גלי מנור הייתה בת עשר כשאביה, אהוד מנור ז"ל, הביא לירושלים את האירוויזיון. הייתה זו הזכייה הראשונה וההיסטורית של ישראל באירוויזיון 1978 עם השיר "אבניבי", שהוא כתב את מילותיו. "זה היה אושר גדול, עוד באותו לילה פרצה אצלנו בבית בספונטניות שמחה גדולה, כולם הגיעו מיד עם שמפניה וחגגו עד מאוחר", היא מספרת. "אמא (עפרה פוקס, ד.ח) נשארה בארץ כי ממש לא ציפו לנצח. היא אוהבת לספר שאבא הגיע לפריז, שם התקיים האירוויזיון, בג'ינס וסנדלים, כי באמת אף אחד לא האמין שזה יכול לקרות, וכשהתברר שהם זכו הוא החליף מהר את הבגדים עם בעלה של נורית הירש, שהגיע לשם בחליפה, כדי לעלות על הבמה ולקבל את הפרס".
מנור, שהיה פזמונאי, מתרגם, איש רדיו וטלוויזיה וחתן פרס ישראל בתחום הזמר העברי, כתב שבעה שירים שהשתתפו באירוויזיון, ועוד עשרות משיריו השתתפו בתחרויות קדם האירוויזיון במהלך השנים. חוץ מ"אבניבי" הוא שלח לאירופה גם את "אי שם" בביצוע אילנית (1973), "את ואני" בביצוע שלמה ארצי (1975), "אמור שלום" בביצוע שלישיית שוקולד מנטה מסטיק (1976), "חי", בביצוע עפרה חזה (1983), "בן אדם" של ירדנה ארזי (1988) ו"זה רק ספורט" של דפנה דקל (1992).
בתו הבכורה, ד"ר גלי מנור (50), גרושה ואם לשלושה בנים, עידו (21), נמרוד (19) ואורי (15), היא מרצה לספרות אנגלית ולחינוך לשוני במכללת לוינסקי לחינוך בתל-אביב, שחוקרת בשנים האחרונות את שירתו של אביה. בקרוב תוציא לאור את הספר "לא דיברנו עוד על אהבה: שיריו של אהוד מנור" (הוצאת מכון מופת), ובו ניתוח שיריו ושרטוט הרקע התרבותי של כתיבתם, על המאפיינים, הערכים, האידיאולוגיה והקונפליקטים המרכזיים שבהם.
"יש בשירים של אבא מאפיינים שחוזרים על עצמם והם הייחוד שלו", היא מסבירה. "הוא התמקד באני האישי, הלירי, האינטימי, שמתנער מ'שירי אנחנו'. הוא ניסה להגדיר בשיריו את עצמו מחדש מול הזהות הקולקטיבית הציונית, ובשירי האהבה שלו יש תחושה נורא רומנטית ביחס לקדושה של האהבה".
תני דוגמה.
"למשל, בשיר 'עד סוף הקיץ' הוא כתב: 'הנה אנחנו שניים, שלובי צִלי ידיים, מה עוד יכולתי לבקש באמצע הרחוב?' הרגע הזה של איחוד אהבה רומנטי מאוד קסם לו. כמו גם 'ולכן רועד כל גופי הלילה', מ'ברית עולם', שיר שכתב לאמא בשנות ה־70. השיר הזה לא אפיין את המוזיקה הפופולרית הישראלית, שהייתה אז מאוד מצ'ואיסטית ולא עסקה באינטימיות ואהבה, אלא במלחמה וניצחון".
ובשירי האירוויזיון?
"גם בהם אפשר לראות את זה, למשל ב'אי שם' או ב'את ואני', הוא מדבר על אותו איחוד רומנטי שחוזר ברבים משיריו. אפילו ב'אבניבי', שאנשים מתייחסים אליו בזלזול וחושבים שהוא שיר ילדים, היו הרבה חומרים אוטוביוגרפיים. בתחקיר על הספר ראיינתי חברי ילדות שלו מבנימינה והם סיפרו לי שככה הם היו מדברים על אהבה, בשפת הב'. כשהם אהבו מישהי הם היו אומרים לה את זה בשפת הב', כי זה היה מביך, ובנים לא אמורים לדבר על נושאים כאלה, זאת השפה שבה הבנים השתמשו כשהם היו מאוהבים בבנות. בתוך 'אבניבי' יש קטע קישור שאומר: 'אהבה היא מילה יפה, היא תפילה יפה, היא שפה. אהבה, היא אליי טובה, היא תמיד תתגבר ובשפת אהבה נדבר'".
אביך כתב שירים לעשרות תחרויות קדם אירוויזיון, הוא היה אדם תחרותי?
"לא יודעת אם תחרותי זו המילה, אבל אני חושבת שהוא מאוד אהב את המדיום הזה, גם את תחרות הזמר והפזמון, גם את קדם האירוויזיון וכמובן, את האירוויזיון. לפני כל תחרות כל הבית היה כמרקחה, לפני כל קדם היו בבית הכנות וחזרות בסלון, אמא הייתה מאוד מעורבת והם הדביקו גם אותנו בהתרגשות. אני אישית מאוד נהניתי מהחוויה, היא זכורה לי מאוד לטובה, דווקא בגלל שהם לקחו את זה בקלות. אני חושבת שאבא די הביע את דעתו בנושא, בשיר 'זה רק ספורט'. הוא כתב את השיר על האירוויזיון עצמו וחשב שזה רק ספורט, זו רק הנאה ולא צריך לקחת את זה כל כך ברצינות. אגב, הוא האמין בכוח שיש לפזמונים להעביר מסרים ולחולל שינויים".
את זוכרת גם אכזבות?
"אני זוכרת בעיקר את האכזבה סביב השיר 'חי' שעפרה חזה שרה במינכן ב-1983. אבא לא אהב לכתוב שירים קולקטיביים, הוא אהב שירים אישיים, אבל ברגע שהוא ידע שהתחרות תהיה במינכן, הוא הבין שהוא צריך לחרוג ממנהגו ולכתוב שיר לאומי, שיבטא את העובדה שלמרות מה שקרה שם, עם ישראל עדיין חי. מאוד חרה לו שהשיר הגיע רק למקום השני. בדרך כלל הוא לקח די בקלות את הדברים האלה, אבל פה הוא נורא רצה לנצח, דווקא על אדמת גרמניה".
אהוד מנור, שנפטר לפני 14 שנה, בגיל 63, החל לפרסם את שיריו בסוף שנות ה-60 והיה כאמור מהפזמונאים הראשונים שביטאו את עצמם בגוף ראשון. לכך התייחסה גם ועדת פרס ישראל בנימוקי הזכייה שלו בשנת 1998: "אהוד מנור מעולם לא רצה להיות 'שליח ציבור'. בשירתו אין בדרך כלל מקום לנוסח 'אנחנו'. לפי תפיסתו, אין פזמונאי יכול לדבר אלא בשם עצמו, ואכן, הוא הביא לזמר העברי את קולו הפרטי, האינטימי, החושפני והרגיש, אך באורח פלא הפכה שירת היחיד שלו לשירת רבים".
הוא תרגם וכתב יותר מאלף שירים והרבה להשתתף בתחרויות ובפסטיבלי זמר, כולל פסטיבל שירי הילדים לדורותיו. אחד השירים היפים והידועים, שבוצע לראשונה בפסטיבל הילדים של שנת 1970, היה השיר "גלי", שנכתב לבתו הבכורה עם לידתה, בביצועו המרגש של ילד הפלא נעם קניאל. למעשה, גם את שירו הידוע "ילדותי השנייה", שהלחין ושר מתי כספי, הוא כתב עליה. "אבא סיפר לי שהוא כתב את השיר על אב צעיר שמגדל ילדה בפעם הראשונה וחווה דרך העיניים שלה את ילדותו", היא מספרת.
איך את חווית את השיר "גלי" בילדותך?
"כל השנים היה לי קשה עם השיר שנכתב עליי. זה היה מביך עד כדי כך שבמשך שנים התנכרתי לו, לא רציתי להיות מקושרת אליו. אני מטבעי מאוד ביישנית ולא כל כך אוהבת חשיפה, וכילדה לא אהבתי את תשומת הלב הזאת וגם לא רציתי שהשיר הזה יגדיר אותי".
והיום?
"היום אני מאוד אוהבת את השיר. דווקא מתוך עבודת המחקר שעשיתי, אני מבינה אותו הרבה יותר ואת הנסיבות שבהן נכתב. בעצם 'גלי' הוא שיר אבל, סוג של ניסיון של אבא לחזור לחיים דרך הילדים ושמחת ההורות, אחרי האובדן של אחיו הצעיר יהודה, דוד שלי, שנהרג חודשיים אחרי שנולדתי".
איפה תפס אותך המוות של אבא?
"חזרנו מאילת, היינו שם יומיים בסוף שבוע עם כל המשפחה וזו הייתה חופשה מאוד טובה. למחרת ההורים הלכו למסיבה בבית של יפה ירקוני, הם עוד הצטלמו עם נורית הירש וירקוני ונראו בתמונה מאוד מאושרים. אחרי שחזרו הביתה, בשתיים לפנות בוקר, הוא לא הרגיש טוב ואיבד את ההכרה. הגיע אמבולנס, ניסו להחיות אותו ולא הצליחו. קראו לנו באמצע הלילה וכשהגענו הוא כבר לא היה איתנו".
מנור הקפיד להגדיר את עצמו פזמונאי ולא משורר. "הוא לא רצה שהשירים שלו יוגדרו שירה, כי הוא באמת האמין בכוח המופלא של מילים ומנגינה גם יחד", אומרת בתו. "בשיחות שהיו לי איתו הוא אמר לי שמכיוון שאנשים היום קוראים מעט מאוד שירה, הפזמונאים החדשים לקחו על עצמם את המקום של המשורר. זה קרה בעיקר מאז שנות ה-60, כשתופעת ה'סינגר סונג רייטר', כמו בוב דילן, לאונרד כהן, ג'וני מיטשל ואחרים, פרצה. הם היו בעיניו משוררים. הוא התייחס מאוד ברצינות לתרבות הפופולרית, וזה בא לידי ביטוי בתוכניות הטלוויזיה שהוא הנחה, כמו 'עד פופ' או 'מסך גדול, מסך קטן'".
אבל לשירים שלו היו איכויות של שירה.
"זה שהוא ראה את עצמו כפזמונאי לא אומר שהוא ראה בעצמו פחות ערך. בעבר היה יחס של זלזול לפזמונאים לעומת המשוררים, ואני חושבת שאבא התנגד להיררכיה הזאת. הוא ראה בפזמונאות סוגה משל עצמה, בעלת חשיבות מאוד מרכזית בתרבות של המאה ה-20. היום ניתוח של תרבות פופולרית ומוזיקה פופולרית הפך לנושא מאוד רציני והגיע גם לאקדמיה".
לומדים את השירים שלו באוניברסיטה?
"ודאי, אני כל הזמן מקבלת עבודות סמינריוניות של סטודנטים על יצירתו, ויש המון מומחים באקדמיה שעוסקים בתחום הזה של המוזיקה הפופולרית והמשמעות שלה בתרבות הישראלית, כמו למשל, הסוציולוג וחוקר המוזיקה הפופולרית, פרופ' מוטי רגב, כי המוזיקה הפופולרית בעצם משקפת את האידיאולוגיות ואת השינויים שחלים בחברה".
מה הם המאפיינים הנוספים של שיריו?
"הוא הקפיד על מבנה של פזמון, החריזה אצלו הייתה בדרגה של פילוסופיה והוא הקפיד גם על פזמון חוזר. אבל יש שירים שבהם הוא חרג מהתבנית הזאת וכתב אותם במבנה של שירה מודרנית. למשל 'אין לי ארץ אחרת', שיש בו שורות לא אחידות. שמתי לב שכשהוא חורג מהמבנה הפזמוני ומשתמש במודלים של שירה, זה בדרך כלל כשהנושאים נורא רציניים, נושאים שהיו קדושים בעיניו".
למה בעצם החלטת לחקור את היצירה שלו?
"זה יהיה אולי מביך לומר. למרות שאהבתי את השירים של אבא ונהגתי ללכת איתו להופעות, רק אחרי מותו התחלתי להסתכל עליהם מנקודת מבט של חוקרת ספרות. אני חושבת שהמוות הפתאומי שלו, שהיה לנו קשה מאוד כי לא הספקנו להיפרד כראוי, גרם לזה שאחקור את יצירתו. הניסיון להבין אותו הוא צורה של התמודדות עם האבל. באופן אירוני וגם טרגי, בשבילי זה חלק מתהליך האבל".
