תחילת מרץ 1969. ישראל עדיין מתאבלת על מותו של ראש הממשלה לוי אשכול, שנפטר במהלך כהונתו. במערך מחליטים למנות את גולדה מאיר כמחליפתו בתפקיד ראש הממשלה, ואילו מאות קילומטרים דרומית מירושלים - אזור התעלה מתחמם.
ביום שבת, 8 במרץ 1969 - השבוע לפני 50 שנה - המטירו מאות תותחים מצריים פגזים על הצד הישראלי של תעלת סואץ לאורך 120 ק"מ, מקנטרה ועד פורט סעיד. הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות" באותה תקופה, איתן הבר, ציין כי חילופי האש נמשכו קרוב לשש שעות.
5 צפייה בגלריה
הרמטכ"ל המצרי (מימין) עם הנשיא נאצר ב-1968
הרמטכ"ל המצרי (מימין) עם הנשיא נאצר ב-1968
הרמטכ"ל המצרי (מימין) עם הנשיא נאצר ב-1968
התגובה הישראלית לא איחרה לבוא. מתוך טנקים, תותחים ומרגמות נורו בדייקנות פגזים לעבר הכוחות המצריים באזור התעלה. אחדים מן הפגזים נחתו באזור מתקני הדלק של בתי הזיקוק בסואץ, ולשונות אש נראו עולות מתוכם במשך שעות.
האש התחדשה בשעות הצהריים המאוחרות של יום ראשון. קצין בכיר בצה"ל העריך כי המצרים ירו בין 8,000 ל-10,000 פגזים לעבר מוצבי התעלה. במהלך התגובה הישראלית לאש המצרית ביום השני ללחימה, בסביבות השעה 17:00 אחר הצהריים, נהרג הרמטכ"ל המצרי, גנרל עבד אל-מונעם ריאד, מפגז שירה כוח צה"ל.
5 צפייה בגלריה
(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")
הרמטכ"ל המצרי היה באותה שעה בעמדה לא רחוק מהקו הראשון בשפת התעלה, סמוך לעיר איסמעיליה. הוא הועבר במכוניתו אל בית החולים בעיר, אך חרף מאמצי הרופאים להציל את חייו הוא מת כעבור זמן קצר. בשעות הלילה הועברה גופתו באמבולנס לקהיר. בבירת מצרים אמרו כי הרמטכ"ל המצרי הגיע לחזית מכיוון ש"הרגיש באווירה המחושמלת בקו החזית". ככל הנראה הוא הגיע לתעלה כדי לפקד מקרוב על התקיפה המצרית.
ריאד (50), שנחשב לאחד היורשים האפשריים של הנשיא דאז, גמאל עבד אל-נאצר, זכה לכינוי "המוח האנליטי של צבא מצרים". לאחר התבוסה המצרית במלחמת ששת הימים הוא מונה כדי לשקם את הצבא. בין היתר הוא דאג לרכישת נשק רב מברית המועצות ולהבאת מומחים סובייטים, שידריכו את חיילי צבא מצרים. נאצר ספד לו: "לכבוד היה לעבד אל-מונעם ריאד, שהקריב את חייו ביום הגבורה המפואר שבו הצליח הצבא המצרי לגרום לישראל את האבידות הקשות ביותר עד כה".
5 צפייה בגלריה
(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")
לאחר היום הראשון של חילופי אש הגישו ישראל וגם מצרים איגרות למועצת הביטחון של האו"ם. מזכ"ל האו"ם דאז, או תאנט, אמר כי המצרים הם אלו שירו ראשונים: על פי תצפיות של משקיפי האו"ם, הם פתחו באש ב-16 נקודות לאורך התעלה.
ג'יימס פיקטון, כתב "דיילי אקספרס" בקהיר, הגיע בעקבות חילופי האש לעיר סואץ. הוא כתב כי ראה אזרחים רצים ברחובות העיר ובידיהם פגזים, שאותם הגישו לתותחנים המצרים. "ראיתי עננים עצומים וסמיכים של עשן שחור מיתמרים אל-על ממכלים גדולים של דלק", הוא תיאר. "בפרברי העיר השיגו התותחנים הישראלים פגיעות מדויקות".
לאחר הפסקת האש הזמנית בערב נסע הכתב הבריטי לאיסמעיליה. הוא תיאר את העיר המצרית כעיר רפאים, שכמעט שלא נשארו בה תושבים. "לא היה מה לעשות שם. לא נותר אלא להפנות גב לעיר אומללה זו ולחזור לקהיר", הוא כתב.
בקהיר עצמה, כך לפי פיקטון, השתלטה אווירת מלחמה על הרחובות - והדבר הורגש בעיקר עם רדת החשיכה. אורות הניאון של העיר הגדולה כובו בהתאם להוראות ההאפלה. פנסי המכוניות כולן נצבעו בכחול. "אתה נוסע העירה ונכנס אליה, ואם לא תהיה ערני מאוד, לא תרגיש כלל כי באת אל עיר גדולה כי בכול שורר חושך", הוא תיאר.
5 צפייה בגלריה
(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")
בינתיים הועמד הצבא המצרי בכוננות מרבית, לאחר שההערכות שהתקבלו בקהיר היו כי "צפויות התלקחויות מסוכנות". ב"אל אהראם", ביטאונו של הנשיא דאז נאצר, נכתב בין היתר כי "המצב לאורך התעלה נעשה מתוח ביותר ומסוכן עד מאוד".
ביניים מלחמת ההתשה
על פי הדיווחים מקהיר באותה תקופה ליוו כמיליון בני אדם את הרמטכ"ל המצרי בדרכו האחרונה. זו הייתה הפגנת ענק נגד ישראל.
בראש מסע ההלוויה עמדו הנשיא נאצר עצמו וחברי הממשלה המצרית. עוד הגיעו לקהיר רמטכ"לים ממדינות ערב, שגרירים וגם נציגי ארגוני הטרור הפלסטיניים. ההמונים שצעדו אחרי הארון צעקו: "נקמה, נקמה. יא ג'מאל, אנחנו רוצים נקמה. תן לנו נשק ונצא לתעלה".
הפגנות רבות נוספות פרצו גם ברחובות המסתעפים מהדרך הראשית שבה עבר הארון. בכמה מקומות פרצו התנגשויות בין המפגינים לבין כוחות המשטרה, והשלטונות המצריים נאלצו לפרסם הודעות חמורות האוסרות על התקהלות ברחובות, מחשש שהפגנות הזעם נגד ישראל יהפכו להפגנות זעם נגד המשטר בקהיר.
בהמשך השבוע הראשון של הלחימה מצאו המצרים סיבה להפרת הפסקת האש עם ישראל. במצרים אמרו: "התבצרותם של הכוחות הישראליים בעמדות בטון ופלדה לכל אורך תעלת סואץ אינה מהווה רק סכנה להמשך הישארותם של השטחים הכבושים בידי האויב, אלא גרוע מזה – היא מהווה סכנה לעצם קיומה של מצרים".
במאמר בביטאון ממשלת מצרים, "אל-גומהוריה", נכתב עוד כי "מצרים לא תרשה בשום אופן לישראלים להשלים את ביצוריהם אלה, ותפתח באש ככל שיהיה צורך בכך, כדי למנוע את העבודות המבוצעות על ידי עובדים רבים מאוד".
5 צפייה בגלריה
(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")
מנגד, בישראל הזהירו כי אם יימשכו ההפגנות בתעלה – צה"ל יגיב. "אינני סבור שהמצרים מוכנים להצית מלחמה, אך באותה מידה ברור שהם אינם מוכנים לשים קץ להתקפותיהם באזור התעלה, למרות האבידות הכבדות שסבלו", אמר קצין בכיר בצה"ל. "התקפות מצריות אלה מהוות חלק ממדיניות מוגדרת היטב. עוד היום ירו צלפים מצרים לעבר אנשינו שעבדו בביצורים ולעבר כלי רכב שנעו לאורך התעלה. התקפות אלה יכולות בכל עת לקבל צורה של הפגזה כבדה לעבר עמדותינו".
אותו קצין עדכן כי בימים הראשונים של הלחימה נהרגו חמישה חיילי צה"ל ו-25 נפצעו. מטוס פייפר של חיל האוויר התרסק, והטייס ואדם נוסף נהרגו. "אין להשוות אפוא בין האבידות שלנו לבין האבידות של המצרים, הן בנפש והן בביצורים", אמר הקצין הבכיר.
בנוסף אמר הקצין הבכיר כי ממברק התנחומים של שר ההגנה הסובייטי דאז אנדריי גרצקו, שנשלח לקהיר, עולה כי לא רק הרמטכ"ל המצרי נהרג בתגובה הישראלית, אלא גם קצינים בכירים נוספים בצבא מצרים.
מלחמת ההתשה הייתה שונה מכל שאר מלחמות ישראל-ערב בכך שלא הייתה זו מלחמת תנועה, ולא עברו בה שטחים מיד ליד. בעיקרה, היא כללה חילופי אש ופשיטות של לוחמה זעירה.
בעידודה של מצרים התנהלה גם לחימה מוגבלת יותר בחזיתות אחרות: ירי קטיושות משטח ירדן וחדירת מחבלים פלסטינים מירדן לבקעת הירדן (שזכתה אז לכינוי "ארץ המרדפים"), ומשם ליהודה ושומרון; תקריות ירי בגבול סוריה ברמת הגולן, וכן פיגועים נגד מטרות ישראליות ברחבי העולם.
מניין חללי מלחמת ההתשה עומד על 721 ישראלים - ומתוכם 594 חיילים. בצד המצרי עומד מניין ההרוגים על כמה אלפים. מקובל להעריך כי הנזק ברכוש ובציוד צבאי היה גדול יותר בצד המצרי מאשר בצד הישראלי.
ב-8 באוגוסט 1970 נכנסה לתוקפה הפסקת אש, בתיווכה של ארה"ב. מצרים נענתה לבקשה להפסיק את האש משום שקיוותה כי ארה"ב תכפה על ישראל את תוכנית רוג'רס, ומפני שהמלחמה הממושכת התישה אותה.
נשיא מצרים נאצר מת זמן קצר אחרי שחתם על ההוראה להפסיק את האש. מיד אחר כך (למעשה, יום אחד לפני חתימתו הרשמית על הסכם הפסקת האש) הפרו המצרים את ההסכם בכך שקידמו טילי קרקע-אוויר לחזית התעלה. ישראל לא הגיבה והסתפקה במחאה דיפלומטית, וכך זכו המצרים ביתרון טקטי חשוב, שהועיל להם רבות במלחמת יום הכיפורים.