמפיין האגרסיבי שניהל תקף הראל בעיקר את סגן ראש העיר דאז אסף זמיר. כשנשאל מדוע ראש העיר רון חולדאי לא על הכוונת, ענה שמבחינתו "שניהם אותו דבר", ובכל זאת, הביקורת על חולדאי נותרה על רצפת חדר העריכה.
החבירה לחולדאי היום מלמדת שהוא ידע בדיוק מה בכוונתו לעשות ביום שאחרי, ודאג שלא להכפיש את האיש שעתידו הפוליטי בידיו. פתאום יכולים להיתפס קצת פחות הזויים אלה שטענו חודש לפני הבחירות שהראל הוא בכלל איש בשליחות חולדאי.
סדק נוסף בדמות שהמציא לעצמו הראל היה דימוי הדון קישוט העממי שנלחם ברעים מרובי ההון. לדון קישוט היה את סנצ'ו פנסה ולהראל את עורך המונולוגים שלו. אבל למעשה לא רק שהאיש אינו איזה עממי דל אמצעים, אלא גבר אשכנזי ופריווילגי, סלב מן המניין, איש טלוויזיה והייטק מבוסס שהתפאר באקזיטים שעשה, בן של ח"כ לשעבר, המחובר בעבותות לאליטה התל אביבית. אלכסנדריה אוקסיו-קורטז הישראלית? פחות.
שם המשחק בכל המופע הזה היה תרמית. הוא זייף ידענות בנושאים רבים בלי שיהיה לו מושג קלוש; הוא לא התבייש ללהג בביטחון בחוגי בית על דברים שבחיים לא שמע עליהם; הקריא מונולוגים שנשמעו כאילו יצאו מעמודי פייסבוק של פעילים ופעילות בעלי רקורד עשיר של ניסיון והתמקצעות; הוא מתחפש לטבעוני (רק כמעט) פמיניסט (תשאלו את רוחמה אברהם), שמאלני (שעבד בלי סוף בפגיעה ברשימת יאפא, הנציגה הערבית), ואידאליסט (שעפו לו מהחלון כל התנאים שהציב לישיבה בקואליציה).
ומי שילם את המחיר על התרמית? כמובן שהציבור. 20 אלף מצביעים שביקשו משהו חדש האמינו להראל. אני לא נמנית עם אלה שיאמרו שהציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם. ציבור שמשווע למנהיגות חדשה, אין פלא שיתאווה להאמין ולקוות. קולות רבים של מי שביקשו שינוי ותקווה התבזבזו אצל הראל - קולות שיכלו ללכת למועמדים ראויים יותר.
וכך, במקום לקבל נציגי ציבור מקצועיים ומנוסים קיבלנו סלב שיודע לשבת אצל מאפרת, להתלבש יפה ולהקריא ברצף מהטלפרומטר דברים שקרא אצל חכמים ממנו. ההפסד הוא של הציבור, שהשאיר בחוץ את מי שהיו יכולים להוות אלטרנטיבה אינטליגנטית, מסורה ואחראית לחולדאי.
אור סיונוב(צילום: מור נחום)
עוד מישהו ששילם את המחיר היה זמיר, שריצתו של הראל והקמפיין האגרסיבי נגדו, ייתכן שפגעו ביכולת שלו לנצח את חולדאי. יש שיאמרו שזמיר וחולדאי הם אותו דבר. במערכת הבחירות הזו הבטיח זמיר הבטחות קונקרטיות מתוך היכרות חדשה עם השטח. הבטחותיו בעניין כיכר אתרים, פינויים מהשכונות, שיפור מערכת החינוך בדרום העיר ועוד נשמעו חזק וברור. אם תשאלו את תושבי גבעת עמל אם חולדאי וזמיר חד הם - כנראה תקבלו תשובה ברורה.
ולבסוף, וזאת הנקודה החשובה ביותר, אמון הציבור במערכת הפוליטית שוב ספג מהלומה רצינית. שוב פוליטיקאי הבטיח ושיקר. שוב פוליטיקאי הוליך שולל, סילף ועשה לביתו. והפגיעה המתמשכת והולכת באמון הציבור היא כזו שייקח שנים רבות לשקם.
במעשה שלו הראל מצטרף לרשימה ארוכה של מי שיהיו חתומים על הקרע הזה בין הציבור למנהיגים. בסרטון מגומגם, מתפתל מלא סילופים, חצאי אמיתות, עובדות עמומות והומור דלוח, ניסה הראל לתרץ את כניסתו לקואליציה. עדיף לו היה חוסך לנו 2:30 דקות מהחיים ואומר דוגרי: "וואלה, שיקרתי. לא קיבלנו כלום בתמורה להתקרנפות, רק משכורת מנופחת, משרד עם נוף וליטוף נעים בגב". טייק 0.
- אור סיונוב היא פעילה חברתית פמינסטית, מייסדת הרשימה התלאביבית ועובדת נוער
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
אור סיונוב
צילום: מור נחום
מומלצים
