"המדינה לא סופרת את החקלאים, מצאנו דרכים יצירתיות לשרוד"

"עד לרגע זה הממשלה לא עשתה כלום בשביל החקלאים". כך אומר רם פיין מבנימינה, בעלים ומנכ"ל משותף‏ ב‏קבוצת רף משתלות‏, שמחזיק גם במשק קטן בו הוא מגדל פירות. את המשק מנהלת בפועל רעייתו רותם, ועובדים בו גם הבת, גאיה, בעלה, יהונתן, והבן, עומר, חייל משוחרר. "גם לפני משבר הקורונה, הממשלה לא סייעה בכלום. נותנים תיקים ותפקידים לאנשים שלא מבינים בכלל בחקלאות. והחקלאות היא הענף היחיד שלא מקבל סיוע ותמיכה מהממשל בעוד כל הממשלות באירופה תומכות בחקלאות".

פוטרתם? הענפים שמחפשים עובדים דווקא עכשיו

מענק לעצמאים: כמה כסף תקבלו ואיך נרשמים

הסיוע לעצמאים: הכסף עכשיו, ההתחשבנות אחר כך

פיין, יליד בנימינה ודור חמישי למשפחה חקלאית, הוא רק אחד מתוך עשרות אלפי החקלאים במדינה שנפגעו קשות מהקורונה, החקלאים מרגישים שהמדינה הפקירה אותם, וטוענים שזו ההוכחה למעמדה הנמוך של החקלאות ב-2020: "התחושה קשה והשטח מדבר. בבנימינה בה גדלתי היו מעל 80 משקים. נכון לעכשיו בקושי אפשר לספור את מספר המשקים שנשארו". 

עומר פיין. עזר להוריו להציל את המשק

אז למה אתם ממשיכים במקצוע?

"כי אנחנו אוהבים ומאוהבים במה שאנחנו עושים. אנשים לא מבינים שהביטחון הכלכלי של המדינה תלוי בחקלאות ובחקלאים. ביום שיפול האסימון בנושא למדינת ישראל כבר יהיה מאוחר מדי. מי שעוזב את החקלאות – לא יחזור לשם. אי אפשר להגיד לאדם 'בוא תהיה חקלאי'. חקלאי יכול להיות רק מי שינק את החקלאות מגיל צעיר".

אמנם, החקלאות בישראל היא עדיין תעשייה מפותחת ויצואנית גדולה של תוצרת טרייה, אבל בשני העשורים האחרונים חלה ירידה עצומה במספר החקלאים בישראל. לדברי שר החקלאות, צחי הנגבי, מספר החקלאים עומד היום בין 12,000 ל-17,000 בלבד. מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי רוב החקלאים בישראל בני 55 ומעלה. הדור הצעיר לא ממשיך את דרכם, אלא פונה לתחומים אחרים, רווחיים יותר. חלומם של כל אם ואב חקלאים מזמן הפסיק לסמן את הדור הצעיר כממשיכי דרכם. לא סתם קרא מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל, אבשלום (אבו) וילן, לגבש מדיניות לאומית להצלת החקלאות הישראלית, שתכלול תוכנית נקודתית לעידוד שילוב הדור הצעיר בענף. "להיות חקלאי זה להיות משוגע", אומר אבי, חקלאי באחד ממשקי התענכים בעמק יזרעאל. "היבוא המתחרה, המחיר הגבוה לצרכן שגובות הרשתות והמתווכים הנוספים שבדרך, מביא אותנו להפסדים עצומים".

רותם פיין(צילום: פרטי)

ואז באה הקורונה, והוכיחה שלדור הצעיר יש בכל זאת מה לתרום, עד כדי הצלת המשקים. כך למשל, עלה פתרון בדמות "שיווק ישיר". באמצעות הרשתות החברתיות החלו החקלאים לשווק את התוצרת עד לבתים, מה שאיפשר להם להחזיק את הראש מעל המים. מכיוון שחלק גדול מהחקלאים הם מבוגרים ולא פעילים ברשתות החברתיות, לקחו על עצמם את התפקיד הבנים והבנות הצעירים במשפחה. במקרה של פיין, מי שהציל את המצב, היה הבן, עומר.

"נפגענו בצורה קשה", מספר פיין. "הכנו צמחים לשיווק בפסח, ומאמצע מרץ כל השיווק נעצר. עומר החל לפרסם את הצמחים ברשתות החברתיות, ושיווק אותם עד לבתי הלקוחות, שהזמינו באמצעות הפייסבוק והאינסטגרם. הוא חרש את הארץ, והפעילות שלו סייעה לנו לתזרים, להתגבר על תשלום של הוצאות קבועות ושכר לפועלים, הצלחנו לשרוד. כל זה לא סותר את העובדה שהמדינה חייבת לתמוך יותר בחקלאים".

"אני יודע שאם הייתי שואל את אבא הוא היה אומר לי שלא כדאי להיות חקלאי", מחייך עומר. "אבל הגורל כיוון אחרת. בימים אלו פתחתי חנות אינטנרטית של המוצרים שלנו, ונמשיך בשיווק ישיר. אם הציבור יפרגן לציבור החקלאים ולהפך, נחסוך פערי תיווך עצומים".

המשק של משפחת פיין(צילום: פרטי)

הוכחה נוספת לסיוע הדור הצעיר לחקלאים לצלוח את התקופה מספק סיפורם של מירה ואריה שחר, בעלי משק שחר במושב נעמה שבבקעת הירדן, בו הם מגדלים תמרים ותבלינים ירוקים טריים, שמשווקים בארץ ובעיקר בחו"ל. חבריו של שחר מספרים שהוא החליט "להתאבד על החלום", ועבר להתגורר בנעמה לפני 35 שנים והקים את המשק מטעמי ציונות. "בשל המצב, נמצאים במשק מצבורי ענק של תבלינים ותמרים, שמיוצאים בימים שבשגרה לאירופה ולארה"ב ולמסעדות בארץ", כתבה בפוסט בפייסבוק בתם של מירה ואריה. "התחלנו במכירה ישירה עד הדלת. הסחורה נקטפת טרייה בכל יום ומגיעה עד פתח הבית, בלי סופרמרקט הומה אדם ובלי צפיפות. גם ציונות ועזרה חשובה לחקלאים, וגם איכות".  

"עוד לפני משבר הקורונה חוויתי את הקשיים של הוריי ושל המשקים האחרים בבקעה", היא מספרת. "המשבר השאיר אותנו עם טונות של סחורה טרייה, וחממות מלאות בירק. אחותי ואני עשינו שינוי מחשבה עם ההורים, והבנו שכדי לשרוד חייבים להתחיל לשווק לתוך המדינה, עד הבית. להוריי אין פייסבוק, ואף אחד מאיתנו לא האמין שיהיה כזה ביקוש מטורף. בתוך יומיים כולם הכירו את משק שחר. הכוח של הרשת החברתית הביא לחיבור מול האנשים, בלי תיווך. נסענו לכל מקום בארץ, לעוטף עזה ולגליל המערבי, הכל עם חשבוניות. הבנו שרק כך נעבור את המשבר ונצמצם נזקים, לאחר ש- 85% מהחממות יובשו, ומה-15% הנותרות מיייצבות את המשק. כנראה שנמשיך בזה, כי הבנו שיש פה שינוי מודל כלכלי מבורך: farm to table". 

אריה שחר. נעזר בבתו(צילום: פרטי)

למצוקה הגדולה של החקלאים נדרשו בין היתר, מזכ"ל תנועת המושבים, עמית יפרח; יו"ר מרכז המועצות האזוריות, שי חג׳ג׳; ויו"ר מרכז השלטון המקומי, חיים ביבס. במכתב לראש הממשלה ולשרי האוצר, הפנים והחקלאות, כתבו: "הממשלה דאגה למסלול פיצויים לאזרחיה, אך באופן מקומם כלל לא התייחסה לחקלאים שנפגעו כתוצאה מהמשבר". מהנתונים שהציגו עולה כי סגירת השווקים הביאה לפגיעה של כ-60 מיליון שקל בענף הירקות, סגירת השמיים והגבלת הייצוא פגעו בענף התבלינים בכ-50 מיליון שקל, ובענף הפרחים מוערכת הפגיעה בכ-100 מיליון שקל. אומדן הנזקים מוערך בכ-300 מיליון שקל לכל ענפי החקלאות. יפרח קרא לממשלה לייצר מיידית מדיניות תומכת חקלאות ולפצות במיידי את החקלאים שנפגעו אנושות. עד לרגע זה כל אלו לא קיבלו תשובה ואין שינוי במתווה הפיצויים של המדינה לחקלאים.

ירון רוזנטל, מקיבוץ כפר עציון, נשוי ואב לשלושה, היה עד לינואר האחרון מנהל בי"ס שדה כפר עציון. חודשיים לאחר שנכנס לתפקידו החדש כרכז המשק, תפס אותו משבר הקורונה. הדאגה שלו הופנתה לפרחי האדמוניות, פרח נדיר ויקר שפורח תקופה קצרה, עד אמצע מאי, ואל הדובדבנים, שעונת הקטיף שלהם מתחילה בסוף מאי ונמשכת כחודשיים. "הבעיה הגדולה של החקלאות היא מחירי התיווך הגדולים", הוא אומר. "לא יכול להיות שבתוך שרשרת הערך אני ארוויח הכי מעט, כמי שמייצר את התוצרת, ואפילו אפסיד. רשתות השיווק לא נותנות לחקלאים לחיות, ובתקופה זו, כשלא נתנו לפועלים הפלסטינים שלנו להיכנס, כי היה עוצר, איבדנו גם את הלקוחות וגם את העובדים".

"לעבודה ב-270 הדונמים גייסנו את תלמידי התיכון של כפר עציון, שלא למדו", הוא מוסיף. "קטפנו והקמנו מערך שליחויות עד לבתי האנשים עם הפרחים, וכך נעשה עם הדובדבנים. שני הצדדים הרוויחו: הלקוח קיבל הנחה, כשקודם שילם סכום של 200 שקל עבור זר של 8 אדמוניות, ועכשיו הוא מקבל עד לבית 10 אדמוניות במחיר של 50 שקל. מכרנו כך מעל 200,000 פרחים. אנחנו עדיין חיים בכל יום בחשש ובאי ודאות, ובשורה התחתונה מקווים להגיע לשורת רווח, אבל הרווחנו את הערבות ההדדית של אזרחי המדינה ואת העובדה, שפתאם היום כולם מתחברים לאדמונית החורש".

ירון רוזנטל(צילום: פרטי)

 מה יהיה בתום המשבר?

"המצוקה ענקית. לא קיבלנו שום סיוע, כי פרחים זה לא אוכל, ויש לי חברים שבורים לגמרי. אין להם כסף לשלם ארנונה, וגם כשיורדים למינימום הוצאות הם לא שורדים. הממשלה לא סופרת אותנו, נותנת לנו הרגשה שלא צריך אותנו, ורק שלא נפריע. לא נחזור בתום המשבר למה שהיה קודם. העולם עבר לשליחויות, החקלאים הבינו את היתרונות של השיווק הישיר, זה העתיד. גם יש פוטנציאל להוזלה ללקוח, וגם בידי החקלאים יישאר יותר כסף מאשר היה נשאר קודם. שיווק ישיר גם משמעותי לבריאות. למשל, הסחורה של הדובדבנים תגיע באותו יום, ישירות לצרכן. לא יקרה שלא ברור איפה היא הסתובבה כמה ימים בין שרשרת המתווכים שבינינו ללקוח".

יוני דמרי הוא דוגמה לחקלאי, שבאופן מסוים מברך על הקורונה. הוא מחזיק ברפת גדולה במושב גילת, הסמוך לאופקים שבנגב, ונחשב למוביל דעה בכל הקשור לזעקת החקלאים כנגד הממשלה. עם זאת, הוא מפתיע בהכרזה: "לי הקורונה עשתה טוב. הפרה לא יודעת מה הולך בחוץ, היא המשיכה לספק חלב. בגלל הקורונה, אנשים נשארו בארץ, צריכת המזון עלתה, שוק מוצרי החלב פרח. במרץ ואפריל השנה, סיפקנו  הכי הרבה חלב. הקורונה עשתה לנו טוב, כי היא החזירה את המודעות לחשיבות תעשיית הכחול לבן, וכך נניע את הכלכלה. אנשים טועים לחשוב שחקלאים הם מיליונרים. על כל ארבעה שקלים, שזה הממוצע שמשלם צרכן עבור ליטר חלב, אני, כרפתן, מקבל 1.90 שקלים, ואחרי ההוצאות נשארים לי ביד רק 20 אגורות. אבל כמי שמוביל דעה בענף, אני לא מגיע ממקום של בכי וחולשה, אלא של עוצמה ורצון להתמודד". 

יוני דמרי. הרוויח מהקורונה

"לצערי, דווקא שר החקלאות הנוכחי צחי הנגבי, שהגיע כממלא מקום, הוביל נכון וניסה לתקן את הנזק של קודמיו, אבל הוא מפנה את הכסא", אומר דמרי. "אני מקווה שיגיע אלון שוסטר, כי הוא איש התיישבות. צריך להבין שהחקלאים אינם אויבי העם. המטרה היא שנייצר את האוכל שלנו בעצמנו, וכך נשמר את החקלאות. השלטון המרכזי כל הזמן פוגע בחקלאים, מונע מהם תקציבים שמגיעים להם מכוח חוק וכופה עליהם מיסים לא פרופורציונאליים. הגיע הזמן שלמשרד החקלאות יגיע שר עם אוריינטציה לחקלאות, עם נשמה של חקלאי וניסיון של פוליטיקאי. הקורונה הוכיחה שייבוא ממדינות אחרות היא שגיאה חמורה, הפוגעת בכלכלה המקומית, לכן יש להתמקד בייצור מזון מקומי".

לדברי צחי הנגבי, שר החקלאות, "ענף החקלאות הוא כמעט הענף היחיד שהפגיעה בו הייתה מינורית. הממשלה הכריזה עליו כעל ענף חיוני, כחלק מהצורך במזון. מי שנפגע הם בעיקר אלו שהתוצרת שלהם מיוצאת. מבחינת האוצר הפיצוי לחקלאים הוא כמו לעסקים קטנים. לצערי, בעשור האחרון לא הבינו את החשיבות של החקלאות, רק דיברו בציניות, ואמרו שעבודה עברית עוברת לידיים זרות, אבל בפועל לא עשו דבר. לשר החקלאות הבא, תהיה עבודה קשה אבל חשובה מאין כמותה".