בחילה איומה, כפות הידיים מתמלאות זיעה קרה, דפיקות הלב מתגברות בקצב מאיים: זו, בקצרה, התחושה שהציפה אותי בפעמים הספורות שבהן נכנסתי לרכב והתיישבתי מאחורי ההגה.
נהיגה, מאז ומתמיד, הייתה עבורי משימה שנדמתה לחלום בלהות: מה יקרה אם הברקסים יינעלו? או אם לא אשים לב לרמזור האדום? שלא לדבר על התסריט הגרוע מכול – לצאת לעקיפה ולהיכשל בגדול.
התסריטים הללו, מתברר, הם מנת חלקם של רבים הסובלים מחרדת נהיגה - אחת הפוביות הנפוצות בעולם. חשוב להבהיר: לא מדובר בחשש שכמה שיעורי נהיגה יכולים להעלים (האמינו לי, ניסיתי), אלא בחרדה אמיתית - כזו שמתבטאת בסימפטומים פיזיים ורגשיים, מעלייה בדופק ועד פחד לפגוע באחר. רוב האנשים שסובלים ממנה יעשו הכול כדי להימנע מנהיגה, לפעמים במשך כל חייהם.
את שיעורי הנהיגה התחלתי כמו מרבית בני גילי, זמן קצר לאחר שמלאו לי 16. בהתחלה נכנסתי לרכב מלאת ביטחון, אחרי שדחיתי בכעס את ההצעה של אמא ללמוד ברכב אוטומטי ולא ברכב עם הילוכים. ההמשך היה פחות מוצלח: בעוד שאר חבריי עברו טסטים בזה אחר זו, אני המשכתי להיכשל פעם אחר פעם. בטסט אחד נכנסתי מהר מדי למעגל תנועה, בטסט אחר לא אותתי. והיה גם הטסט המביך שבו דרסתי יונה. יונה, ציפור שעפה.
שלוש שנים עברו עד שהוצאתי רישיון - שלוש שנים של תסכול, מעבר למורה נהיגה בעיר אחרת ואפילו שיחה בין ההורים למורה, שציין בפניהם שבשיעורים אני דווקא "ממש בסדר ונוהגת מצוין, הבעיה היא בטסטים". למעשה, אפשר לומר שעשיתי תואר ראשון בנהיגה.
בטסט ה-11 עברתי (אגב, הטסט העשירי הוא ממש לא חינם, אל תאמינו לזה), ולמרות כל הדרך הקשה עד לאותו רגע – לא העזתי לנהוג מאז. גם לא כשמקום העבודה הפך מרוחק יותר, גם לא כשהפכתי אמא. לא עזרו גם שיעורי רענון עם מורה נהיגה – הכיס של נהגי המוניות שהסיעו אותי ברחבי העיר רק המשיך להתנפח.
"אחד הדברים שהכי חשוב לעשות כשמתחילים לטפל בנושא חרדה, הוא לבדוק איפה היא התחילה וממה היא נובעת. ישנם אנשים הסובלים מחרדת נהיגה בעקבות טראומה שהם חוו בעבר, כלומר כאלו שהיו נוכחים או מעורבים בתאונת דרכים ומאז הם לא מסוגלים אפילו לחשוב על לחזור לנהוג", מסבירה ענת דניאלי, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית המתמחה בדיכאון ובהפרעת חרדה.
"חלק מהסובלים מהחרדה הזו הם דווקא אנשים שיש להם עניין כלשהו עם שליטה וחוסר שליטה, והפחד שלהם לעלות על הכביש נובע מכך ששם הם תלויים לא רק בעצמם, אלא גם באנשים אחרים. פעם הייתה מטופלת שאמרה לי: 'הכביש זה כמו ג'ונגל, אני אף פעם לא יודעת מאיזה כיוון תצוץ החיה'. יש גם כאלה שמרגישים שאין להם חוש כיוון או שהם מחזיקים בתפיסות שגויות לגבי היכולת שלהם 'להחזיק את ההגה בידיים', וכאלה שמבחינה דינמית אפשר לראות שגם ההורים שלהם לא נהגו, והחרדה עברה באופן בין-דורי", מוסיפה דניאלי.
א', בן 34 ממרכז הארץ, התחיל ללמוד נהיגה בגיל 17. ימים ספורים לפני שהיה אמור לגשת למבחן התיאוריה עבר אביו אירוע מוחי. בהמשך ניסה לגשת שוב למבחן חמש פעמים, ובכל פעם אביו עבר אירועים נוספים. באופן בלתי נשלט החל א' לקשר בין הנהיגה לבעיות הרפואיות של אביו. את ההחלטה להפסיק סופית את הניסיונות להוציא רישיון הוא קיבל לפני שמונה שנים – בעקבות תאונה קשה.
"נער בן 17, בלי רישיון נהיגה, 'גנב' צומת ונכנס באבא שלי חזיתית. נשברו לו כל העצמות והוא קיבל שוב אירוע מוחי. זה סגר את עניין הרישיון מאז ועד היום. אני כן דוגל במשפט "Never Say Never", אבל יש לי קושי אמיתי, ולא בטוח שרציונלי, עם כל מה שקשור לזה.
"אחרי האירועים המוחיים אבא הצליח ללמוד ללכת מחדש, לדבר ולעשות הכול, אבל הדימום המוחי שנוצר כתוצאה מהתאונה גמר לו את הכוח המועט שעוד נותר לו. השנה, אחרי שמונה שנים של סבל נוראי, הוא נפטר".
מעבר לחוויה הטראומטית הזו ולאירועים הקשים שאביך עבר, אתה גם חושש מהנהיגה עצמה?
"תמיד חששתי מנהיגה אבל לא באופן רציני, עם הזמן החשש הפך למשמעותי הרבה יותר, ואפשר אפילו להגדיר אותו כפחד אמיתי".
אתה מסוגל לדמיין את עצמך נוהג ברכב?
"ברגעים אלו ממש ניסיתי לדמיין את זה, והתשובה היא חד-משמעית – לא. רק מהמחשבה על הנהיגה אני מתחיל להרגיש את תחושת הלחץ מכל הדברים הלא צפויים שקיימים בכביש".
בחרדה הזו הוא מנסה לטפל כבר שנתיים באמצעות טיפול קוגניטיבי התנהגותי – CBT. "אני מאמין בשיטה הזו, ומרגיש שהיא נותנת לי כלים להתמודד עם הפחד", הוא אומר. החשש מתאונות דרכים עדיין נוכח בחייו, אבל הוא עוד לא ויתר על רישיון.
"הסיבה היא בעיקר כלכלית. אני משתמש בלי סוף במוניות כי התחבורה הציבורית איטית מאוד, לא מספיק זמינה ועמוסה, וזה מצטבר בסוף לסכומים מפלצתיים. בגדול אני רוצה להוציא רישיון בגלל הסיבות הפרקטיות - כל העניינים הטכניים של ילד חולה, של סידורים. אני רק מדבר על זה ואני נלחץ, אבל די נמאס לי לבחור את מקום המגורים כך שיתאים לפוביית הנהיגה שלי".
מה שאתה בעצם אומר פה זה שכולם צריכים לנהוג, גם אם הם חוששים או מרגישים לא בטוחים על הכביש?
"ממש לא. מבחינתי נהיגה זה כמו שירות צבאי, זה לא מתאים לכולם, פשוט כי כל אחד נולד שונה ובעל אופי אחר, ואין שום דבר אחד שכולם צריכים לעשות.
"מאוד מפריע לי שמתייחסים לחרדת הנהיגה כחרדה מסוג אחר, ולא רואים בה חרדה כמו כל חרדה אחרת, נאמר פחד במה, פחד ממקומות סגורים וכדומה. בגלל זה אני גם לא מספר על החרדה הזו לאנשים, כי הם תמיד יראו את החיים כשחור או לבן, והחיים הם מאוד אפורים".
לורי שטטמאור, עיתונאית ynet שמתגוררת בתל אביב, דווקא הצליחה להשיג את הרישיון הנכסף וגם לנהוג במשך שנים. היא אומנם חשה חרדה במהלך השיעורים והטסטים אבל לבסוף, בטסט החמישי, התגברה על השדים. זמנית.
"כשקיבלתי את הרישיון הרגשתי טוב מאוד, ורציתי להיות עצמאית ולנהוג לבד. עם הזמן הנהגים האחרים על הכביש וריבוי תאונות הדרכים בארץ החלו לגרום לי לפחד מהנהיגה, עד שאחרי כחמש שנים מקבלת הרישיון הפסקתי לנהוג לגמרי. מאז לא נהגתי במשך 13 שנים", היא מספרת.
בניגוד לא', בינתיים היא לא חשה צורך לשוב להגה. "אני גרה במרכז וממילא אין לי צורך להתנייד ברכב, אבל אם אעבור לפריפריה ואחדש את הרישיון, אנסה כמובן לטפל בחרדה".
איך הסביבה מגיבה לכך שאת בעלת רישיון אבל לא נוהגת?
"בעיקר תגובות הזדהות. מתברר שיש הרבה נשים כמוני, שהוציאו רישיון נהיגה אך הפסיקו לנהוג. גם אמא שלי, על אף שהיא נוהגת, נמצאת במצב של סטרס כשהיא על הכביש".
אכן, חרדה מנהיגה נחשבת לחרדה "נשית". כשאני מספרת שאני לא נוהגת למרות הרישיון שהוצאתי, לרוב מגיעה התשובה הבאה: "חבל, אבל אנחנו מכירים לא מעט נשים שיש להן הבעיה הזו". גם הניסיון למצוא מרואיינים גברים לכתבה הזו לא היה פשוט, והמבטים שלהם זכיתי כששאלתי מי מחבריי מכיר גבר עם חרדת נהיגה היו ספק המומים, ספק מבודחים.
מתברר שגם בשנת 2019 נהיגה נחשבת לתחום גברי, ונשים שלא נוהגות מתקבלות בסלחנות רבה בהרבה מגברים שסובלים מאותה חרדה בדיוק.
"יש לא מעט דברים שגברים לא מסוגלים לדבר עליהם בגלל בושה ופחד, הרבה פעמים אלו דברים שהחברה עצמה לימדה אותם שלא לומר, ובטח ובטח שלא להתגאות בהם. חרדת נהיגה היא אחד מהדברים האלו", אומר א'. "לא נתקלתי בעוד גברים מלבדי עם חרדת נהיגה, אני מניח שיש אבל כמו שאני לא מציג את עצמי ככזה, גם אחרים לא מציגים את עצמם כך".
דינה קטאייפה כהן, מורה לנהיגה ומרפאה בעיסוק מגבעת עדה, מלמדת גם לא מעט תלמידים הסובלים מחרדה, ובעיקר תלמידות כאלה. גם היא מסכימה שיש גברים החוששים מנהיגה – אבל לא מוכנים להודות בכך. חלקם מתגברים לבדם על הפחד, אחרים מתעלמים מהבעיה, לא נוהגים וגם לא פונים לטיפול.
"כך או כך, מה שבטוח הוא שנשים פתוחות יותר לקבל את הטיפול, כי להיות גבר עם חרדת נהיגה, לפחות אצלנו בארץ אבל אני מאמינה שלא רק אצלנו, זה קשה מאוד תרבותית", היא אומרת.
בין אם מדובר בגברים או בנשים, לאוכלוסייה אחת קשה במיוחד להסתדר ללא רישיון – הורים לילדים. בעיקר במדינה כמו ישראל, שבה התחבורה הציבורית עמוסה עד לא יעילה (וגם לא תמיד פעילה), ומאתגרת ממש עבור מי שחי רחוק מהמרכז. מצד שני, מתברר שהשילוב בין ילדים לפריפריה יכול לסייע בהתגברות על הפחד מההגה, כמו במקרה של לין לוי, נשואה ואם לשניים ממושב חוגלה שבעמק חפר.
לוי הצליחה להוציא את הרישיון שלה בגיל 25, כשהתגוררה בתל אביב, אחרי לא מעט תלאות ולא פחות מ-120 שיעורים, אבל היא לא הייתה מסוגלת לנהוג. "בתל אביב חרדה איומה תקפה אותי בכל פעם שרק חשבתי על נהיגה ברכב. לא הצלחתי להבין איפה מתחיל ונגמר האוטו, הכביש היה נורא מלחיץ, הולכי הרגל שקפצו פתאום לכביש הכניסו אותי לפאניקה ונהגי המוניות הפחידו אותי אפילו יותר. הייתי מוכנה ללכת ברגל קילומטרים או לשלם סכומי עתק למוניות, רק לא לשבת מאחורי ההגה".
לוי מצאה פתרון אחר, קצת מפתיע: קטנוע. היא הוציאה רישיון לרכב דו-גלגלי עד 100 סמ"ק - יעיל מאוד ברחובות תל אביב, אבל מפחיד לא פחות ואפילו יותר.
על נהיגה באוטו ויתרת, אבל על קטנוע לא? זה לא אמור להיות הפוך?
"גם ממנו פחדתי. כשהלכתי לסוכנות האופנועים כדי לבחור איזה טוסטוס אני רוצה הציעו לי לעשות מבחן נסיעה עליו, אבל פחדתי וויתרתי. כשהודיעו לי שאפשר לבוא לאסוף אותו הגעתי רועדת, עליתי עליו ועד היום אין לי מושג איך הגעתי הביתה. הייתי משותקת מפחד. בשנה הראשונה על האופנוע הייתי מעורבת בחמש תאונות דרכים וצברתי עשרות דו"חות, עד שלמדתי באמת איך נוהגים בו".
חמש שנים לאחר מכן, כשעזבה את תל אביב לטובת מגורים משותפים עם בן זוגה במושב, היא הבינה כי אם לא תתמודד עם החרדה מהנהיגה באוטו – היא תשלם על כך מחיר כבד, כזה שיגרום לה לאבד את עצמאותה לגמרי.
"המעבר מתל אביב לעמק חפר גרם לי להבין שאין לי ברירה אלא לנהוג, כי אחרת אני עלולה להיתקע בבית כל היום ולהיות נתונה לחסדיהם של אחרים. קניתי טלפון חכם והורדתי את אפליקציית ווייז, כי בלי זה לא הייתי מוכנה לשמוע על נהיגה, והתחלתי לנהוג".
איך הייתה ההרגשה לנהוג ברכב אחרי כל כך הרבה שנים?
"הפעמים הראשונות, גם על הטוסטוס וגם ברכב, היו נוראיות וכללו רעד לא רצוני בכל הגוף, דמעות, פחד משתק ותחושה שאני נמצאת על סף עילפון. יש מקרה אחד שזכור לי, שבו הייתי צריכה להחזיר את האוטו למקום העבודה של חמי, וזו הייתה הנסיעה הכי מפחידה בחיים שלי. לא נשמתי, הלב שלי דפק בחוזקה, הידיים טפטפו מזיעה. אחרי שיצאתי מהאוטו, וכל הדרך הביתה, בכיתי בלי הפסקה.
"אני באמת מאמינה שהמעבר מהעיר למרחבים של עמק חפר, אזור שבו הכול רגוע יותר וגם הנהיגה, גרמו לי בסופו של דבר להצליח להתגבר על החרדה. יש סיכוי שאם היינו נשארים בתל אביב, עד היום לא הייתי מצליחה להתגבר על החרדה והייתי מוותרת על הנהיגה ברכב.
"כיום, אגב, אני מאוד אוהבת לנהוג, במיוחד כשמדובר בנסיעות ארוכות, ואין לי בעיה לנהוג לבד ברכב במשך שעות. כשאני מסתכלת לאחור, קשה לי להבין איך הצלחתי להסתדר בלי זה".
בדומה לסיפורה של לוי, גם סיון לי סרבר, תושבת אשדוד ואם לילדים, התחילה לנהוג רק כמה שנים לאחר שקיבלה את רישיון הנהיגה שלה.
"עברתי טסט רביעי בגיל 18 בערך, בהתחלה התלהבתי מהעובדה שסוף-סוף אוכל להיות עצמאית ונהגתי די הרבה, אבל רק בתוך העיר ורק נסיעות קצרות מאוד. למרות ההתלהבות, הנהיגה תמיד הייתה מלווה בפחד. עם הזמן, כשהפחד התגבר, הפסקתי לנהוג וחזרתי לזה רק לפני כמה שנים, רק לנסיעות קצרות ורק עם הווייז".
מה גרם לך לאזור אומץ ולהתחיל לנהוג?
"המחשבה שאני חייבת להיות עצמאית, ושאם כולם עושים את זה גם אני מסוגלת. הפעמים הראשונות היו מפחידות, וכמעט תמיד היו כלולות בהן תאונות".
בדומה למרבית המרואיינים בכתבה, גם סרבר אומרת כי הפחד העיקרי שלה מנהיגה נובע מהתנהלות הנהגים האחרים על הכביש, בנוסף לקושי שלה בהתמצאות בדרכים ובכבישים. "אם הייתי לבד על הכביש כנראה לא הייתי מפחדת, אבל המחשבה על המשוגעים שנוהגים כמו מטורפים מלחיצה אותי נורא".
האם באמת תרבות הנהיגה בארץ היא זו שגורמת לאנשים רבים לפתח חרדה מהכביש? מרבית המטפלים דווקא טוענים כי בבסיס שלה, היא קשורה לאדם עצמו ולא לכבישי ישראל הסואנים.
"אצל אנשים הסובלים מחרדת נהיגה יש בסיס חרדתי שמתיישב על הנהיגה. באותה מידה זו יכולה להיות חרדה מטיסות, ממעליות, ממקומות פתוחים או סגורים או מעלייה לבמה ומחשיפה", מסבירה דניאלי, שבמשך 20 השנים שבהן היא מטפלת באנשים הסובלים מחרדות ומדיכאון נתקלה לא מעט גם בכאלה הסובלים מחרדת נהיגה ברמה כזו או אחרת.
"אני מאמינה שכולם יכולים לנהוג, אלא אם זה יושב על משהו פתולוגי פיזי. ברור שמישהו שסובל מפוסט-טראומה לא אחזיר מיד לכביש, אלא אעבוד איתו לפני על כל הפן הרגשי ונעבד ביחד את הנתונים. אבל בגדול, הדבר החשוב ביותר בטיפול בחרדת הנהיגה זה האבחון הראשוני וההבנה מאיפה נובעת החרדה. יש לא מעט כאלה שחושבים ששיעורי נהיגה זה הפתרון, אבל בסופו של דבר זה הפתרון הטכני, והוא לא מאפשר באמת לאלו החוששים לנהוג להתמודד עם החרדה שלהם כמו שצריך", היא מוסיפה.
מהי השיטה שלך לטיפול בחרדת נהיגה?
השיטה הנפוצה ביותר לטיפול בחרדות היא שיטת ה-CBT. הגישה שלי משלבת בין השיטה הזו - שבמהלכה אני עובדת על מחשבות כמו 'אני לא יכולה לעלות על הכביש', ולאט-לאט אני הופכת את זה למשפטים חיוביים כמו 'זה בסדר, את תתמודדי ולא יקרה לך כלום' - לשיטת האינטגרטיבי, שבה אני גם נכנסת עם המטופלים לרכב".
איך זה מתבצע בפועל?
"קודם כל אני מעריכה ומאבחנת מאיפה מתחיל הקושי, ולפעמים עצם הנגיעה במוקד הבעיה היא כבר הרבה פחות כואבת. הטיפול עצמו מתחלק לשני אזורים, כמו בטיפול בטראומה: ראשית, אני מעבירה את המטופל תהליך של חשיפה באמצעות הדמיון למה שקורה בכביש. מדברים, נזכרים (אם מדובר בזיכרון טראומטי), מעבדים ומעריכים את רמות החרדה בכל פעם, ובסוף מבינים שהחרדה יורדת כשמתמודדים איתה ולא נותנים לה מקום.
"בהמשך או במקביל אני עוברת לתהליך של חשיפות במציאות, שבמהלכו המטופלים נכנסים לרכב יחד איתי או עם אדם קרוב אליהם, ומתחילים לנסוע. כל פעם קצת. במהלך הנסיעה אנחנו מעריכים ביחד את רמת החרדה, ושמים לב שהיא יורדת ככל שאנחנו חוזרים על אותו אזור. לאט-לאט מגדילים את הטווח".
ומה עושים אם למרות הכול החרדה נותרה גבוהה כמו בהתחלה?
"חוזרים לקליניקה, בודקים איפה נתקענו, מה חוסם ומה לא מאפשר להתקדם. אחרי שבדקנו ושחררנו את החרדה, מנסים שוב. ברוב המקרים זה עובד".
היו פעמים שהטיפול לא הצליח?
"כשיש התנגדויות מצד המטופלים והם מסרבים לקחת חלק בתהליך. מטופלים שמשהו חוסם אותם מלגעת בקושי שלהם, ומתקשים לסמוך על עצמם, תמיד ימצאו פרצה שתמנע מהם להיכנס לתהליך".
תוך כמה זמן, לרוב, המטופל מצליח להשתחרר מהחרדה ולנהוג?
"בממוצע 12 פגישות, אבל שוב, זה מאוד תלוי בגורם לחרדה, ביכולת וברצון של המטופל להתמודד איתה, וגם לעלות לרכב ולנהוג. בסופו של דבר, אי אפשר 'ללמוד שחייה על יבש', והדרך היחידה להתמודד עם חרדה היא פשוט להתמודד".
גם קטאייפה כהן, שמלמדת נהיגה כבר 12 שנה, מסכימה כי שיעורי נהיגה הם לרוב לא הפתרון היחיד לאלו הסובלים מחרדת נהיגה. היא עצמה עוסקת גם בריפוי בעיסוק, ואם תחברו לכך את היותה אישה – תקבלו מורה שרבים נוהגים לפנות אליה לעזרה במקרה של חרדת נהיגה. "לא מדובר פה בללמד נהיגה", היא מבהירה, "לרוב התלמידים שמגיעים אליי עם חרדת נהיגה יש רישיון, אבל הם לא נוהגים. זה הסיפור הקלאסי, והרקע הוא תמיד רגשי.
"לא למדתי באוניברסיטה 'חרדת נהיגה', ורוב התלמידים שלי הם תלמידים 'רגילים', אבל מכיוון שיש לי אוריינטציה טיפולית מגיעים אליי גם כאלה שרוצים להתגבר על החרדה מהנהיגה ולהתמודד איתה, ויש גם רמות שונות של חרדה".
איך מבחינים בין הרמות האלו?
"יש תלמידים שמגיעים אליי, ועל הפגישה הראשונה הם מספרים שהם סובלים מחרדת נהיגה. דבר ראשון שאני עושה הוא לנסות ולהבין מהסיפור שלהם אם מדובר בחרדה באמת, או שזה חשש מהלא נודע. יש גם כאלה שהשיגו רישיון ולא נהגו, שאת זה אני מגדירה כסיפור של חוסר ביטחון שקשור לנהיגה, שעליו מולבש בסיס חרדתי עמוק יותר.
"אני לא מתכחשת לכך שאובייקטיבית הכביש הוא דבר מסוכן, אבל יש מידה לפחד – יש כאלה שאצלם החרדה היא עוצמתית מאוד ומשתלטת עליהם, אבל יש גם חרדה מסוג אחר, קלה יותר, שאפשר להתגבר עליה באמצעות תמיכה והכוונה של הביטחון העצמי. אנשים שהפסיקו לנהוג בעקבות תאונות שבהן הם היו מעורבים, או כאלה שקרו מול העיניים שלהם, סובלים מפוסט-טראומה - וזה כבר סיפור אחר".
איך את מסייעת לאנשים להתגבר על החרדה?
"במקרים הקלים יותר אני מאפשרת להם מרחב של ביטחון. כלומר, אני יושבת לידם ברכב בזמן שהם נוהגים, והם יודעים שאם הם צריכים אותי או קורה משהו - אני שם. ישנם מצבים מורכבים יותר שבהם אנחנו עוברים לאוטו של התלמיד, על מנת להעניק לו את הביטחון לנהוג ברכב שלו, בלי שתהיה לי האפשרות ללחוץ על הברקס והגז. במקרים קשים אני ממליצה גם לשלב יחד עם השיעורים טיפול CBT".
קרה פעם שלא הצלחת לעזור למישהו שפנה אליך לטיפול?
"כן. במקרים הקלים יותר אני בדרך כלל עוזרת, בבינוניים - חלקית, ובקשים הצלחתי לעזור רק למעטים. לרוב מצליחים אלו בעלי המוטיבציה, וגם מי שבאמת אין להם ברירה".
אז כולם יכולים לנהוג, וזאת רק שאלה של מוטיבציה ורצון להתמודד פנים מול פנים עם החרדה?
"אם מישהו מבחינה קוגנטיבית ותקשורתית הוא בריא - אני לא מאמינה שיש לו בעיה לנהוג. וכן, זה הכול עניין של מוטיבציה ואורך רוח. נהיגה זאת מיומנות שבנויה עלינו כבני אדם, זה נכון שאפשר להיות נהג לא טוב, אבל אפשר לנהוג. צריך פשוט לפגוש את המורה המתאים, ואז הדרך תהיה קלה יותר".
