בחלמאות דיפלומטית סללנו את דרכנו להאג
הכתובת הייתה על הקיר, אבל ישראל התעקשה להחריב את הדיפלומטיה, לטפח סכסוכים פנימיים, לא להכיר בבית הדין ולהסתמך על ארה"ב
ישראל הגיבה בזעם על החלטת התובעת הראשית בבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג לשקול חקירה בגין פשעי מלחמה לכאורה. בזעם, אבל גם בהיסטריה ובהתלהמות שעלולות לשמש בומרנג נגדנו. בעיקר מקוממת הכרזת ראש הממשלה בנימין נתניהו שלפיה מדובר ב"מעשה אנטישמי". אי אפשר לנופף שוב ושוב בטענה הזאת. היא נשחקת, נחלשת, ובמקום שבו נזדקק לה - שוב לא תהיה יעילה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
בואו נעשה קצת סדר (סדר, כמה נדיר אצלנו). ישראל נתונה – לא מהיום ולא מאתמול - למלחמה בשתי חזיתות: הצבאית והמדינית. כל דרכה הייתה רצופה במאבקים אלה. הם שלובים זה בזה, תומכים, מסייעים ומשלימים. בשורה התחתונה עומדת למבחן הלגיטימיות של ישראל, והיא עדיין נבחנת שוב ושוב. בעוד שבחזית הצבאית זכינו להכרה, להערכה ולהשלמה, הרי על פי חוק הכלים השלובים, עלתה מיד הפעילות המדינית נגדנו. וכך, לאחר שצה"ל הצליח להביס את הטרור הפלסטיני במבצע חומת מגן באינתיפאדה השנייה, נולדה תנועת ה-BDS על שלוחותיה והייתה לחזית המאמץ החדשה נגד ישראל.
המאבק בתנועת החרם הזו חייב את ישראל לשידוד מערכות, לריכוז מאמץ ולאיחוד משאבים. ואלה בדיוק הדברים שבהם היא שבה ונכשלת. בעוד שבמלחמות לוקח צה"ל על עצמו גם את מלאכת הדיפלומטיה הציבורית ("הסברה"), הרי במלחמה המדינית החלו משרדי הממשלה השונים לפעול כל אחד בדרכו: משרדי המשפטים, הכלכלה, האוצר, הספורט, התרבות, וכמובן המשרדים המובילים - המשרד לעניינים אסטרטגיים ומשרד החוץ.
בין שני האחרונים זורם דם רע. משרד החוץ ראה בעיניים כלות כיצד המשרד לעניינים אסטרטגיים מקבל אחריות על המאבק ב-BDS, ובעיקר זוכה לתקציבי ענק שמשרד החוץ מעולם לא חלם עליהם. לעובדיו המתוסכלים בלאו הכי, שסמכויותיהם נלקחו בזו אחר זו והועברו למשרדים אחרים, נוספה עוד סיבה, גדולה, לאכזבה ולתסכול.
השימוש בבית הדין הפלילי בהאג לא היה צריך להפתיע איש. הרשות הפלסטינית הצטרפה לאמנת רומא, הכירה בבית הדין ומעבירה לו את תלונותיה. ישראל - לא. לכן היא פעלה בהססנות. ואף שהיועץ המשפטי לממשלה דווקא התמחה בסוגיית הדין הבינלאומי, ישראל קיוותה כנראה שההליכים לא יבשילו.
בשנות חברותי בכנסת ייצגתי אותה בפורומים בינלאומיים רבים, בהם הפרלמנט האירופי, מועצת אירופה והאיגוד הבין-פרלמנטרי. הכתובת הייתה על הקיר. הביקורות על ישראל תכפו והתעצמו. המענה הישראלי היה חלש ונשען בעיקר על הגיבוי והתמיכה האמריקניים. אכן, ארה"ב בעידן דונלד טראמפ, ובמידה מרובה גם בימי ברק אובמה, מגינה על ישראל ושומרת עליה. היא אפילו הרחיקה לכת ופרשה מוועדת זכויות האדם בז'נבה בשל ההטיה האנטי-ישראלית שלה. אבל הנה, באירוע הזה קצרו ידיה מלהושיע.
ארה"ב לא יכולה, ואולי גם לא רוצה, לשחק על כל המגרשים האלה, והם נשארים פנויים לשחקנים אחרים, בעיקר האירופאיים. ובאירופה מסתכלים על ישראל אחרת. אם טראמפ קובע שההתנחלויות - אחת הסיבות העיקריות להמלצת התובעת בהאג - הן לא "לא חוקיות", אצלנו חוגגים, אבל אירופה יוצאת מדעתה.
אז מה צריכה ישראל לעשות? קודם להניח לאנטישמיות, לא כל ביקורת על ישראל היא אנטישמיות. שימוש יתר בה מפחית מעוצמתה ומוזיל אותה. שנית, יש לחזק את משרד החוץ ולהחזיר אותו למערכה. נציגויות שובתות ונציגים דיפלומטים שפופים הם מצע רך לכישלונות מדיניים.
שלישית, צריך לאחד את כל המאמץ הממשלתי תחת קורת גג אחת, בהנחיה אחת ובארגון על-משרדי שיוכל לגייס את כל האמצעים, בארץ ובחו"ל, לחבר את ידידי ישראל הרבים, ולפעול בשני המגזרים האחרים, הלא ממשלתי והפרטי.
ולבסוף, יש לפעול בשקט, בקור רוח ובסבלנות. כבר למדנו: ככל שנעלה את פרופיל המאבק שלנו, רק נזמין עוד אויבים להתגייס למערכה נגדנו.
- ד"ר נחמן שי הוא פרופ' אורח באוניברסיטת אמורי באטלנטה מטעם המכון ללימודי ישראל. היה בעבר ח"כ ודובר צה"ל. ספרו "מלחמדיה" עוסק בדיפלומטיה הציבורית של ישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
