זה יהיה יום השואה הראשון שלי בלי אבא: העיתונאי נח קליגר ז"ל, שורד מחנה ההשמדה אושוויץ. בעיתוי סמלי ומצמרר הגיע לידיי הספר "המתאגרף" שמושק בימים אלו בחנויות בישראל. מדובר ברומן גרפי, ספר קומיקס יוצא דופן, שמביא באמצעות איורים את סיפורו של ניצול אושוויץ - הרצקו (הארי) האפט. המקור לקומיקס הוא ספר שכתב אלן, בנו של הארי, על חייו מלאי התהפוכות של אביו ששרד את אושוויץ־3 רק משום שהתאגרף עבור האס־אס. לאחר השואה הפך הארי למתאגרף מקצועני מפורסם בארה"ב שהתמודד גם נגד אלוף העולם באותן שנים, רוקי מרציאנו.
ברגע הראשון שבו לקחתי את הספר לידי נצבט לי הלב. סיפורו של האפט דומה להפליא לזה של אבי, המתאגרף הפרטי שלי, ששרד גם הוא את אושוויץ־3 בזכות יכולות האגרוף שלו. אבא שלי, שהלך לעולמו רק לפני ארבעה חודשים בגיל 93, השתתף בקרבות אגרוף במחנה כדי לשעשע את קציני האס־אס וכדי לקבל עוד צלחת מרק. בכל מחנה ריכוז נאצי אירגנו הקצינים הבכירים נבחרות ספורט שמורכבות מאסירים: קבוצות כדורגל, כדוריד ואפילו אתלטיקה. לאגרוף במחנות היה מעמד מיוחד. הניצחון היה עניין של חיים ומוות, תרתי משמע, חיזיון סדיסטי מהסוג הנורא ביותר. לקחו בו חלק מתאגרפים יהודים מקצוענים בעלי שם עולמי שנשלחו למחנות, כמו המתאגרף היהודי־טוניסאי ויקטור יאנג פרץ, אלוף העולם במשקל זבוב, וגם גברים שמעולם לא התאגרפו לפני המחנות וחלקם התחזו למתאגרפים כדי להינצל. כאלה היו אבא שלי והרצקו האפט. הם לא רק חולקים סיפור דומה, אפילו המספר שהיה מקועקע על זרועו של אבי - 172345 - קרוב לזה של האפט, 144738. על אבא שלי עשו סרט תיעודי שנקרא "מתאגרף לחיים", על הארי האפט כתבו את הספר "המתאגרף".
ובכל זאת, הסיפור של שניהם היה שונה. אבא שלי לא עסק יותר באגרוף מאז שהשתחרר מהמחנה. אבי היה ותיק העיתונאים ב"ידיעות אחרונות" וסיקר במהלך הקריירה שלו את משפטי אייכמן ודמיאניוק. נכון, הוא היה משתמש הרבה באיום "אני אתן לו בוקס" כשמישהו היה מכעיס אותו. אבל הוא לא באמת הרביץ לאף אחד. להפך, למרות שהיו בו לא מעט כעסים ואלימות חבויה, הוא היה בדרך כלל איש רך ונינוח עם חיוך ממזרי, שהפך לסמלו המסחרי.
הרצקו האפט, לעומת זאת, הפך את האגרוף למקצוע. שמו התנוסס בעיתונים באמריקה והוא זכור במיוחד בזכות הקרב המפורסם שלו ב־1949 מול אלוף העולם רוקי מרציאנו. האפט הפסיד בנוק־אאוט בסיבוב השלישי, אך טען כי ספג איומים מאנשי מאפיה שהימרו על הקרב והסבירו לו כי אם הוא רוצה להישאר בחיים עליו להפסיד בכוונה. האפט, ששרד את הנאצים, סיפר כי לא הייתה לו שום כוונה לסיים את חייו דווקא באמריקה מיריות מאפיונרים. במקרה של האפט, כך ניתן להבין מהספר "המתאגרף" (תרגום: תמי לימון / הוצאת קרן) ומציורי הקומיקס המהפנטים של המאייר ריינהרד קלייסט, מדובר היה באיש בעל טמפרמנט אחר לגמרי מזה של אבי. בנו, אלן, מתאר בספר את חייו לצד אב מתעלל, גס ואלים. חיים לא קלים עבור בן דור שני לשואה. מאוד שונה מהחוויה האישית שלי לצד אבי.
לאחר שסיימתי לקרוא את הספר התקשרתי לאלן סקוט האפט, 69, אב לשניים, שמתגורר בניו־מקסיקו, כדי לדבר על החוויה האישית המטלטלת שעברתי בזמן הקריאה. בשיחה שנמשכה שעות לא היינו עיתונאית וסופר, אלא בתו של אסיר מספר 172345 ובנו של אסיר מספר 144738 ששניהם שרדו את מחנה ההשמדה אושוויץ. שניהם גם נולדו באותה שנה, 1925, בהפרש של שישה ימים בלבד. מדהים.
"אבא שלי היה איש אלים. הזיכרונות שלי כילד וכנער מתבגר קשים מאוד", משתף אותי אלן בפתיחות. "ההורים שלנו היו דומים מאוד אבל גם מאוד שונים לפי מה שאני מבין ממך. שניהם אכן שרדו את מחנה אושוויץ. נכון גם שהמספר שקועקע להם על היד קרוב מאוד. יחד עם זאת, בזמן שאביך היה עיתונאי במשפט אייכמן, אבא שלי וחבריו 'הפליטים' מהשואה צפו במשפט בטלוויזיה ודיברו יידיש כדי להסתיר את השואה מהילדים. אמנם שמתי לב לקעקוע על היד שלו, אבל אבא מעולם לא דיבר על זה. היו לו סיוטים והתקפי זעם. גם אני לא רציתי לשמוע על הדברים הנוראים מעברו ובטח שלא קיבלתי אותם כהסבר להתנהגותו. אבא שלי היה מתאגרף, נהג מונית, סוחר גרוטאות ובעיקר נתפס כבריון. הוא אף פעם לא היה מאושר עם החיים שלו".
אבי חזר לפולין עשרות פעמים והשתתף במצעד החיים. הוא היה אומר לי: "אני נכנס לפולין או לגרמניה מתי שאני רוצה ויכול לצאת משם מתי שאני רוצה כי עכשיו אני אדם חופשי!". איך זה היה אצל אביך?
"אבא שלך חזר לדרוך על אדמת פולין כדי להרגיש את הניצחון על הגרמנים, אצל אבא שלי זה היה לגמרי אחרת. הוא לא חזר לשם מעולם. לאחר מותו אחי ואני ביקרנו בעיירת הולדתו בפולין ובאושוויץ. רצינו להתחקות אחר המסע הנוראי שאבא שלנו עבר בצעירותו. צריך גם להבין כי במקום שבו גדלתי בארצות־הברית לא היה חינוך על השואה".
האם אביך האמין באלוהים?
"אבי איבד את אמונתו באלוהים. הוא התרחק מהיהדות אם כי חגגו לי ולאחי בר־מצווה. אבא שלי הפסיק להאמין באלוהים אחרי שנספו שישה מיליון יהודים בשואה הארורה הזו".
מתי הבנת בעצם שאביך שורד שואה? אבא שלי מעולם לא הסתיר ממני את עברו. להפך, הוא הרצה בכל מקום אפשרי בעולם כדי שאנשים יזכרו את השואה ולא ישכחו אותה אף פעם.
"גיליתי לראשונה כי אבי שריד מחנה אושוויץ בגיל 17, בערך באותו הגיל שבו אבי הגיע ברכבות למחנה ההשמדה. אבא שלי, בשונה מאביך, לא רצה לספר על מה שעבר. הוא טרח להסתיר ממני את הפרטים האלו כל השנים".
הארי (הרצקו) האפט נולד בפולין בעיירה בלטכוב מדרום ללודז' למשפחה בת עשר נפשות. אביו היה רוכל פירות שהתקשה לסיים את החודש. כבר מגיל צעיר התמודד הארי עם אנטישמיות בפולין. בניגוד לילדים היהודים האחרים הוא החזיר מכות. "הוא גורש מבית הספר ויצא לו שם של ילד אלים", מספר אלן.
האם בני המשפחה של אביך שרדו את השואה?
"רוב משפחתו לא שרדה. אחותו הבכורה חיה כיום בישראל, ועוד אח אחד שרד גם הוא. אבי נשלח על ידי הנאצים למחנה עבודה בפוזנן ומשם הועבר למחנה אכזרי בסטרזלין ממנו ניצל בנס. הוא הרגיש בר מזל שהצליח לשרוד שם עוד יום ועוד יום כנגד כל הסיכויים. משם הוא הועבר למחנה אושוויץ. העבודה הראשונה שקיבל הייתה להעמיס את הגופות בקרמטוריום לתוך התנורים. אבא היה אדם גדול וחזק. 'אתה הולך להיות בדרן', אמרו לו הקצינים הגרמנים שגייסו אותו לקרבות האגרוף במחנה. אבל לעומת אביך, אבא שלי לא נמנה עם נבחרת האגרוף של אושוויץ. להבדיל ממה שאבא שלך עבר, הקרבות של אבי היו למעשה 'פיניש פייטס' - קרבות חיסול. אלה הם קרבות בלי כפפות בסגנון הגלדיאטורים. קציני האס־אס שצפו בו ביקשו ממנו להרוג אנשים בידיים שלו. כל יום ראשון הובאו אליו לזירה ארבעה או חמישה 'שלדים' של אסירים שכמעט כבר לא הייתה נשמה באפם, ואבא שלי היה צריך לבצע את הפיניש - פשוט להרוג אותם בשתי ידיו החזקות".
מחריד.
"כמה מהם היו גברים שאבא שלי הכיר. לפי מה שסיפר לי היו לו לפחות 76 קרבות כאלה במחנה. הוא הרג אנשים בשתי ידיו, אבל זה גם מה שהשאיר אותו בחיים. לא סלחתי לו על זה הרבה זמן כי לא הצלחתי להבין איך בנאדם יכול לעשות את זה ליהודים אחרים. אחרי הרבה זמן פשוט הבנתי: לא הייתה לו ברירה. אנחנו לא היינו שם. זה רק חלק מהזוועות שהיו שם במחנה הנורא הזה. אבא שלי בילה חמש וחצי שנים ב־6 מחנות שונים".
למה אביך לא עלה לישראל אחרי המלחמה?
"הוא הגיע לארצות־הברית במטרה להשתתף בכמה שיותר קרבות אגרוף ולהתפרסם. אני הגעתי לישראל פעם אחת כדי לבקר את משפחתו של אבי, אבל הוא לא היה אצלכם מעולם. תביני, הוא היה אנאלפבית ובחר בדרך שבה בחרו אלפי מהגרים עניים שהגיעו לאמריקה לאורך השנים - אגרוף. למעשה, כשאבא שלי הגיע לארצות־הברית, הוא עבר לגור ליד קבוצה של ניצולים מעיר הולדתו בפולין. כולם דיברו יידיש. שם הכיר גם את אמא שלי, מרים וופסוניקר, יהודייה אמריקאית. הוא שכר דירה בבניין שבו התגוררה משפחתה של אמי, ותוך זמן קצר הם נישאו. אני תמיד אומר על אמא שלי שהיא קדושה בעיניי, אחרי כל הסבל שהיא עברה עם אבא שלי במשך השנים. הייתה הרבה אלימות בבית כלפיה, וכלפינו הילדים. זו הייתה ה'חבילה' הקשה שאבא שלי סחב מהמחנות לכל החיים. למרות שהתעלל בה ובנו - אמא לא עזבה אותו".
אבל למרות זאת, ליבו של הארי היה נתון כל השנים לאישה אחרת. "פעם אבא שלי הסביר לי מה הייתה הסיבה האמיתית שהפך למתאגרף", מספר אלן. "לאבא הייתה אישה שאהב עוד לפני שהכיר את אמי. זה היה בכלל עוד לפני המלחמה. קראו לה לאה והיא הייתה בתו של השכן. כשהתחיל הטירוף של המלחמה, אבי ולאה תיכננו להתחתן מהר לפני שיהיה מאוחר. אבי מעולם לא שכח את לאה, אהבתו הראשונה. הוא הסתיר את הסיפור עליה מאמי וקיווה שבזכות הקרבות והכתבות בעיתונים לאה תגיע אליו. זה לא קרה. הוא לא הפסיק לחפש אחריה, ולא ידע אם נותרה בחיים אחרי המלחמה או נספתה. הוא המשיך בקריירת האגרוף למרות שספג כמה הפסדים רק בגלל התקווה שכך לאה תשמע עליו".
האם סלחת אי־פעם לאביך?
"למרות ההתעללות שפצעה אותי עמוק, ניסיתי לסלוח. רק אחרי שסטיבן ספילברג והמוזיאונים השונים החלו להתעניין בעדותו של אבי מהשואה - זו הייתה הזדמנות עבורי לשבת עם אבא שלי, להקשיב לדברים שמעולם לא סיפר, ולנסות להבין את חייו דרך העיניים שלו. כתיבת הספר גרמה לי להבין את מה שעבר על אבא שלי, את חייו שהיו סיוט אחד גדול. למרות זאת, אני לא ממש יכול לומר שסלחתי לו על ההתעללות בי, באחים שלי ובעיקר באמא שלי. לכן נולד בי הצורך לתעד את הסיפור שלו, הרגשתי שחובתי להראות את הנזק לחייהם של הדורות הבאים של ניצולי השואה. גם אצלנו, הדור השני, השואה נחרטה עמוק וגרמה לנו לנזקים נפשיים. זה המסר שלי ושל הספר".
