ההרגשה הראשונה כשנכנסים לאגף 16 בכלא הביטחוני עופר שליד ירושלים היא הלם. הלם מכמות הדלתות שכל אחת נפתחת רק כשדלת אחרת נסגרת, מחדר הבקרה המשקיף על כל האגף, גם ישירות וגם באמצעות מצלמות. הדבר הראשון שלוכד את תשומת הלב הוא הרעש.
רעש של 70 גברים שכלואים יחד במסדרון ארוך, המוסתר בתחילה על ידי דלת ברזל כחולה וכבדה. למי שאינו מתורגל זה נשמע מאיים, כאילו מי שמאחורי הדלת רק מחכה לאות, לפתיחה שלה, כדי להתנפל עליך. ולא בכדי. באגף הזה נמצאים, כמו בשאר אגפי הכלא, אסירים פלסטינים ביטחוניים. חלקם רוצחים, השאר פעילי טרור בדרגות שונות. רק כשנכנסים לחדר הבקרה, רואים בעיניים את התאים למעלה ולמטה, ואת עשרות הגברים שנמצאים כרגע בשעת הטיול שלהם, באגף שנקרא אגף כספת. כלומר, נעול מכל הכיוונים. באגף כזה התרחשה לפני כמה חודשים השריפה אשר התחילה את גל האלימות בבתי הסוהר הביטחוניים, במקביל להפרות סדר שהתרחשו בבתי הכלא גלבוע ורמון. סמל רפיק סאביק, חייל בן 19, סוהר בשירות סדיר, היה שם באותו הבוקר. "הם היו אחרי ספירה, בתוך התאים", הוא משחזר, "ואז הדליקו מזרן ושמו על הדלת בעודם בפנים, ישר קלטנו עשן. ישר הפעלנו לחצני מצוקה, עולים על ציוד, מסכה ובגדים של כיבוי אש ונכנסים. פותחים את התא הספציפי הזה ולוקחים אותם למרפאה. כל הסיפור הזה נמשך שבע דקות".
לסוהר רס"ב יאיר נחמיה ותק של 30 שנה בתפקיד, מהן חמש שנים כסוהר ביטחוני בכלא עופר. אנחנו נפגשים עם שניהם במקום עבודתם. אם לפני ההתפרעויות המשמרת הייתה בת 24 שעות, הרי שכעת, לא רק שהזעיקו את חבריהם מהבית, אלא שהמשמרת נמשכת 48 שעות. כלומר, יומיים, עם שינה קצרה באמצע ובעיקר המון דריכות וערנות בשל הלא-נודע. בשבוע שבו נדקר סוהר ביטחוני מכלא קציעות האווירה מתוחה מאוד. בתי הכלא הביטחוניים ברחבי הארץ על סף פיצוץ. גורמים בעזה אפילו הצהירו כי הטיל שנורה על מושב משמרת בשרון היה בתגובה על התקרית בכלא קציעות שבה נפצעו 11 אסירים. הסיבה העיקרית למתיחות - כך מסכימים כולם - היא תוכנית של שב"ס למסך את בתי הכלא כך שהאסירים הפלסטינים לא יוכלו להוציא שיחות באמצעות המכשירים הסלולריים שמוברחים אליהם לאגפים.
"כל משמרת יש תדרוך", אומר נחמיה, "אבל בימים האחרונים התדרוך ארוך יותר, עם דגש על הביטחון האישי ועל ביטחון בית הסוהר. אנחנו עוברים הדרכות בקרב מגע, אימונים נגד תקיפה בסכינים. ומקבלים סקירה מה קורה בבתי הסוהר האחרים, זה לא קורה כשהמצב רגיל". לא צריך יותר מניצוץ קטן כדי להדליק את האש, תרתי משמע. כל אירוע ביטחוני בעזה וביהודה ושומרון, מיתרגם ישר להתנהגות אלימה של האסירים, ולא רק בכלא עופר. "באופן כללי מרגישים כרגע את המתיחות", מעיד נחמיה, "רואים את זה בשפת גוף, במבטים. יש יותר הזדהות מצדם של האסירים אצלנו עם הביטחוניים שנמצאים בבתי כלא אחרים. ואותו דבר הפוך. כשקרה אצלנו המקרה עם המזרנים, אז הרמה של הכוננות בבתי הסוהר הביטחוניים האחרים בארץ עלתה".
האירוע החמור בקציעות שקרה השבוע תפס את נחמיה דווקא בעת מנוחה בבית. "אני ידעתי מה קרה הרבה לפני החדשות, מקבוצות וואטסאפ שלנו. כותבים שקרה אירוע כזה וישר מנסים לברר מי הסוהר. קשה לשמוע את זה כי כמו שזה קרה לו, אנחנו יודעים שזה יכול לקרות גם לנו בכל רגע נתון, בזמן הספירה, בזמן הובלת האסירים לבתי המשפט או לביקורים. כשקצין נפגע אנחנו ישר מרגישים אמפתיה ורוצים לדעת מי זה ומה שלומו".
ולמחרת אתה צריך להגיע לעבודה כרגיל.
"כן", הוא אומר, "והרבה יותר קשה להגיע. מרגישים שהשגרה היא לא אותו דבר, מרגישים באוויר שמשהו עומד לקרות. בימים האחרונים אני מגיע לעבודה ויש מתח. גם הדריכות שלי יותר גבוהה, ואני חייב להיות מרוכז בכל דקה שאני עובד מול האסירים. מה שקרה שם, למרות שזה רחוק, בקציעות, משפיע על העבודה אצלנו באגף. אחד הדברים החשובים הוא להישאר מאופק. אזרח יכול להתרגז, להגיד: 'אם מחבל, אסיר ביטחוני, נופל לי לידיים אני אשבור לו את העצמות'. אנחנו חייבים להמשיך לנהל את סדר היום בלי התלהמות".
6 צפייה בגלריה
הסוהרים יאיר נחמיה ורפיק סאביק. נחמיה: "מרגישים באוויר שמשהו עומד לקרות"
(צילום: אוהד צויגנברג)
מה אשתך אמרה?
"אשתי נבהלה. אנחנו נשואים הרבה שנים והיא יודעת מה הסכנות, אבל בימים כאלו היא אומרת, 'תשמור על עצמך', 'תיזהר'. הילדים שואלים איך בעבודה, מה קרה אצלכם? בגלל המיסוך אשתי לא יכולה להתקשר גם אם היא שומעת משהו, אבל ברגע שאני יכול, אני מתקשר מטלפון קווי".
סאביק, בן העדה הדרוזית, נלחם עם ההורים כדי להתגייס לשב"ס ולהיות משובץ בכלא ביטחוני, זאת כחלק מפרויקט משותף של צה"ל ושב"ס. "יום אחרי הדקירה", הוא אומר בחיוך ביישני, "אמא שלי דואגת יותר, כל המשפחה שואלים מה קרה, אם הכל בסדר".
"היום", חשוב לנחמיה להדגיש, "יש אמנם רצף של אירועים, אבל הסכנה היא כל השנה. בגלל המלחמה בסלולריים ובגלל סיבות נוספות. אפילו מעצר של בכיר בארגון יכול להשליך על המצב בתא הקטן שעליו אני ממונה. כמו גם העברה של אסיר מסוים שהוא בעל מעמד מאגף לאגף. רק בחודשים האחרונים היו 11 ניסיונות להבריח טלפונים, שזה מספר גבוה מדי. זה כנראה נושא כאוב אצלם והם מוכנים לעשות דברים נואשים".
זה נכון מה שפוליטיקאים מהימין אומרים, שהקנטינה שלהם יותר גדולה מסניף של רמי לוי, שיש להם הטבות מפליגות?
"לא ולא. הקנטינה שלהם היא כמו של כל אסיר בישראל בבית סוהר פלילי, פשוט אצלם זה אחרת. הם מקבלים מימון מהארגון שאליו הם שייכים, והם קונים קבוצתית ולא פרטנית".
סאביק נמצא בכלא עופר כבר יותר משנתיים וכאן גם יסיים את שירותו הצבאי. אחר כך, הוא אומר, ירצה להמשיך בשב"ס. "רציתי להכיר את השב"ס מבפנים, רציתי להכיר את הארגון כי יש לי דוד בשב"ס ולמדתי מהסיפורים שלו לאהוב את העבודה הזאת. כשההורים שמעו, אבא אמר לי תלך לצה"ל, תבחר משהו אחר, כי הוא פחד עליי. אמא רצתה שאהיה קרוב לבית, בסוף אבא שיכנע אותה".
אחרי טירונות בת חודש הוא הגיע לקורס בן חודשיים בשב"ס. ואז הגיע השירות האמיתי. "כשבאתי לפה בפעם הראשונה", הוא מספר, "הייתי בהלם, פחדתי קצת. זה כלא, אסירים ביטחוניים, אחרי זה התרגלתי. אני זוכר שהיה לי אירוע באגף 14, ריב בין פעיל פת"ח לפעיל של הג'יהאד האיסלאמי ונכנסנו לפזר. זה קרה בשעות אחר הצהריים, בסגירת האגף, פתאום שניים התחילו לריב, ופתאום כולם יצאו מהתאים לחצר והתחילו לצעוק אללה הוא אכבר, תחשבי על רעש שעושים מעל 60 איש והתחילו מכות. ואנחנו בחוץ וצריכים לפרוץ. זה היה האירוע הראשון שלי. חוויה. האדרנלין רץ".
אחר כך היו עוד אירועים. לדבריו, בגלל שהוא דובר ערבית, הוא מתקשר עם האסירים טוב יותר, והם מצידם כמובן מנסים לתעל זאת לטובתם. "אם מישהו מבצע עבירה על חוקי הכלא, וצריך לקבל דו"ח, מדברים איתי, בערבית כמובן, שלא אתן לו. 'בוא תעזור לנו' וכאלה. קל לנו לתקשר בערבית. קל להם לפנות אליי כי אני הרבה זמן שם. זה כמובן לא עוזר".
היה מקרה חמור יותר שהערבית של סאביק עזרה. "זה היה יום אחרי השריפה האחרונה, כשהייתי באגף ושמעתי שני אסירים מתכננים לתקוף סוהרים בעת ספירת הערב. הם סיפרו את זה לדובר של האגף, שהוא איש הקשר שלנו איתם. מיד דיווחתי למפקד המשמרת ולקמ"ן ותיחקרו את זה. סוהרים אחרים מצאו פתק מגולגל עם הוראות ביצוע לפיגועים. בגלל שהם ידעו ערבית, הם גם יכלו לקרוא אותו. השפה זה יתרון עצום".
נחמיה, לעומת זאת, סופר כבר חודשים לפנסיה. הוא בן 54, נשוי ואב לשלושה ואחרי שירות ארוך באגפים פליליים ביקש להגיע דווקא לכלא ביטחוני. "איתגר אותי להגיע לסוג כזה של בית סוהר", הוא מסביר. "זה סוג אסירים שונה מהפליליים, יש ארגונים של הפלסטינים שעניין אותי לראות איך הם מאורגנים בבתי הסוהר, רציתי משהו שונה".
ואתה מרגיש שעשית צעד נכון או שאתה מתחרט?
"אני בכלל לא מתחרט, אני מרגיש שאני עושה פה עבודה חשובה מול אסירים שמאיימים על ביטחון המדינה".
החוויה הכי זכורה לו היא השקט בכניסה לאגף כשהגיע לשם בפעם הראשונה. "שום אסיר לא פנה אליי. אם צריך משהו, גם אם זה 120 אסירים, יש להם דובר שמייצג אותם. ודרכו מעבירים כל מה שצריך, זה היה שונה".
וזה לא ההבדל היחיד שחווה. למרות שירות של 25 שנה בבתי סוהר שונים, עם אסירים פליליים לא קלים, הוא מודה שהשירות בעופר הצליח להפתיע גם אותו. "בעיקר הופתעתי מההחדרה של הסלולריים. גם מסדר הגודל וגם מהשיטות. גם אצל הפליליים מנסים להבריח סלולריים אבל שם זה יותר עניין של סטטוס. אין להם כל כך עניין להכניס סלולריים כי יש להם טלפון באגף. כאן אין להם וזה יוצר ביקוש. הדבר השני זה ה'אשגרים' — חומר כתוב בקטן-קטן שהם מגלגלים ומסליקים, ובו כותבים הוראות לביצוע פיגועים ושאר מידעים. אצל הפליליים אין את זה. יש להם חופשות, ביקורים, התייחדות. יש להם הרבה דרכים לתקשר. אסירים ביטחוניים מהותם זה לבצע פיגועים, לא על זה שהשכן הפריע להם והם דקרו אותו. לכן המלחמה שלנו זה קודם כל למנוע מאותם אסירים לתת הנחיות או להשפיע על אנשים שנמצאים בחוץ".
ומה לגבי השיטות?
"הביטחוניים מבריחים את הסלולריים בפי הטבעת, בעוד שאצל הפליליים פי הטבעת משמש להברחת סמים, או שלפעמים מבריחים בסוליות הנעליים. ממש בונים קונסטרוקציה לזה. בפליליים זה הרבה פחות קיים. כאן הצורך בסלולרי כל כך חזק שהם לא בוחלים בשום שיטה. מישהו מוכן להיעצר כדי לבלוע סלולריים והכל כדי למסור אותו למישהו שנמצא בכלא. הוא עבר דרך המשקוף, ציפצף, וגם אחרי שהוא הוריד את כל בגדיו עדיין המשיך לצפצף. שלחו אותו לצילום ושם התברר שהוא בלע סלולריים".
כדי לקיים את הצילומים על רקע התאים, ולמרות הגדר המפרידה בין האסירים לבינינו, עדיין עולים סאביק ונחמיה על אפוד מלא, כזה אשר ישמש אותם בעת כניסה לתא בעקבות אירוע חריג. "אם קורה משהו", מסביר נחמיה, "לוחצים מצוקה, עולים על הציוד, שזה אומר וסט, קסדה, מדים, מסכות, מורידים את החשמל כדי למנוע מהם להשתמש במכשירים חשמליים ככלי נשק. למשל קומקום חשמלי שיכול לייצר מים רותחים, או שמן רותח, פלטה חשמלית חמה. את כל זה אפשר לזרוק על הסוהרים. הם מאוד יצירתיים. כל מה שנראה תמים, אפשר להפוך לנשק. גם קופסת שימורים שזורקים מלמעלה על סוהרים יכולה לפגוע. היה אירוע שעקרו את הארון של הכיבוי אש וזרקו אותו עלינו מלמעלה. כשמתפרעים זה קורה בשניות. הנה הסוהר בקציעות נדקר עם חפץ מאולתר. זה לא היה עם סכין. ידית של ארונית שהם משחיזים, או מכסה של קופסת טונה. הם מרתכים אותה לפלסטיק עם אש שיש להם וזה הופך להיות סכין".
לפעמים הם מספרים, הם רואים בטלוויזיה אייטם מתוך פיגוע או בעת מעצר, ואחרי כמה ימים מגיע אליהם המחבל, נשוא הידיעה. "היה יום שראיתי מישהו שרצח בחדשות, ואז זיהיתי אותו פה", אומר סאביק. "כעסתי עליו. אבל אז אני חוזר לפתק שלומדים בשב"ס ומדבר על ערכי שב"ס וזה עוזר לי להתמודד".
נחמיה: "את יכולה לכעוס, או לשמור את הדעות לעצמך, אבל בסוף-בסוף את מחויבת לדאוג לשלומם של האסירים, אם למשל הם מעלים את התא באש. אני לא תמיד יודע על מה הם עצורים ועדיף שכך".
אתם לוקחים מזה דברים הביתה אחר כך?
נחמיה: "אני עושה סוויץ' ויוצא החוצה, אני לא לוקח. ולמרות שיש לי עוד חברים סוהרים שאנחנו נפגשים, אפילו איתם אני לא מדבר, אנחנו נפגשים ומבלים, וזהו. רק אחרי שהנשים שלהם סיפרו לאשתי בעלי סיפר לי ככה וככה, אז התחלתי לספר לה גם. אבל קצת, במשורה, וגם כן, על אירועים חריגים אני לא מפרט. בבית אני מעדיף להתנתק אבל זה לא אומר שאני לא חושב. אני פשוט לא משתף. כשאני חוזר הביתה יש לי הרבה זמן בנסיעה לחשוב על הדברים. ואם יש אירוע חריג ברור שהמחשבות משתלטות. מה אני יכול לעשות, איך אני הייתי מתפקד במקום אותו סוהר, מה יכולתי לשנות. אני כל הזמן לוקח בחשבון שמה שקרה לקצין בקציעות יכול לקרות לי. זו תהיה טעות לחשוב שלי זה לא יקרה. לכן בימים המתוחים האלו, אני מעדיף לא לדבר עם הסוהרים האחרים בזמן העבודה או לעשות צחוקים. פשוט לעשות את העבודה ואחר כך לצחוק, אבל רק בחוץ".
ואז הם מגיעים הביתה, והכי מצחיק שהחברים עוד יורדים עליהם על השירות הקל. "בין החברים שלי אני מרגיש שלא מספיק מעריכים אותי", מתוודה סאביק. "אומרים לי, 'אתה עושה 24 שעות והולך', חושבים שאני בא לכאן, ישן והולך הביתה. ואני מסביר שאני שומר על ביטחון המדינה, מתעסק כל היום עם אסירים ביטחוניים. חייל לא ירגיש את זה. רק אם הוא יגיע לפה הוא יתחיל להבין את הכל".
"אצל בני גילי זה הפוך", צוחק נחמיה, "אנשים ניזונים מסרטים בעיקר אמריקאים, שהם רואים על בתי כלא. ואז נהיים ממש רציניים בהערות. אומרים לי, 'וואו, עבודה קשה', שואלים, 'מה, אתם במגע איתם?' בימים האחרונים יש הרבה שאלות: 'מה קורה אצלכם', 'תיזהרו'. חברים שואלים איפה היה האירוע, איך זה קרה, מה אתם עושים בתגובה. אנשים אומרים בגדול שהם לא היו מסוגלים לעשות מה שאנחנו עושים. אחרי פיגועים, שיהודי נרצח בפיגוע, הם טעונים יותר. מצפים שבתוך בית הסוהר לא ניתן להם את התנאים שיש להם. מרגישים הרבה כעס. אבל אנחנו לא מתעסקים בזה".
רס"מ שמעון אביטבול, סוהר בבית סוהר גלבוע, עלה לכותרות לאחר שמצא ב-2014 מנהרת בריחה שחפרו האסירים הפלסטינים. "אני מוסמך לבדוק אם חלילה יש ניסיון בריחה", הוא מספר, "זה חלק מהעבודה שלי. דיווחתי לממונים עליי על המנהרה והצלחנו למנוע את הבריחה. אדם שיושב מאסר עולם בכלא ינסה לברוח בכל דרך אפשרית".
גיליתם מי עמד מאחורי ניסיון הבריחה?
"כן, שמונה אסירים שהיו באותו תא. החיים בכלא ביטחוני מורכבים, כל הזמן יש מתיחות. יש כמה פלגים בכלא - חמאס, פת"ח, ג'יהאד איסלאמי. כל ארגון והעקרונות שלו. אבל מי שהכי חזק בהתססה ובבלגן, אלה אנשי חמאס. הם מתפרעים, הופכים את המיטות, שורפים דברים. זה לא פשוט. בגלבוע מוחזקים אסירים ביטחוניים קשים מאוד. יש לנו כרגע חמישה אגפים ביטחוניים בבית סוהר. יש לנו גם אגפים פליליים, אבל כרגע מרכז הכובד הוא מול האסירים הביטחוניים".
מה הן הנקודות הכי נפיצות?
"ברגע שפוגעים להם בתנאי המחיה. בעקבות החסמים הסלולריים אסירי חמאס איימו לפגוע באנשי סגל ולהצית את התאים והאגפים. ובאמת זה מה שקרה - הם הציתו תאים ואגפים. בכלא רמון הוצת אגף שלם ובקציעות נדקרו קצינים. כל האסירים הביטחוניים עובדים בצורה מאורגנת. הם לא פועלים לבד. אין דבר כזה שאסיר יחליט על דעת עצמו לדקור או להצית, כמו שאין דבר כזה שאחד האסירים לא ייקח חלק במחאה. הם מאוד מאורגנים".
איך מבריחים בכלל סלולריים לבתי הכלא?
"יש המון שיטות. בני משפחה שמבריחים במהלך ביקורים, הברחות דרך משאיות אספקה שמגיעות לכלא ויש גם כאלה שנעצרים במכוון על יידוי אבנים רק כדי להחדיר טלפונים לתוך הכלא. הם יודעים שהם יקבלו עונש קל יחסית על יידוי אבנים, ומוכנים לשלם את המחיר רק כדי להכניס טלפון".
יש לכם ילדים בבית, בני זוג, הם לא חוששים לחייכם?
"רוב אנשי הסגל לא היו מלכתחילה עובדים בארגון הזה אלמלא היו מקבלים תמיכה מוחלטת מהמשפחות. בכלא אצלנו, אנחנו גם לא שוכחים שמלבד הביטחוניים אנחנו צריכים לפקח גם על האסירים הפליליים. אנחנו נמצאים בלב של פרץ אלימות גם מכיוון אסירים פליליים וארגוני פשע. הרוח הגבית שאנחנו מקבלים מהמשפחות, זה מה שמחזק אותנו ונותן לנו כוח להמשיך".
