שתף קטע נבחר
צילום: נדב אבס, יריב כץ

תחושת יתמות מול שער ריק

יהיו שיגידו לי שאני מגזים בנהי על היעדר ספורט, שיש פה עניינים של חיים ומוות. ואני אומר להם בתשובה: בשבילנו זה הרבה, הרבה יותר מזה

 

מרססים איצטדיון ב נאפולי איטליה נגיף קורונה (צילום: רויטרס)
(צילום: רויטרס)

אבא שלי מת לפני יותר מ-25 שנה, אבל מעולם לא הרגשתי יתמות כזו. אני פותח את כל הדפים שאני מכיר מהיום-יום, לפני שהקורונה הפכה את סדר היום-יום: הדף של הטיימס ושל סוכנות הידיעות, של "דה רינגר", הדף האמריקני, הבריטי ועוד שש או שבע לשוניות. אני מרענן אותן 50 פעם ביום. במקרה הטוב הם נשארים אותו הדבר, במקרה הגרוע עולה עוד ידיעה על ספורט שולי בארץ שבקושי ידעתי את שמה (היא לא על מפת הספורט!) או על עוד דחייה.

 

 

תמיד הרגשנו מיוחדים. בני דת. ביום ראשון יש את הליגה האנגלית, בשבת בצהריים הגרמנית, ראשון לילה פוטבול, חמישי מכבי, ראשון-שני-שלישי-רביעי-חמישי-שבת ליגת-על בכדורסל. באוגוסט מתחיל הכדורגל, בספטמבר הפוטבול, כדורסל מכללות ואן-בי-איי בנובמבר, במארס-אפריל היינו אמורים ללוות את פתיחת עונת הבייסבול שהיא האות שלנו שהגיע אביב. אליפות עולם בקיץ אחד, אליפות אירופה שני קייצים אחרי יחד עם האולימפיאדה. הטור דה פראנס. ווימבלדון.

 

לפתוח יומן ולגלות שכל הדפים ריקים בו ואין לך מה לכתוב. אני אעשה פרפראזה על דבריו המפורסמים של המנג'ר ביל שאנקלי. יהיו שיגידו לי שאני מגזים, שיש פה עניינים של חיים ומוות. ואני אומר לכם בתשובה: בשבילנו זה הרבה, הרבה יותר מזה.

 

הספורט הוא האסקפיזם שלנו. השתקנים שבינינו יכולים להסביר לכם שעות על העזיבה של ברקת או על הטקטיקה של מאמן ברצלונה. הדברנים יכולים להסתכל על פדרר-דג'וקוביץ' שעות בלי להוציא מילה חוץ מ"וואו". הקשוחים יכולים להוריד דמעות מקלוז-אפ על דמעות ניצחון מעורבבות בזיעה. הרגישים יכולים לשמוח לאיד מהפסד של שחקן או קבוצה שנואה. תנו לנו רגש, וניתן לכם עונה וספורט שאיתם אנחנו יכולים לפרק אותו. וגם ניתן לכם עובדות על בסיס נתונים מהעבר.

 

בלי ספורט, צריך לחזור לחיים האמיתיים: אני אומר לאשתי שאני אוהב אותה (וחושב על הרגל של מסי מנשקת את הכדור), אני אומר לה שזה דו-קרב וחייבים לנצח (והולך לטוויטר של אדם סילבר, הקומישינר של האן-בי-איי, כדי לראות אם יש סיכוי עדיין שהדו-קרב בין לברון ג'יימס וקוואי לאונרד יתקיים), אני אומר לה שקורונה משחקים חצי שנה ובסוף הגרמנים מנצחים. בטח אני אומר לה, בטח. הערב קומדיה רומנטית או בינג' של מיס מייזל. אין תירוצים.

 

לאסקפיזם אסור לגעת בעולם האמיתי. בשביל זה קיימת הפרדת רשויות. אני לא יודע מה לעשות עם כל האהבה הזאת, החמלה, הרחמים, הכאב, הדמעות. אבל לפחות למדתי מה לעשות עם השמחה לאיד: אלופת אנגליה 2020. ליברפול. עם כוכבית. תודה קורונה.

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים