משלישות ועד שריון: הקולנוע הישראלי מצדיע לצה"ל

ביום העצמאות מקובל לערוך מצעדים צבאיים, זו כבר מסורת. באוויר, ביבשה ובים, יום חגה של מדינת ישראל הוא גם יום חגם של כוחות צה"ל המגנים עליה ומאפשרים את קיומה מאז הקמתה. דרמה או קומדיה, אקט של גבורה או ביקורת, עם כומתה אדומה, סגולה או ירוקה: קבלו את מסדר הקולנוע הישראלי על חילותיו, חטיבותיו ויחידותיו. צועדים בסך, על המסך.

אקי אבני ב"טירונות", נלי תגר ב"אפס ביחסי אנוש", אושרי כהן ב"בופור"

ביולי 1976 הגיחה סיירת מטכ"ל מהצללים והפכה בין לילה ליחידת הקומנדו המהוללת ביותר. הצלחת מבצע אנטבה עוררה תדהמה בכל העולם וזכתה לסיקור תקשורתי נרחב. מנחם גולן הגיב בזריזות עם הפקת "מבצע יונתן" שכמעט ורדף אחרי מהדורות החדשות. הקרנת הבכורה של הסרט נערכה במרס 1977, פחות משנה אחרי האירוע עצמו, אבל התהילה השתמרה והתקבעה בזיכרון הלאומי של כולנו. יהורם גאון כיכב כמפקד היחידה יוני נתניהו, שגילם בחייו ובמותו את דמות הגיבור הישראלי האולטימטיבי. אסי דיין, אשר צרפתי, מוטי בהרב, עוזי כהן ואחרים התגייסו גם הם לשחזור דרמטי של המבצע המורכב, לתפארת מדינת ישראל, שגם קיבלה מועמדות לאוסקר הזר באותה שנה.

אל מול המסר הכמעט תעמולתי של "מבצע יונתן", הציג ג'אד נאמן את המציאות המרה מאחורי הקלעים של ההירואיות הצה"לית או ההשלכות הבעייתיות של הסגידה לה. העלילה מתרחשת בטירונות של חטיבת הצנחנים היוקרתית. וייסמן השברירי (מוני מושונוב) אינו משתלב במסגרת הצה"לית הנוקשה וסובל מהתעללות של מפקדיו והתנכרות של חבריו למדים. כשהוא קורס נפשית ומסתער אל מותו שלו במהלך תרגיל, חל שבר בגאוות היחידה ובלכידותה. נאמן, ששירת בעצמו כצנחן, העז לחשוף את המורכבויות שבין הפרט לקבוצה, והדליק נורות אדומות בחטיבת הכומתות האדומות. מפתיע שדווקא מהטרגדיה הקולנועית הזו התגבשה לה חבורת הבדרנים המזוהים מהתוכנית "זהו זה!": מושונוב, גידי גוב, דובל'ה גליקמן, שלמה בראבא ודליק ווליניץ.

במונחים צבאיים, חטיבת הנח"ל היא חבורה של היפים, שבמקום להילחם מעדיפים להקים ישובים. או לשיר. בזירה המוזיקה, להקת הנח"ל הייתה תמיד יחידת העילית של צה"ל. כל כך הרבה זמרים, נגנים ויוצרי מוזיקה יצאו משורותיה. גידי גוב וששי קשת התגייסו למילואים במסגרת צילומי סרטו הראשון של הבמאי אבי נשר, שעסק בהווי של הלהקה על היריבויות האישיות, החברויות, האהבות וההתנגשות עם המפקדים. המדים הירוקים של צה"ל מעולם לא נראו כל כך צבעוניים וכל כך מוזיקליים. "הלהקה", שזכה להצלחה קופתית אדירה בעשור שנשלט על ידי קומדיות בורקס מן האזרחות, הפך לסרט פולחן שבוודאי צבט לרס"רי המשמעת בקהל, אך שעשע כל אחד אחר.

בעוד בלהקת הנח"ל מזמרים ומברברים, אנשי הצפרדע הם אנשי הדממה, ושמעון דותן נתן להם פה וקול בדרמה המלנכולית המעוגנת בזרמים תחת פני הים, ועמוק בתוך הנפש הסוערת של לוחמי השייטת. העלילה מתרכזת ביואב (דורון נשר), שמנסה להתמודד עם מותו של אחד מחבריו לנשק, ומוצא עצמו מתנחם בזרועותיה של אלמנתו. הפחדים והתשוקות מתערבלים כחלק מתהליך האבל המשותף של השניים. הגיבור שהיה מעוגן בתוך קריירה צבאית וההרפתקאות הימיות שהיא הועידה לו, נמשך אל היבשה היציבה.

זמן קצר אחר סיומה הרשמי (בלבד) של מלחמת לבנון, הוביל אלי כהן הפקה יוצאת דופן של יחידת ההסרטה של צה"ל ובה ליווה לוחמים של חטיבת גולני בפעילות בבוץ הלבנוני. על פניו, מדובר בסרט תעמולה, שנועד בעיקר להסברה פנים מערכתית. אלא שאיכשהו הדרמה הזאת הייתה בגדר בלוז לחובשי הכומתות החומות והעלתה תהיות שונות ומשונות - אקטואליות ועקרוניות כאחד. רוני פינקוביץ' ושאול מזרחי כיכבו, וגם הרמטכ"ל העתידי שאול מופז זכה להופעת אורח, אולם מי שגנב את ההצגה היה אלון אבוטבול בתפקיד ראשון כג'ורג'י החפ"ש, שאפשר להשוותו ל"פלאטון" של אוליבר סטון שיצא באותה השנה בארצות הברית. כמעט שני עשורים לאחר מכן, איתן פוקס חזר לרצועת הביטחון בלבנון עם יוסי וג'אגר (2002) בו שני קציני גולני יפי בלורית ותואר (אוהד קנולר ויהודה לוי) נלחמים במדים, ועושים אהבה בלעדיהם. אהבה חד מינית, ועדיין מקודשת בדם.

אוהד קנולר נקרא שוב לשרת במוצב בלבנון, הפעם כלוחם ביחידה לסילוק פצצות של חיל ההנדסה הנשלח לבופור, שהפך לאחד האתרים המזוהים ביותר עם הטרגדיה המתמשכת של רצועת הביטחון הצפונית. מתוך נקודת המבט של החבלן הצה"לי האורח, שירטט יוסף סידר את המציאות היומיומית של החיילים המתכנסים בבונקרים ומאחורי חומות, בחיפוש אחר מרחב בטוח לחיות חיי שגרה, כשדווקא המרחבים שבחוץ מבשרים סכנת מוות. בסרט שייצג את ישראל בטקס האוסקר בשנת 2008 (לאחר פסילת זוכה פרס אופיר "ביקור התזמורת" של ערן קולירין) כיכבו גם אושרי כהן, אלי אלטוניו, איתי טיראן, איתי תורג'מן ואלון אבוטבול שחזר לגזרה, הפעם בתור מפקד בכיר. מטען כבד פחות היה לנו ב"קומפוט נעליים" מ-1985 בו הבמאי והשחקן הראשי יהודה ברקן מגלם מפקד יחידת מילואים לסילוק מוקשים כשלצדו מושון אלבוכר, אריה מוסקונה, גבי עמרני ובעיקר הנשק הבלתי קונבנציונלי איגור בוריסוב, המפוצץ את מוקשים תוך המטרת נפיחות.

לאחר זכייתו בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה ב-2009, קיבל שמוליק מעוז הצעות לביים משחקי מחשב. איך במאי מוערך ורגיש היה אמור להשתלב בצוות מפתחים של פלייסטיישן? זוהי עדות להצלחה האדירה שלו בניסיון הנועז להמחיש את חווית הלחימה של צוות טנק בתוך רחם הפלדה המתנייד שאמור לגונן עליהם מהסכנות שבחוץ. התחושה הקלסטרופובית, פקעת העצבים והמתיחות הדחוסה בתוך הטנק עדיין אינה משתווה למצוקה שהחיילים חווים כשהם מתבוננים מבפנים החוצה ורואים את הזוועות שהם עצמם גורמים בשטח. השיריון המתכתי יוצר אשליית הגנה על הגוף, אך נקודת המבט שלהם הורסת את הנשמה.

"הטובים לטייס" היא סיסמה המזוהה ביותר עם חיל האוויר הישראלי, ובין השאר הבנתה את התפיסה של טייסי ישראל כאליטיסטים, שלא לומר שחצנים, עם האף בעננים. אבל הסרט העלילתי הראשון שעסק בטייסים היה דווקא עם העיניים למטה, מופנות אל הקרקע. בצנעה.

בדרמה של אילן אלדד מככב הטייס האגדי יפתח ספקטור, שמגלם בן דמותו שמתרסק במדבר במהלך מבצע קדש ומוצא מחסה אצל בדואית מקומית שמצילה את חייו. קו עלילתי דומה בולט בסרטו של ערן ריקליס "להישאר בחיים" (2013) בו סטיבן דורף האמריקני מגלם את יוני, שמטוסו התרסק מעבר לגבול הצפוני במהלך מלחמת לבנון והוא מוצא ישועה בדמות נער פליט פלסטיני. הצד המתנשא והתחרותי של הטייסים קיבל הבלטה דווקא על המסך הקטן בסדרה "כנפיים" (שמואל אימברמן, 2002) והתעצם אף יותר באופרת הסבון "נשות טייסים" (גל פרידמן, 2009).

חיל האוויר נודע בזכות תחקיריו המקצועיים והיעילים, המעודדים ביקורת עצמית. אבל ביקורת עצמית אינה בהכרח דבר שמתקבל בהבנה בממסד צבאי אשר לא פעם לוקה בכסת"ח, מיסוך תקשורתי ומגננת יתר על קצינים וחיילים. מכאן, הצורך בחוקרי המשטרה הצבאית שאמורים לגשש ולזהות פגמים מוסריים ונפשעים בפעילות הצבא. סרטו של ברבש מתרכז בדמותו של חוקר מצ"ל רפא (שרון אלכסנדר) שנשלח לבדוק פרשת מוות של עציר פלסטיני שהיה באחריות חברו הקרוב, מפקד בצנחנים (אלון אבוטבול). הקרע שבין הרעות לבין המחויבות לחקר האמת עומדים במרכז ההתמודדות של "המנאייק", שהסיפור מוצג מעיניו הבוחנות. הסרט הביקורתי נחשב לאחד הפוליטיים ביותר שיצאו בארץ, ולכן אולי רק טבעי שיהודה ברקן יצא להציל את שמה של המשטרה הצבאית ב"נשיקה במצ"ח" של שמוליק פירסטנברג (1990), בו הוא מתרכז בלכידת אנס שממרר חיי חיילות וביניהן גם מיכל ינאי.

העיסוק של ברבש בחוויה הצה"לית קיבל נפח גדול ומפרגן יותר ב"טירונות", מהסדרות המצליחות ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית, שהצליחה לשלב בין הווי הלוחמים הצעירים שנתפס כאותנטי אל מול המשימות אליהם הם נקראים כבר בתחילת דרכם בצבא. אקי אבני כיכב בתפקיד עידו המ"פ, ולצדו פרחו גולן אזולאי, שרון זליקובסקי, שרי לארי, עידן אלתרמן, ישי גולן וירון מוטולה. הפלוגה המדומיינת עטתה בגאווה את הכומתות הסגולות של חטיבת גבעתי, וזכתה לגיבוי של האפסנאות הצבאית מן המציאות אשר סיפקה ציוד רב להפקה.

ההווי התמים משהו של פעם עובד פחות טוב בימינו, כשהטלוויזיה המסחרית חותרת לסיפורים מורכבים יותר וגם מלאי אקשן מאידך. ליאור רז ואבי יששכרוב סיפקו את הסחורה בגדול על המסך הקטן עם הסדרה "פאודה" שמשכה אליה לא רק את הקהל הישראלי, אלא גם את האמריקני שנחשף אליה דרך נטפליקס, שאף לקחה עליה חסות בעונה השניה. מאבקי המוחות בין הלוחמים הישראלים לבין המחבלים הפלסטינים והביטוי שלהם בשטח, ניפק אינספור רגעים מתוחים ואינטנסיביים, וגם לא מעט תהיות מוסריות. בד בבד, ההצלחה של "פאודה" סללה את דרכם של לא מעט מכוכביה לעבודה בחו"ל - יהודים וערבים כאחד.

גבורה, רעות ואחוות לוחמים נעדרים מהקומדיה השנונה והכנה במיוחד של טליה לביא, שמעלה על נס, וקפה טורקי, את הפקידות הצה"ליות. אותן נשים צעירות, לרוב ציניות ולעתים קלולסיות, ששמות על עצמן מדים אך במקום לשכב במארב או להסתער לעבר האויב, מנהלות שגרת עבודה בין שולחן המכתבים למגרסה. כל מה שנותר להן זה לחלום על הקצין/החתיך התורן או בסיס קרוב לבית - בקריה למשל. נלי תגר ודאנה אבגי קורעות מצחוק בתור החיילות הזוטרות המשועממות ונטולות המוטיבציה, כשמעליהן מפקחת הקצינה המורעלת (שני קליין). בניגוד לרוב הסרטים הצה"ליים הנעים בין הביקורתי והפוליטי ללאומי וההירואי, "אפס ביחסי אנוש" זרם עם השגרה המתסכלת ונטולת האתגרים של החיילות - משהו שגם בפסטיבל טרייבקה הניו יורקי הצליחו להזדהות עמו כשהעניקו לסרט את הפרס הראשון ב-2014.

תתפלאו אבל אפילו לגלי צה"ל יש סרט משלהם, והוא לא בהכרח כיפי ומפרגן כפי שהייתם מצפים. בוגר גלי צה"ל יעוד לבנון הביא למסך את המציאות שמאחורי המיקרופון ומתחתיו: תככים, מזימות ורומנים אסורים שהיו מתקבלים על הדעת בשנות ה-80 אבל כיום היו נגמרים בבית האסורים. ידענו שיש פרוטקציות בתחנת הרדיו הצבאית, שנראית תחרותית, זוהרת ומושחתת כמו הוליווד של ארצות הברית לפני עידן מי-טו. עירית שלג פרצה עם מדים ובלי בגדים בכלל, כשמסביבה סובבים גדליה בסר, ארנון צדוק, דפנה ארמוני וגם גילה אלמגור ודודו טופז בתפקידי אורח.