למען הכנרת – לפתוח את סכר דגניה. עכשיו
חרף עידן ההתפלה שבו אנחנו חיים, מצב הרוח הלאומי עדיין נתון לחרדה "מפלסלוגית". אבל לא מפלס הכנרת צריך להדאיג, אלא איכות המים
פרופ' משה גופן
הכינרת והנחלים הזורמים בצפון הארץ (צילום: דיויד איזנברג, מיקי וולקיטה- הרט"ג)
השנתיים האחרונות היו ברוכות במשקעים, וכשיורד הרבה גשם יש ספיקות גבוהות בנחלים המנקזים את אגן היקוות הכנרת והמפלס שלה עולה. שינויי מפלס חריגים אינם תופעה נדירה בכנרת והאגם שרד את כולם. למשל, ב-2001 נרשם המפלס הנמוך ביותר ב-100 השנים האחרונות, 214.87 מתחת לגובה פני הים, אבל שלוש שנים בלבד לאחר מכן הוא עלה בכשישה (!) מטרים. אז מדוע עדיין נקלע מצב הרוח הלאומי לחרדה מפלסולוגית?
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
כיום, מקור כמעט כל המים לאספקה ביתית בישראל הוא במתקני התפלה. הייעוד הנוכחי של הכנרת כולל אספקה ליישובים הסמוכים (סובב כנרת), תגבור אספקה לחלקה המזרחי של המדינה ולירדן השכנה, תמיכה בדרום רמת הגולן במקרה של בצורת קיצונית, חקלאות הגליל העליון, דיג מסחרי, תיירות ונופש, ואלטרנטיבה ליום סגריר. בנוסף, קרוב לוודאי שאספקת מים מותפלים אל הכנרת תתממש בקרוב.
כמות המים בכנרת אינה בראש הדאגה הלאומית כיום, אבל האיכות שלהם בהחלט כן. הכנרת מתמלאת והולכת במלחים ובחיידקים כחוליים רעילים. לכן יש לגרום באופן מיידי להפחתה של הריכוז של שני מרכיבים אלו באגם. ניתן לבצע זאת על ידי הוצאת מי הכנרת דרך סכר פתוח, ולאפשר את החלפתם במי הירדן והנחלים אחרים שזורמים אליה, שבהם אין כמעט חיידקים כחוליים וריכוז המלח נמוך פי עשרה.
המשמעות של המהלך היא קיצור זמן השהייה של המים בכנרת, כלומר – החלפתם בקצב מוגבר. יש עדות מתועדת איך התרחשה תופעה כזאת: בין השנים 1948 ל-1968, לאחר שהושבתה עבודתה של תחנת רוטנברג בנהריים, נפתח סכר דגניה באופן חלקי כך שכמות המים שיצאה דרכו הייתה קטנה יותר מזו שנכנסה לאגם.
זו הייתה התקופה שלפני הקמת המוביל הארצי ואספקת המים בישראל עדיין לא התבססה על הכנרת. כתוצאה מכך, מפלס הכנרת עלה רב-שנתית ב-2.41 מטרים. זו הייתה אומנם תוספת של 405 מיליון מ"ק מים למאזן הלאומי, אבל – מאחר שכאמור נכנסו יותר מים מאשר יצאו - הייתה גם תוספת של מלחים לאגם (הריכוז שלהם עלה עד קרוב ל–400 מיליגרם כלוריד לליטר, מה שפסל את המים האלה לשימוש חקלאי, ונדרשו פעולות שונות כגון "המוביל המלוח" ומהילה עם מי הירקון כדי להמתיק אותם).
כלומר, כשהסכר פתוח, מתקצר זמן השהייה של המים באגם ומסולקים דרכו מלחים וחיידקים כחוליים. אם הסכר סגור – מצטברים המים יחד עם המלחים והחיידקים הכחוליים. יש אמנם יותר מים אבל הם מלוחים יותר.
לכן, אני מציע קודם כל לשנות את מצב הרוח הלאומי מדאגה מפלסולוגית לדאגה לימנולוגית ("לימנולוגיה" – תורת האגמים), או בפשטות: איכות המים בכנרת. יש לפתוח חלקית את סכר דגניה כבר היום כדי לקצר את זמן השהייה ולסלק על ידי כך מלחים וחיידקים כחוליים.
כאשר הכנרת סיפקה מים בקצב של מיליון קוב ביום (אם לא הייתה בצורת) הדאגה למפלס הייתה משמעותית, אבל מאז 2010, כאשר אספקת מים באה ממכוני התפלה, קיימת הזדמנות נוחה לטפל באיכות המים שהידרדרה.
- פרופ' משה גופן הוא חוקר הכנרת ועמק החולה במכון מיגל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
