חיה על הקו
שלושה דורות, כנרת אחת: סבא שלי, שהגיע לכנרת מלטביה, חשב בטעות שהיא הירדן. אבי בנה בכנרת מעגן סירות ומזח צף, בשל השינויים במפלס ואילו אני - שעוד חזיתי בפתיחת סכר דגניה, מקווה לראות שוב את הכנרת מתמלאת - ממש כמו השנה
יהיה זה ציורי להגיד שנולדתי על שפת הכנרת - אבל זה קצת רחוק מהמציאות. נולדתי בקבוצת כנרת וביני לבין שפת הכנרת, שנשקפה מחלון ביתנו, הפריד מדרון, כמה מפעלים ומטעים, תל עתיקות אחד וגם בית קברות שקבורים בו כמה מגדולי האומה. אבל נפשית לגמרי גדלתי על שפת האגם - ומאז אני חיה על הקו.
עולה, יורד ושוב עולה: מפלס הכנרת ב-50 השנים האחרונות
הרושם הראשוני של סבי כשהגיע לכנרת לא היה משהו. אחרי שגדל על גדות הדאוגבה בלטביה, הוא וחבריי קבוצתו חשבו בטעות שהכנרת היא הירדן. נו, פרופורציות אירופאיות לגודלם של אגמים. אבל עם הזמן הפכה הכנרת עבורם לאמבטיה והלונה פארק של "השממה החלוצית".
בחום של 40 מעלות ויותר בקיצים הטרופים של עמק הירדן - הכנרת הייתה מזגן. מדי ערב היו יורדים חברי הקבוצה לרחוץ באגם וחיי חברה שלמים, סואנים, רומנטיים גם כואבים לעיתים התנהלו שם. מה שלא היה כואב זה הקו - חלוצינו נהנו אז מגובה מפלס של 209 מטרים מתחת לפני הים התיכון. חלום רחוק בכ-3.5 מטרים מקו המפלס כיום וחגיגת גשמים של כ-420 מ"מ בממוצע הרב שנתי. פלא שחקלאות עמק הירדן השתוללה. מסיבות יום העצמאות של הקבוצה נערכו על במה שהוקמה בתוך המים, על עמודים, ואפילו היה צורך בגשר כדי להגיע אליה.
היה פה כל כך הרבה יותר שמח לפני שנולדתי עד שמספרים כי הייתה תוכנית להשתמש במים הרבים בכנרת כנשק ולהציף איתם את הירדן כדי למנוע פלישה של טנקים ירדנים ועיראקיים במלחמת השחרור.
המזח הצף של אבא
אל כל שפעת המים הזו נולד אבא שלי שדרכו נקשרה בים, טוב אולי לא בים אלא באגם, שאז עוד היה ראוי לתואר הזה - הרחק מהשלולית של ימינו. ב-1964 התחיל לקיים תחרויות מפרשיות ממוצא הירדן מהכנרת. בגלל שינויי מפלס של 3 מטר בממוצע, בין החורף לקיץ, היה עליו לבנות מזח צף שאפשר היה לשנות את גובהו בהתאם להשתנות המפלס.
ב-1980 החליט אבי להשתדרג וליזום הקמת מעגן סירות ומרכז ספורט ימי בשם "בית הימיה" מתחת לתל בית ירח. אני זוכרת את מעגן הסירות העמוק מלא עד אפס מקום בסירות דייג, מירוץ, מפרש וקייאקים. אבא הביא מאגמון החולה סירה ישנה לה קרא "גולדה", על-שם ראש הממשלה לשעבר, שיפץ אותה ובקיץ היינו מפליגים מתוך מעגן הסירות אל מימי הכנרת בחיפושים אחרי תנין שלא היה ולא נברא.
כמו שאורה של גולדה מאיר כבה, כך גם יבש המעגן. והסירה? בתחילה עברה לשפך הירדן, כי ב"בית הימיה" היא כבר גירדה את הקרקעית - אחר כך עברה למנוחת עולמים במוסך. היום במעגן הישן כל שנותר הוא בור עמוק של אדמה בוצית. אולי עכשיו התנינים, חובבי הביצות, ירצו לבוא.
אבל לא תמיד היה רע. אני זוכרת אותי כילדה יושבת על חומת האבנים הגבוהה בחוף של הקיבוץ, טובלת את רגליי במים, לצידי גרם מדרגות שמוצף כמעט עד למעלה. הייתי קופצת מהחומה אל המים העמוקים ושוחה אל הרפסודה הסמוכה לחוף, משחקת עם חבריי "כדור פורח" בתוך המים שמגיעים לי עד האף, מפחדת לטבוע. זה נכון גבהתי מאז, לא הרבה במקרה שלי, אבל היום קפיצה מאותה חומה היתה מסתיימת ודאי בבית החולים פוריה עם פגיעת ראש, ובאותו מקום בו נחה הרפסודה אפשר בהחלט להעביר את מסלול צעדת הכנרת. החומה? גם חלומי לצמוח לגובה של דוגמנית 1.90 לא יאפשר לי לטבול את הרגליים במים, ומסע ארוך כמעט כמו של ג'ו סנואו מחכה לי מהחומה הבצורה עד לתחילת קו החוף.
מפתיחת הסכר ועד האי במעגן
ב-1992 סכר חיינו נפרץ. עד אז היה המקום לא יותר משם קוד לטרמפים ("תאסוף אותי בסכר") אבל לפני 27 שנה הוא הפך גאווה לכל מי שלב כנרתי (ואפילו דגנייתי) פועם בקרבו. הסכר הוקם בשנות ה-30 של המאה שעברה כדי לווסת את זרימת המים מהכנרת להפעלת תחנת הכוח של רוטנברג בנהריים. ב-1964, עם הקמת המוביל הארצי, שינה ייעודו והפך לשסתום שקובע כמה מים יזרמו מהכנרת לירדן. ב-1992 גשמים עזים הציפו את המדינה ושלג הגיע אפילו עד מושב שרונה.
כשמפלס הכנרת הלך והתקרב לקו האדום העליון והיה חשש שטבריה תוצף (!) החליטו לפתוח את הסכר. ילדים חמושים בדגלים ירדנו למטה לצפות ברגע ההיסטורי, אני זוכרת איזו אישיות בכירה שהגיעה והמון התרגשות כשהמים הציפו את הירדן, כמו שהיטיבה לכתוב בת הקבוצה נעמי שמר: "חשבתי לעצמי הכל עוד אפשרי". אז חשבתי.
היום אנחנו יכולים לחלום שטבריה תוצף. אחרי השנה הברוכה ההיא רצפים של שנות בצורת החלו לפקוד את אזורנו. ככל שאני התרחקתי מבית הולדתי, כך התרחק הקו של המפלס. פלא חדש החל להיווצר - האי של מעגן.
בהתחלה זה נראה כאילו עמק הירדן הפך לעמק הפלאות, אבל עם התרחבותו של האי ונסיגת חופי ילדותינו האי הפך לסמל של ייאוש. בטיולי לפני כמה שנים על החוף שמתחת לבית הקברות של כנרת, ראיתי להקה של שפמנונים מפרפרת ונאבקת בשלוליות שנותרו על החוף, בין צמחיה עבותה, מנסה למצוא דרכה חזרה אל האגם המתרחק. גם אנחנו.
למרות שהכנרת, שממנה הופסקו השאיבות, כבר מזמן לא מקור המים המרכזי של ישראל, עבור רובנו היא עדיין סמל, כזה שגוויעתו מכווצת את הלב. כמו אהוב החוזר אל אהובתו גם כשהיא מכווצת בייסוריה, גם כשרע לתפארת, כך גם אני שבתי אל האגם לפני כמה חודשים לחגוג בו את כלולותיי. אמנם חופה על המים היתה מצריכה מהאורחים הכנה בחדר כושר לטובת הליכה, אבל גם במרחק מה מקו המים, בחוף ילדותי, ליד החומה, לא הרחק ממעגן הסירות היבש - לא יכולתי לדמיין תפאורה טובה יותר לחגיגת אהבה.
ואי אפשר לסיים בלי נימה אופטימית - ירידת המפלס הביאה גם בשורות טובות עם חשיפתו של יישוב קדום סמוך לאוהלו שמעיד, כמו שאוהבים לומר בפולניה - שיכול היה להיות גרוע יותר. הממצאים מעידים כי אי שם, כ-23 אלף שנה לפני זמננו, קו המים היה אף נמוך יותר. ואם רבותיי, ההיסטוריה חוזרת - יש עוד מקום לסיבובו של הגלגל, תמורות הפוכות ותקווה.
