שתף קטע נבחר

שלושה אחים יצאו למלחמה, אחד לא חזר

שלושת האחים, בני משפחת דוד, בני בית השיטה, לחמו במלחמת יום הכיפורים. האחד קצין האגם בחטיבת הצנחנים, השני מפקד טייסת העמק והצעיר טנקיסט. אחיהם הצעיר נהרג בקרב החווה הסינית והם המשיכו להילחם והתפנו להתאבל על אחיהם, רק בשוך הקרבות

יום שישי ה-5 באוקטובר

יום לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, כמו לקראת חופשת שבת, החלו לצאת פלוגות צנחנים לחופשה. בסביבות השעה שמונה בבוקר נקראו המפקדים להגיע לבור בתל אביב. "מחט חטיבת 35 של הצנחנים עוזי יאירי, הסמח"ט אמנון ליפקין שחק ואנוכי, קצין האגם של החטיבה התייצבנו בבור. החטיבה שלנו הייתה כפופה לרמטכ"ל, ויועדו לה המשימות המיוחדות", סיפר גיל דוד.

 

בבור, התחילו לדבר על משימה אפשרית לאור ידיעות מודיעיניות שמחר תפרוץ מלחמה. דבר ראשון נעצרו החופשות, והוחזרו החיילים שכבר הספיקו לצאת, מהטרמפיאדות ומכל מקום.

 

באותו בוקר בבסיס חיל האוויר רמת דוד, יצא מפקד הכנף – זוריק, בדחיפות למטה ומסר למפקדי הטיסות, כי יש מתיחות גבוהה ועל כן יכנס את כולם כשיחזור. טייסי מילואים מיישובי הסביבה זומנו להעביר את הבוקר באימונים, ובצהריים כונסה קבוצת פקודות של הכנף ומשפט המפתח של זוריק היה: "נגמרו לנו ההתראות".

 

יצחק דויד, המכונה בחיל האוויר "דיוויד", שאך לפני חודש קבל את תפקיד מפקד טייסת העמק (109) חזר לדווח לצוותו בטייסת, להוציא פקודות מבצע, ולוודא שהן מוכנות כהלכה. חימשו את מטוסים על פי הוראות המטה ל"דוגמן" - תקיפת טק"א ברמת הגולן. זומנו אנשי מילואים לחזק את הגף הטכני. בהמשך שוחררו את טייסי המילואים שמתגוררים בסביבה הקרובה, עם הוראה להתייצב באור ראשון. לעת בוקר שונתה פקודת הכוננות לתקיפת שדות תעופה בסוריה.

 

  (צילום: באדיבות אתר טייסת העמק במלחמת יום הכיפורים)
להתאבל רק אחרי המלחמה. זוכרים את הנופלים(צילום: באדיבות אתר טייסת העמק במלחמת יום הכיפורים)

 

להתמודד עם אובדן

אובדן של אדם קרוב - כך עוזרים לילדים

החמצה: כשמה שהיה לעולם לא יחזור להיות

 

בוקר, שבת ה-6 באוקטובר

בטייסת העמק דרוכים בכוננות לתקיפה, כמכה מקדימה. כשזו בוטלה, עברו להמתנה וריענון פקודות מבצע אחרות. ובדיוק כאשר לקחו פסק זמן לארוחת צהריים, פרצה המלחמה.

 

באותה שבת, בני משפחות הטייסים פונו לבית מלון, מיכל, אשתו של דיוויד העדיפה לשהות אצל אחותה הגדולה, אשתו של מוטי הוד, מפקד חיל האוויר במלחמת ששת הימים. "הרגשתי שם גם מוגנת, וזה גם עזר לי להיות בעניינים. היה לי קשר טלפוני די רציף, פעם ביום יומיים דקת שיחה. קרן הייתה בת שנתיים והייתי בהריון", היא מספרת.

 

במקביל, בחטיבה 35 של הצנחנים עבדו על תוכניות התקיפה, מתוך ידיעה שהמלחמה תפרוץ בשעה 18:00 הוחלט שחלק מחיילי החטיבה יטוסו לראס סודר וחלק ינועו לשם בזחל"מים וכלי רכב נוספים (גדוד 202). להתמקמות זו 20 ק"מ מדרום לסואץ, על שפת מפרץ סואץ, הייתה מטרה אסטרטגית, לעצור את המצרים שינועו דרומה לכיוון שארם א-שייח.

 

בראס סודר היה מנחת מטוסים ישראלי והתמקמו במתחם גדוד 890 פלוגת חיל הנדסה החה"ן, וסיירת צנחנים בפיקודו של שאול מופז שהועלתה צפונה כעבור יום לביצוע משימה בגבול סוריה עיראק.

 

בתוכנית נערכו לפריצת המלחמה בשעה 18:00 אך המצרים הפתיעו ופתחו במתקפה כבר בשעה 14 דבר שדרש מהמפקדים היערכות מהירה. גיל: "לא ידעתי מה קורה עם דיוויד באותה עת. תיארתי לעצמי אבל לא היה בנינו קשר. היינו עסוקים וממוקדים מטרה. לא ידעתי אם בכלל או מתי גרשי אחינו הצעיר נקרא למלחמה" .

 

דיוויד: "מרגע שנשמעה הצפירה בבסיס רמת דוד, החלו העניינים להתגלגל שלא כהלכה. מטוסים הוזנקו להגנת הבסיס כשעליהם חימוש כבד לתקיפה ואנחנו עמם. רביעייה בהובלתי להגנת הכנף. מבנה נוסף הוזנק לרמת הגולן והוכנס לתוך תחום טיילי קרקע אויר של האויב. איבדנו מיד טייס ראשון, את חנן איתן ממשמר העמק.

 

  (צילום: באדיבות אתר טייסת העמק מלחמת יום נכיפורים)
האח שנפל,גרשי דוד(צילום: באדיבות אתר טייסת העמק מלחמת יום נכיפורים)

 

הבכור בטייסת, האמצעי בסיני, ומה עם האח הצעיר?

גרשי (שם חיבה מגרשון), האח הצעיר לבית משפחת דוד בבית השיטה, אז בן 23, ריכז את ענף הפרדס בבית השיטה. אחיו שכבר היו עסוקים וטרודים בענייני המלחמה עוד יום קודם....לא ידעו אם גויס ואם כן אז לאיזה אזור.

 

גיל: "היינו כל כך עסוקים בענייני המלחמה שאפילו לא הרשינו לעצמנו את המותרות לחשוב על המשפחה שלנו. עד היום לא יודע אם ההורים קיבלו מגרשי איזושהי דרישת שלום בעל פה או על פתק... במהלך ימי המלחמה".

 

על המלחמה באוויר

ביום המחרת, יום ראשון 7/10, נראה היה שמטה חיל האוויר התעשת. יוצאים למטס ההכנה שלקראת תקיפת סוללות טילי קרקע אויר במצרים. דיוויד מוביל שמינייה לתקיפת ש"ת שוברה חיט ומכ"מ, במערב הדלתא. חוזר מהמשימה ומוצא שמבצעים תפנית. במקום להמשיך כמתוכנן נגד מצרים, עוברים לבצע את המטס השני כנגד סוללות הטילים בסוריה. ללא איתור מטרות מקדים. ללא מטוסי ל"א. ללא מטס הכנה. עם נתיבים העוברים מעל הכוחות הסוריים שפרצו לרמת הגולן, קורנסים ואנחנו עמם. התקיפה נכשלת. במקביל, יוצאים לתקיפת כוחות קרקע סוריים המצויים כבר ברמת הגולן.

 

דיוויד: "בתוך חצי שעה ראשונה של המלחמה נופל טייס מהטייסת שלי. הראש שלי רק בטייסת, לא הורים, אחים ולא בית השיטה. אני מוביל את יעקב הניימן ומקבל מטרה באוויר – צומת חושנייה. אין לי מושג היכן זה, אבל הניימן בא ומושיעני. הוא הרי תושב נוב. אנחנו תוקפים ברקטות ותותחים את הרכבים שבצומת ומהגבעות שממערב, אש נ"מ. כוחותינו אני חושב, הם אלו שיורים, וטועה. הסורים כבר שם".

 

מרגע זה ועד ל-18/10 המלחמה מנוהלת כאילו מהסוף להתחלה, תוקפים כוחות יבשה בלב אזורים מוגני טילים ונ"מ. נאלצים לבחור בין טיסה בגובה רב שאז הטק"א מאיים ובין טיסה בגובה נמוך שאז אש חיילי האויב וטילי הכתף שלו מאיימים. המחיר כבד מאד, כל יומיים מאבדים מטוס וכל שלושה – טייס.

 

מיכל, אשתו של דיוויד, ראתה איך ממדור נפגעים מגיעים לאחד הבתים בשכונה, ומאז כל פעם ששמעה רכב נעצר ודלת נטרקת ליד הבית, פחדה שמגיעים אליה ממדור נפגעים לבשר לה בשורה קשה. מיכל "עם כל טריקת דלת של מכונית הרגשתי ממש חום בכל הגוף, חרדה..."

 

דודה לאה מהוועד למען החייל הגיעה לבקר את אחותה של מיכל, וסיפרה שהרבה טייסים נהרגו. כל הזמן מחשבות רעות. הגיעו גם שמועות על הנופלים בבית השיטה.

 

דיוויד: "ככול צוותי האוויר של החייל, לחמנו מהרגע הראשון שבו פרצה המלחמה ועד הרגע שהסתיימה. עיקר הלחימה הייתה ברמת הגולן. ומרבית הנופלים היו שם. נחבלנו אך לא כרענו. היינו מוכנים לשוב ולצאת, אם רק יידרש.

 

הקרב בו נפל גרשי ובנים נוספים מבית השיטה

גרשי היה בגדוד שריון של חטיבת המילואים 600. הגדוד הוכפף לחטיבה 14 לצורך צליחת תעלת סואץ. המשימה של הפלוגה שלו הייתה להשתלט על צומת 'טרטור-לכסיקון' – כביש התעלה כדי לאבטח את הצליחה מצפון ופתיחת ציר 'טרטור' למעבר גשר הגלילים.

 

גיל: "על המחלקה של גרשי שהובילה והגיעה לצומת, בליל הצליחה 15-16 באוקטובר, נפתחה אש תופת ומדווחים לנו כי שלושה טנקים שלנו עלו באש, לא תיארתי לעצמי שגרשי היה באחד מהם".

 

היה שם כוח גדול ביותר של האגף הדרומי של הארמיה המצרית השנייה. ואז בליל ה- 15/16 נשלח גדוד הסיור של המג"ד סא"ל נתן שונרי, גם הוא מבית השיטה, כדי לפתוח את ציר 'טירטור' שפתיחתו נכשלה קודם. הגדוד של נתן ספג אבדות רבות, בניהם גם אחיו של נתן, יחיאל שונרי ואת דני פלד, שניהם בני בית השיטה.

 

בצהרי ה-16 באוקטובר נתן שונרי פוגש את גיל דוד ומספר לו על הקרב שלו ב"חווה הסינית", ועל האבדות. באותו לילה 16/17 באוקטובר מתחולל הקרב הנוסף ב"חווה הסינית", שעליו נכתב רבות ושבו הצנחנים גדוד 890 ומפקדת חטיבה 35 מצליחים לפתוח את ציר הכביש הנקרא "עכביש" למעבר הגשרים ויתר הכוחות להמשך צליחת תעלת סואץ ולניצחון במלחמה.

 

עוזי אילת, אז סמג"ד צנחנים, ומספר לוחמים נוספים מבית השיטה לחמו באותו שדה קרב, בעת חציית התעלה. בבוקר יום הצליחה עוזי התבשר כי אחיו אלון נהרג, מפגיעה ישירה בטנק שלו, כבר ביום הראשון למלחמה. עוזי לא שב הביתה להוריו, המשיך לצליחה. לימים אמר שלא יכול היה לעזוב את הגדוד באותה עת. היה לו ברור שעליו להישאר.

 

בקרבות הללו בתעלת סואץ ובחווה הסינית נפלו בלילה אחד כחמישה ממבני בית השיטה, גרשי דוד, יוחאי גלעד, מיכה גולדמן, דני פלד ויחיאל שונרי. לימים אמר נתן שונרי כי הם "בני בית השיטה נפלו בטווחי עין בעין אחד מהשני". משה שחורי גם הוא נפל במלחמה עם המצרים, ב-11 באוקטובר, אך נחשב נעדר עוד ימים ארוכים.

 

בצד המערבי של התעלה נמשכים הקרבות. נתן שונרי הגיע עם הכוח שלו כאשר נמרוד שרון לידו נוהג בנגמש, ואז נוחתת הפגזה קשה של המצרים, בסיומה, נפגש גיל עם נתן, בפעם השלישית במלחמה, ומספר לו כי נמרוד שרון מבית השיטה נהרג כתוצאה מרסיס של פגז שחצה את הנגמש ופגע בראשו.

 

המלחמה היתה גדולה והרבה נופלים מבית השיטה. בצפון נפלו בנימין צופקביץ- צ'ופה, יוסף שריג, ואלי רחמים. ב-19 ימי מלחמה אבד הקיבוץ 11 מבניו.

 

"אח שלך נפל!" לא ידעו שיש לי שני אחים.....מי מהם?

גיל:" תא"ל מנו שקד, קצין צנחנים ראשי, נשלח אלי למבואות איסמעיליה, להודיע לי שהאח שלי נפל, אבל הוא לא ידע שיש לי שני אחים, ולכן כנראה לא טרח לברר את שמו. חשבתי שדיוויד (יצחק) אחי הטייס הוא זה שנפל.

 

"טסתי מפאיד לנמל התעופה לוד, ומשם בדרך להורים בבית השיטה עברתי בדירתי בגני צהלה לקחת את אשתי יהודית. והיא שהייתה בקשר עם ההורים ועם מיכל אשתו של דיוויד, סיפרה לי שגרשי הוא שנפל. את אחי דיוויד לא פגשתי בבית השיטה, כל אחד מאתנו הגיע להורים במועד אחר ולזמן קצר. ההורים בכו בליבם. לא ישבו שבעה. חזרו לעבודה".

 

המפקד אמר לי: 'שב! אחיך נפל'. שאלתי, מי מהם ? אמר לי, הצעיר.

 

דיוויד: "בפעם הראשונה במלחמה שאני מתחבר למשפחה.... קורא לי מפקד הכנף יעקב אגסי שהחליף את זוריק לאחר נפילתו, אליו למשרד, וכמו שאני נכנס הוא אומר: שב! אחיך נפל'. שאלתי, מי מהם ? אמר לי, הצעיר. תצא להורים. אמרתי לו שעד עכשיו לא יצאתי לבקר משפחות ונפלו לי כבר חמישה טייסים. אני לא יוצא למשפחה שלי. יש לי טייסת לפקד עליה והוא אומר לי 'זאת פקודה!' פקודה מבצעים.

 

"חזרתי לטייסת הודעתי לסגן שלי, שאני יוצא לשעה וחצי ושישבץ אותי לטיסה הבאה עוד באותו היום. נוסע לבית השיטה יושב עם ההורים חצי שעה, מוצא אותם יושבים ובוכים. היו לבדם. אחרי חצי שעה חזרתי לטייסת. לא זכור לי מה נאמר בנינו. חזרתי לטוס. לא יודע ולא זוכר לגבי גיל. הוא כנראה הגיע אחרי להורים".

 

אבל קשה נפל על קיבוץ בית השיטה

בקיבוץ ידעו אז על חמישה שנפלו. גיל שידע על חללים נוספים סיפר זאת להוריו אך מבלי לנקוב בשמותיהם. קיבוץ שלם בהלם. שורי מיינרט ובנימין גל, מזכירי הקיבוץ דאז, עברו בין בתי המשפחות השכולות, ותמכו ונחמו. הם סייעו ועזרו למשפחות באופן יוצא מן הכלל.

 

האווירה בבית השיטה הייתה כל כך קשה, עד כי שדה הקרב הפך להיות מפלט רגשי, שם אין רגע לחשוב, שם יותר נוח...רגשית.

 

גיל:" הקרבות היו בעיצומם, לא אחי ולא אני יכולנו להישאר עם ההורים, ולעסוק באבל שלנו. שנינו היינו בעמדות פיקוד, וההורים שלנו הבינו. למרות האסון המשפחתי הם העבירו לנו את המסר בשתיקה ובהבנה שהם חזקים. היה להם ברור לחלוטין שאנחנו צריכים לחזור לשדות הקרב, ללא התלבטות. הם בכו אבל כוחות הנפש שלהם חיזקו אותנו".

 

האחים גיל ודיוויד לא הצליחו להחליף מילה זה עם זה במהלך הקרבות, גם לא עם ההורים. גם לו ידעו ההורים על עוצמת הקרבות לא היו אומרים מילה. מבחינתם יש להמשיך עד שוך הקרבות.

 

גיל: "הצלחנו לדחות את האבל הפרטי שלנו, לזמנים מאוחרים יותר. השבר הגדול הגיע בהמשך. ועוד איך הגיע".

 

דיוויד: "המלחמה לא נגמרה ב-24 לאוקטובר. עם הסורים המלחמה נמשכה כמעט עוד שנה. באותה שנה נסענו לבקר את קברו של גרשי בבית העלמין הארעי בקיבוץ בבארי. זוכר את הלוויה בבית השיטה. יש לי גם את שבע המשפחות שאיבדו את קרוביהם, לוחמים שלי, של הטייסת. לא נשאר לי די מקום לבית השיטה, ואולי כי לא ניתן לשאת את הכאב העצום הזה.... מתוך 28 גיחות שעשיתי במלחמה אני זוכר רק 7. כנראה נמחקו אצלי. אולי מסיבה דומה".

 

לימים, הבינו ההורים שגרשי נפל בקרב החווה הסינית בלילה של ה-15/16 באוקטובר, ולילה למחרת נלחם גיל באותו שדה קרב, ונפצע מרסיס פגז. זו פציעה רביעית שלו במבצעים ובמלחמות, מאחר וסירב להתפנות נותח בשטח, והמשיך להילחם.

 

כחוט השערה שחנה ומנחם היו מאבדים לילה אחר לילה שניים משלושת בניהם, בקרבות החווה הסינית. לא ברור אם שיערו עד כמה המלחמה הייתה קשה ומסוכנת גם עבורם.

 

מהיכן כוחות הנפש הללו אצל ההורים, שהצליחו לברוח מגרמניה הנאצית ממש ערב פרוץ המלחמה. כמה עוד אפשר לשאת? כנראה שאפשר.

  

ד"ר תמר אשכנזי היא מנהלת המרכז הלאומי להשתלות, מנחת קבוצות תמיכה למשפחות שכולות ומחברת הספר "אבל - היום שאחרי"

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: באדיבות אתר טייסת העמק מלחמת יום נכיפורים
גרשי דוד ז"ל
צילום: באדיבות אתר טייסת העמק מלחמת יום נכיפורים
ד"ר רק שאלה
מחשבוני בריאות
פורומים רפואיים
מומלצים