שתף קטע נבחר

עד שהילדים הבדואים לא ילמדו עם יהודים

התוצאות העגומות במבחני פיז"ה הן שיקוף של מערכת החינוך הכושלת (והמוכשלת) ביישובים הבדואים. הפתרון הוא שבירת חומות ואינטגרציה

 

מצב החינוך של ילדים בדואים בנגב (צילום: רועי עידן)
ארכיון(צילום: רועי עידן)

תוצאות מבחני פיז"ה האחרונים עוררו סערה תקשורתית, לאחר שנמצא כי תלמידים בדואים מהדרום מדורגים בתחתית הרשימה, הרחק מאחורי תלמידים בסעודיה ובלבנון. חבל שרק כשנערכות השוואות למדינות ה-OECD, הציבור הישראלי נזכר בקהילות השקופות, העניות והמאותגרות ביותר בישראל.

 

 

הפערים בין התלמיד הבדואי לתלמיד היהודי אכן בלתי נתפסים. שניהם אמנם נחשבים אזרחים ישראלים, אבל מבחינת הפערים מדובר בילדים משתי מדינות זרות, הדוברים שפות שונות וניזונים ממקורות תרבותיים אחרים. שלוש שעות לימוד שבועיות של השפה העברית בבית ספר בדואי הן טיפה בים. ילדים ברהט וביישובים הבדואים לא יודעים לדבר, לכתוב ולתקשר בעברית. רמת העברית של ילד בכיתה י"ב מלקיה דומה לזו של ילד בכיתה א' מהיישוב עומר.

 

כשחסרים מורים במקצועות שונים, משרד החינוך מייבא מורים מחוץ ליישובים הבדואים. מהיכן? לא מבאר שבע, קריית גת או אפילו מתל אביב, אלא מהיישובים הערביים בצפון. התוצאה היא שהילד הבדואי בכיתה ב' או ג' מבולבל כפליים: עכשיו הוא גם צריך להתמודד עם מורה שהשפה הערבית שלו שונה מהניב הבדואי.

 

חוסר השייכות של התלמידים הבדואים והיעדר האופק לעתיד ניכרים מאוד במערכת החינוך הבדואית: זו מערכת מיושנת, שבטית, והניהול בה מעורר סימני שאלה. אף גורם לא לוקח אחריות על מחדל זה: ההורים, המורים, מנהלי בתי הספר, מערך הפיקוח ומשרד החינוך. התקשורת, מצידה, לא בוחנת ומסקרת לעומק את הפערים. במקרה הטוב היא מראיינת פעם בשלוש שנים מנהל בית ספר ערבי בדואי, שיסביר מדוע תלמידיו נכשלים. אין תחקירים על המחסור העצום במורים לעברית, לאנגלית ולמתמטיקה, ואין שערי עיתונים עם צילומי התשתיות העלובות והמשפילות.

 

התוצאה של 12 שנות לימוד בתנאים כאלה ברורה: אלה שמחפשים השכלה גבוהה, יעדיפו אוניברסיטה בחברון על פני אוניברסיטת בן גוריון בנגב. אין צורך להרחיב לגבי ההשלכות החברתיות של תופעה זו. וכך, חומות הגטו רק גדלות.

 

מדינת ישראל מתמודדת עם ילדי זרים, דוגמת הפיליפינים והאריתראים. אבל תחת אפה של הממשלה גדלים כאן דורות של ילדים זרים מסוג אחר - מרהט, מלקיה, מחורה ומעוד יישובים ערבים ובדואים. האתגר הגדול של משרד החינוך הוא לשבור את החומות ולקיים אינטגרציה חינוכית, כפי שעשו בעבר במדינת ישראל בין שכונות השיכון לשכונות הצפוניות, ואפילו בין תלמידים מזרחים לתלמידים אשכנזים.

 

המהלך של האינטגרציה צריך להיעשות במשנה זהירות, בעזרת מודלים שכבר הובילו ליישום איכותי. ראשית, על התלמידים הבדואים להשתלב בבית ספר חדש מגן חובה או מכיתה א', אחרי מיון קפדני ומצומצם. שנית, יש ללמוד מבתי הספר הדו-לשוניים, שמכירים את הרגישויות בכל הנוגע לחגים ומועדים ויודעים כיצד לנתב בין הרגישויות של ההורים. לאחר שנה או שנתיים יהיה אפשר להרחיב את המודל של האינטגרציה ולהפוך אותו, ברבות השנים, לנכס צאן ברזל של מערכת החינוך.

 

מהלך חשוב זה משמעו הענקת הזדמנות שווה. זה יהיה מורכב מבחינה מערכתית, תרבותית וחברתית - אבל עדיפים המתחים האלה, על פני דורות נוספים של אזרחים זרים.

 

  • ג'מאל אלקרינאווי הוא מנכ"ל ומייסד עמותת "השחר החדש" בנגב

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים