שתף קטע נבחר

עוזב בשלום: אליפות אפריקה לוהטת מתמיד

טמפרטורות שמגיעות לנקודת הרתיחה, מאבטחים ש"מתנסים בריקודי עם", תעלומה מסתורית וחוליגנים שהפכו לנאמני ניקיון: רואי מעוז מסכם שבוע עמוס במצרים וכבר מתגעגע. וגם: הסיבה הכי מוזרה לאיחור למשחק

 

אז אחרי הטירוף של משחק הפתיחה ביום שישי שעבר, כל שאר הנבחרות נכנסו לעניינים ואליפות אפריקה באמת התחילה. כיאה ללילה של שכרון חושים, קהיר קמה להאנג-אובר. במובן המטאפורי כמובן, כי אחד ההבדלים הגדולים בין הטורניר הזה לדומים לו בעולם זה אפס אלכוהול ברחובות. בכל זאת, מדינה מוסלמית.

 

יאללה בלגן: כך נראית אליפות אפריקה מבפנים

 

חוג ריקודי עם בקהיר

האצטדיון המרכזי בקהיר נראה מכל בחינה כמו "הבוקר שאחרי" - למרות שכבר כמעט ערב. אוגנדה וקונגו שיחקו מול כמה מאות אוהדים בלבד. הם ראו את אוגנדה מפתיעה את קונגו האיכותית הרבה יותר על הנייר. הניצחון העניק עוד הצלחה מפתיעה למזרח אפריקה, שמיוצגת השנה על ידי שלוש נבחרות נוספות – קניה, טנזניה ובורונדי, שעצם ההגעה שלהן לטורניר בכלל לא מובנת מאליה.

 

האצטדיון בקהיר במשחק של קונגו ואוגנדה (צילום: פרטי)
סוג של האנג-אובר - לאן נעלמו כל האוהדים?(צילום: פרטי)

 

למרות האווירה הטובה והמחויכת ביציעים, כוחות הביטחון המצריים היו מתוחים ולקראת סיום המשחק החליטו שהם חייבים להפריד בין "מחנות האוהדים" ויצרו שרשרת אנושית של מאבטחים.

 

שני מחנות האוהדים בכלל לא שמו לב למתרחש סביבם והמשיכו לשיר ולנגן. וככה – עם המוסיקה ברקע, המאבטחים המצריים, שאוחזים זה בידו של זה נראו יותר כמו חוג ריקודי עם מאשר שומרי סדר קשוחים.

 

מחוליגנים לנאמני ניקיון

למחרת המשחקים התקיימו באצטדיון 30 ביוני, מתקן יחסית מתקדם וחדש. הוא נמצא מחוץ לעיר, כך שלמעשה הוא נמצא פשוטו כמשמעו – במדבר. מצד ימין של המדרכה נמצא המגרש, מצד שמאל – אלפי קילומטרים של סהרה.

 

לטורניר הצטרפו שתי נבחרות חזקות, סנגל ואלג'יריה. הן שיחקו בהתאמה מול טנזניה וקניה. שתיהן ניצחו 0:2 והזכירו למזרח אפריקאיות שעצם השתתפות שלהן היא ההישג. מכל האוהדים שפגשתי, עם האלג'יראים הכי הרגשתי בבית. יכולתי לדמיין שאני בבלומפילד או טדי.

 

אוהדי אלג'יריה (צילום: AP)
הכי קרוב לבלומפילד וטדי. אוהדי אלג'יריה(צילום: AP)

 

פחות נענועי עגן ויותר קפיצות במקום, פחות ניגונים ויותר קריאות קצובות, ובעיקר ריבים בלתי פוסקים עם הסדרנים על איפה, מתי ואיך לעמוד. ובכדי שממש אוכל לדמיין שאני באיזה יציע אולטראס בארץ, הם קינחו באבוקות וקצת מכות עם שוטרים.

 

אבל מה שקרה אחרי המשחק תפס אותי לא מוכן והייתי שמח לראות אותו קורה בארץ. עם שריקת הסיום כל אוהד אלג'יראי לקח שקית והחל לנקות את האזור שלו. תוך שלוש-ארבע דקות המקום היה מצוחצח. זה היה מדהים לראות איך בשנייה אחת החבר'ה הסמי-חוליגנים האלו הפכו לחננות-נאמני ניקיון.

 

תעלומת האורות

מקהיר המשכתי לסואץ, העיר והתעלה. שם כל האנשים ברחוב חשבו שאני תוניסאי ורצו להצטלם איתי. ניסיתי להסביר שהקשר היחיד שלי למדינה הזו הוא חיבה יתרה ללימון כבוש, אבל הם התעקשו. התיאוריה שלי היא כזו: בסואץ משחקות אנגולה, מאלי, מאוריטניה ותוניסיה. מכל החבורה הזו התוניסאים הכי בהירים. ולכן, הבחור הג'ינג'י הזה, שהוא אני, חייב להיות תוניסאי. תוניסאי או לא, במלון בסואץ סימנו אותי פעם ראשונה, ובניגוד לתוכנית שלי – כישראלי. לא שיש איסור קונקרטי לישראלים להיות שם, אבל פקידי הקבלה, השוטרים שבלובי ואפילו נער המעלית היו די מוטרדים מהעניין.

 

נופפתי בדרכון האירופאי כאילו זה קלף ג'וקר לכל סיטואציה בחיים. אחרי חצי שעה של טלפונים, צילומי מסמכים ועוד קצת טלפונים הסכימו לתת לי חדר ויכולתי להמשיך למשחק. שהיה די בינוני. 1:1 בין תוניסיה לאנגולה.

 

רחובות סואץ (צילום: פרטי)
אני לא תוניסאי, נשבע. עם האוהדים ברחובות סואץ(צילום: פרטי)

אבל את המשחק הזה כן אזכור לטובה כי הצלחתי לפתור בו תעלומה שהציקה לי מתחילת הטורניר. אז העניין הוא כזה: במהלך המשחקים האוהדים המצרים מדליקים מידי פעם את הפנס של הטלפון ומנופפים בו באוויר. די מהר הבנתי שזה קורה פעמיים – פעם אחת במחצית הראשונה ועוד פעם בשנייה. אחרי כמה משחקים הצלחתי לדייק את האבחנה – דקה 20 ודקה 74, אבל לא הבנתי על מה ולמה.

 

כמובן ששאלתי את האוהדים שלצידי מה קורה פה, אבל הרעש יחד עם הבדלי השפה מנעו תשובה ברורה. רק שברי מילים: friends, remember.. כל מיני כאלו. בהפסקה ישב לידי ברנש דובר אנגלית שוטפת יחסית, וקיבלתי את הסיפור המלא. האורות בדקה ה-20 לזכר 20 אוהדי זמאלק שנהרגו ב-2015 מחוץ לאצטדיון ובדקה 74 לזכר 74 אוהדי אל אהלי שנהרגו באסון פורט סעיד ב-2012. במשחקים בהם יש מספיק אוהדים מיצרים הם סוחפים אחריהם לטקס המרהיב הזה גם את שאר אפריקה.

 

לא רק קלישאה

למחרת המשכתי לאיסמעליה לצפות במשחקים של בית 6. בהשוואה לקהיר, איסמעליה מרגישה פסטורלית כמו מצפה בגליל. יש בה כנראה רק מלון משמעותי אחד, ככה שזכיתי לשהות באותו מלון עם כל הנבחרות: גאנה, בנין, קמרון וגינאה-ביסאו. בית על טהרת מערב אפריקה. דבר שנתן את אותותיו מבחינת האווירה במלון ובאצטדיון.

 

יש לפעמים נטייה קצת ללהג על הכדורגל השמח והצבעוני של "אפריקה השחורה" אבל הפעם זה קלע בול, כשגאנה ובנין סיפקו את המשחק המהנה ביותר בטורניר נכון לעכשיו עם תיקו 2:2 רווי מצבים ואירועים שהיווה חתימה יפה לסיבוב המשחקים הראשון.

 

מחוץ למלון באיסמעליה (צילום: פרטי)
עם כל הנבחרות באותו מלון. איסמעליה(צילום: פרטי)

 

גויאבה בשביל הנשמה

הסיבוב השני החזיר אותי לקהיר, למשחק השני של מצרים, מול קונגו. האצטדיון, בנוהל, מלא עד אפס מקום. הארגון היה משמעותית יותר טוב מהפתיחה. אבל איזה חום. וואיי, איזה חום. קהיר כאילו שכחה שהיא במדבר ואחוזי הלחות הגיעו ל-70. לא בריזה ואפילו לא שרקייה – האוויר לא זז. 80,000 איש, רובם ככולם בחולצות כדורגל מזויפות מבד סינטטי לא נושם, מזיעים את עצמם למען המולדת.

 

ברגעים כאלו המזור היחיד שלך הוא ללכת לדוכן ולקנות קרטון קטן של מיץ גויאבה ולקוות שהוא היה מספיק זמן במקרר כדי להוריד, ולו לדקה קלה, את החום הפנימי והחיצוני. אז אולי זה החום, או הלחץ מהציפיות, או אולי הסתמכות יתר על מוחמד סלאח. אבל וואלה, נבחרת מצרים לא מרשימה. מנצחת כן, אבל מרשימה לא. חוסר מעוף אפשר להגיד.

 

איך שלא יהיה, היא ניצחה את קונגו והבטיחה את העלייה לשמינית. וגם לא בטוח שהיא תצטרך מעוף בשביל ללכת עד הסוף. למצרים יש בארון כבר שמונה גביעים, ולא את כולם היא השיגה בכדורגל גדול. יכול להיות שזו נאיביות או חוסר ניסיון של אלו שעומדות מולה, שלא פעם הן כישרוניות יותר. או שאולי באפריקה – כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף המצרים מנצחים.

 

מצרים חוגגת עם האוהדים שלה (צילום: AFP)
במבחן התוצאה הם עומדים. שחקני מצרים חוגגים עם האוהדים(צילום: AFP)

 

הם לא מחוברים

למשחק ביום חמישי איחרתי. איחור מהסיבה הכי מוזרה שאי פעם חוויתי. כשחזרתי לקהיר החלטתי לצאת קצת מהדוחק, ולקחתי לי חדר על גדת הנילוס. יש בקהיר "מלונות צפים" שהם בעצם סירות מגושמות שעוגנות לאורך הנהר. השימוש העיקרי שלהן הוא לחפלות בלילות. המצרים באים אליהן בשעות הערב המאוחרות ויוצאים לשייט של שעתיים, במהלכו יש ריקודי בטן והרבה אוכל. בשאר היום הן די מנומנמות והחדרים שבהן מושכרים ללינה. זה התאים לי בול כי בשעות שהסירה הפליגה גם ככה הייתי באצטדיון.

 

אז בחמישי בצהרים הלכתי לנמנם קצת בחדר (הדרך הסבירה בקהיר להעביר את שעות הצהריים הלוהטות) וכיוונתי שעון כדי שיהיה לי מספיק זמן להגיע בפקקים הכבדים. הבעיה הייתה שכשהתעוררתי אחר הצהריים, המלון שלי לא היה מחובר ליבשה. מסתבר שבזמן שישנתי הגיעה קבוצה פרטית שקיבלה שייט ספיישל מחוץ לשעות הפעילות.

 

אז אמנם הפסדתי את המחצית הראשונה אבל הרווחתי שיט פסטורלי בנילוס והגעתי בדיוק בזמן לראות את אלג'יריה שמה 0:1 קטן לסנגל ועולה לראשות הבית. האמת היא שאני מתחיל לחבב את האלג'יראים. אני במיוחד אוהב את הכינוי שלהם, "שועלי המדבר". כשמסביב כולם אריות, פילים או לוחמים – הם כולה שועלים. ואני יכול לראות את השועלים הערמומיים האלו גונבים למצרים את הגביע.

 

עוד יבוא שלום עלינו

המשחק האחרון בו הייתי נוכח פיזית באליפות אפריקה הוא מרוקו מול חוף השנהב. הוא התקיים באצטדיון "אל-סלאם" היפה, שכל הצד המזרחי שלו מנוקד בנורות צבעוניות. במערב שקעה השמש שהתמזגה עם אוהדי חוף השנהב הכתומים. אחלה תפאורה למסיבת פרידה ממני. גם הפילים מחוף השנהב והאריות ממרוקו הציגו משחק טוב וקצבי שהסתיים ב-0:1 קטן- גדול לחבורה מהמגרב.

 

אצטדיון אל-סלאם (צילום: פרטי)
קיר אורות מצד אחד. אצטדיון אל-סלאם(צילום: פרטי)

אצטדיון אל-סלאם (צילום: פרטי)
ושקיעה מושלמת מהצד השני. אצטדיון אל-סלאם(צילום: פרטי)

 

אבל הראש שלי לא 100 אחוז בכדורגל. אני מתחיל להתגעגע למצרים ולאפריקה כבר מעכשיו. ובכלל צפו בי כל מיני הרהורים אקזיסטנציאליסטים וגאו-פוליטיים. השם של האצטדיון שמופיע מעל לוח התוצאות מעלה בי מחשבות. אצטדיון אל-סאלם. השלום.

 

אי אפשר לטייל במצרים בלי להרהר בו, בשלום. האם הוא קיים או לא, ואיזה מין שלום הוא. ההורים שלי הכירו בבסיס צבאי בסיני, כך שאם לא המלחמה המתמשכת בין ישראל למצרים כנראה שאני לא הייתי נולד. הסכם השלום, במובנו הטכני – של הפסקת המלחמות, נחתם לפני 40 שנה ואני נולדתי לתוכו כשהוא כבר בן שמונה. מאז הספקתי לטייל די הרבה בעולם, ולהגיע לכמה חורים באמת נידחים על הגלובוס. אבל ב-30 פלוס שנותיי לא אני ולא המציאות הביאו אותי לבקר את השכנה הגדולה מהדרום.

 

הקלישאה אומרת שהכדורגל מקרב לבבות ומחבר בן עמים. והאמת היא שאני קצת מובך עד כמה זה נכון במקרה שלי ושל מצרים. כי בסופו של דבר, קודם קניתי כרטיסים למשחק, ורק אז כרטיס טיסה. אז יאללה מצרים, שלום.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים