מלאו לכם 36? מזל טוב, אתם גריאטריים

בפעם השלישית או הרביעית שהבנו שאנחנו חייבים להצטייד בצעצוע חדש כלשהו כדי להתמודד עם הסגרים והימים הארוכים עם הילדים בבית, החלטנו לנצל את שאריות הנקודות שהיו לנו באמזון פריים, זכר לימי הרילוקיישן, ולהזמין הביתה לדירתנו השכורה באזור השרון את סט המציאות המדומה הפופולרי (והזול להפליא. בטח עם נקודות) Oculus Quest 2. דבר אחד אני יכול להגיד בוודאות: כן, הטכנולוגיה הזו זורקת אותך למציאות שאתה לא מצפה לה - אבל ביותר ממובן אחד. זה לא רק הפיקסלים והצלילים, חוויית גרירת המסכים סטייל "דו"ח מיוחד" וההנדוס המחודש לחושים שלך. אומנם זה תלוי גיל, אבל מספיקות כמה דקות עם הדבר הזה על הראש כדי לשלוח אותך למחשבות קיומיות על עתיד האנושות - או לכל הפחות על ההזדמנות שיש לנו, כהורים לילדים שהם דיגיטליים מלידה, למצוא מכנה משותף שיגשר על פערים דוריים עמוקים. לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו יכול היה להיות נחמד לכתוב לכם כאן עכשיו ביקורת מוצר על האוקיולוס קווסט 2, אבל אני לא מבקר טכנולוגיה, ואתם גם ככה לא תקנו את זה עד שלא יוסיפו שם Incognito Mode. יש סיבה אחרת לכך שאני מספר לכם על זה - והיא שבסוף אפריל, מאמר ב"מדיום" מאת אריקה דהוואן הפך לוויראלי אחרי שהשתמש במונח לא מוכר כדי להגדיר את ילידי 1985-1980 (שזה אשתי ואני והרבה מכם) כ-Geriatric Millennials (מיליניאלים גריאטריים). המונח שטבעה דהוואן עשה הרבה רעש מאז – ומתאר היטב את התחושה שלי עם ערכת המציאות המדומה על הראש. אז חשבנו שזו הזדמנות טובה לעשות פה סדר רגע, כי אחרי הכול הכינוי החדש והמעט מבלבל הזה יכול באמת לסייע לענות על השאלה האלמותית ההיא של מאיר אריאל, "ואיפה אני בכל העסק הזה?". ראשית, חשוב לומר שהמאמר מנסה להשתמש בהגדרה החדשה כדי לתאר משהו חיובי בסך הכול. ה-GM (קיצור למיליניאלים גריאטריים), בתור אלה שהספיקו להפנים ניואנסים של תקשורת אישית כילדים אבל אחר כך גם להקים את פייסבוק ואת אינסטגרם ואת טאמבלר ואת רדיט, הם חוליה קריטית בסביבת העבודה ההיברידית המשלבת בין דיבור פנים אל פנים למייל ולזום. הדור הזה, שטעם משני העולמות, הכי מתאים להוביל צוות של מבוגרים וצעירים. אני בטוח שזה לא ירד טוב בגרון לרבים מכם, אבל ילידי תחילת שנות השמונים אכן נחשבים למילניאלס. אני יודע, אם אתם ישראלים שנולדו בשנים האלה, ואפילו בשלבים מאוחרים יותר של האייטיז, אתם מרגישים הרבה יותר קרובים לחצי הגריאטרי של ההגדרה החדשה. מבחינתכם מילניאלס הם הדור הצעיר והמפונק הזה, פתיתי שלג שאסור להגיד להם כלום בעבודה כי הם יכולים להיעלב מכל דבר. אלה שמאבדים מוטיבציה בקלות ומחליפים ג'וב אחת לשנתיים. דור שגדל אל תוך עולם דיגיטלי ופוסט-ליברלי, אל תוך האוטופיה שביל קלינטון וטוני בלייר סידרו (לפני שזה התפוצץ להם בפרצוף). מה להם ולזיכרונות שלכם כשאתם הולכים לחבר מבלי לדעת אם הוא בבית בכלל, מצלצלים באינטרקום ואז צועקים לו מלמטה - רק כדי שאמא שלו תצא אל החלון ותגיד שהוא לא נמצא או בדיוק עושה שיעורים. העניין הוא שאתם גם צודקים וגם לא לגמרי צודקים. בעצם, ואת זה נוטים לשכוח בישראל מסיבות ברורות, ההגדרות האלה הן לא שלנו ולא עלינו. הן אמריקאיות. אנחנו נוטים לערבב ולחשוב שמכיוון שהעולם הוא כפר גלובלי, ושיש לנו בן דוד שגר בלוס אנג'לס וחברה הכי טובה שכבר שנתיים בברוקלין, אז ילד מקריית אונו וילד מאריזונה בגדול חווים את העולם בצורה דומה – אבל הבדלים מהותיים עדיין יש. אז במובן הזה, מכיוון שתופעות והשפעות תרבותיות אמריקאיות תמיד הגיעו לכאן באיחור מסוים, בעוד ילידי תחילת שנות השמונים בארה"ב הם אכן ראשוני המילניאלס, הרי שעבור ישראלים זה באמת לא תופס בדיוק על השנה, וישראלים שכיום נושקים ל-40 בהרבה מובנים חשים את עצמם יותר דור X מדור Y. ונדמה שאולי בלי להתכוון בכלל לסייע לתושבי הלבנט, הפער הזה הוא משהו שההגדרה החדשה - ה-GM - עוזרת לסדר. אמרנו סדר? אוקיי. אז רק למקרה שאתם לא מאה אחוז סגורים על מי נגד מי, אחסוך לכם את שעת חור-התולעת שבדיקה של זה בוויקיפדיה הייתה שולחת אתכם דרכו - ונעשה את זה בדקה וחצי. הדור המערבי המשמעותי הראשון שיש לו שם הוא "הדור האבוד". לא, לא "אבוד" כי הוא לא יודע מה ללמוד לתואר ראשון. וגם לא אבוד כמו ה-generation lost in space מ"אמריקן פאי" של דון מקלין מ-1971. ה"אבוד" פה הוא משהו הרבה יותר מקאברי - הכוונה היא לחבר'ה שנולדו בין 1883 ל-1900, ומה שהם איבדו היה את העולם כפי שהם הכירו, ורבים מהם גם את חייהם, במלחמת העולם הראשונה. מי ששרד ראה את השפעת הספרדית מנסה לבצע וידוא הריגה באנושות. אלה שעברו גם את זה הגיעו לשנות ה-20 בתחושה שכנראה שום דבר לא יכול להם, אחרת קשה להסביר את האופוריה של שנות ה-20 הסוערות, שבעצמן הסתיימו בשפל הגדול. אין מה לומר, לא הלך להם חלק. לעומתם, אלה שהגיחו לאוויר העולם מתחילת המאה ה-20 ועד 1927, לפי ההגדרה המדויקת, שגדלו בצל השפל הגדול, זכו לכינוי הצנוע The Greatest Generation. וכן, הם לא היו מושלמים. בהחלט, תחת המשמרת של חלקם העולם עדיין עבר כמה מהזוועות הגדולות אי פעם. אבל מספיק מבט בודד באחת מאותן תמונות מתוך סירות הנחיתה לחופי צפון צרפת ביום הפלישה לנורמנדי, אותן שורות מקובצות של קסדות שעוד-לא-חוררו, מהודקות לראשיהם של בריטים ואמריקאים ויתר חיילי בעלות הברית, רגע לפני שידרכו במים רדודים, עכורי חול ודם במסעם הצודק והנורא להציל את העולם, כדי להניח לרגע את הטלפון בצד, גם את הציניות, ולהבין שאין כינוי מפואר מספיק כדי לתאר את מה שהם עשו בשביל כולנו. השם הכי מוזר הוא ה-Silent Generation. מוזר כי השם הוטבע עבור ילידי 1945-1928 כבר בתחילת שנות ה-50, מתוך אמירה שכנוער הם היו פחות פעילים מדורות קודמים להם. אם היו רק מחכים טיפה, הם היו מגלים שכל הסיפור הזה של התנועה לזכויות האזרח? אז זה הם. שלא לדבר על זה שהם המציאו את הרוקנרול. הבאים בתור הם הבייבי בומרס. הם נולדו בין 1946 ל-1964, ובאמת שקצרה היריעה - אפילו הדיגיטלית - מכדי לתאר או אפילו לציין את השמות הגדולים והתופעות המשפיעות, החידושים והעסקים, המלחמות וההפגנות, הסרטים והספרות, הטלוויזיה והמוזיקה, האופנה והעיתונות שפיצוץ הילודה האמריקאי בעיקר הביא לעולם החל משנות ה-70, ובתכלס עד היום. אתם עוד פה או שכבר הלכתם לגגל משהו? אם אתם עוד קוראים כאן, ולא פתחתם טיקטוק בינתיים או משהו, אז דבר אחד ברור: עוד לא דיברנו על הדור שאתם נולדתם בו. והנה, אנחנו כבר מגיעים - כי יש סיכוי טוב שאתם שקוראים את זה עכשיו נמנים עם אלה שבאו אחרי הבומרים, הלא הם דור האקס. אומנם הבומרס כונו גם "דור ה-אני", אבל האקסים הם הראשונים שעם מאפייניהם העיקריים נמנות תכונות שליליות כמו בטלנות וחוסר משמעת. הם היו ילדי המפתח הראשונים, הילדים הראשונים ששיחקו משחקי וידאו בבית וחיממו את הארוחות שלהם במיקרו. כלומר, הדור הראשון שחווה "הזנחה הורית מערכתית". וזה חשוב, כי בין יתר המשמעויות של זה הייתה הולדתו של מה שהוא אולי הפער הבין-דורי הראשון שהיה כל כך גדול, עד שקשה היה למצוא איזשהם קווי דמיון בין ילדותם לבין זאת של הוריהם. זהו פער בין-דורי שונה מזה שהבומרים הביאו לעולם, שהיה בעיקר פער ערכי. האקסים - אלה שנולדו החל מאמצע שנות ה-60 ועד לסביב 1980 - היו הראשונים שהסתכלו על ההורים שלהם וראו דינוזאורים. אחריהם באו המילניאלס (דור ה-Y), שכאמור מוגדרים כילידי תחילת שנות השמונים ועד אמצע-סוף שנות ה-90. אבל מכאן זה נהיה טריקי, וקורים כמה דברים: ראשית, אם שמתם לב, הדורות מתקצרים - כי השינויים התרבותיים המשמעותיים הפכו כל כך תכופים, שאין דרך לאפיין יחד אנשים שנולדו בפער של 20 או 25 שנה זה מזה. שנית, מתפתח ערפול סביב השנים המדויקות שמגדירות דור. כבר לא "1927". יותר "נהוג לומר" ו"מסביבות". החיתוך כבר ממש לא יכול להיות חד כבעבר. מתוך הערפול הזה צצו כל מיני הגדרות ביניים. לכאן נופלת הגדרת ה-GM, אבל היא לא הראשונה שניסתה לסדר את זה. ב-2018 שחררה הקומיקאית אלייזה שלזינגר את הספשל Elder Millennial (מיליניאל קשיש) לנטפליקס, שרוכב על אלמנטים דומים. וגם לזה קדמה הגדרת המיני-דור Xennials, שנועדה לאגד את ילידי סוף-הסבנטיז/תחילת-האייטיז לפי זה שאנחנו היחידים שהייתה להם ילדות אנלוגית, אבל גלשו אל בגרות דיגיטלית. לאחרונה גם המילניאלס המאוחרים קיבלו כינוי משל עצמם, צ'וגי. אבל זה כבר באמת לפעם אחרת. תופעה משמעותית נוספת כבר מאפיינת את הדור הבא - דור ה-Z, ילידי סוף שנות ה-90 ועד תחילת שנות העשר'ה - והיא שהחוויות הישראלית והאמריקאית כבר מאוחדות לגמרי, במובן הזה שהדברים שהכי משפיעים על איך שאנחנו מתממשקים מול המציאות מגיעים לכאן בלייב סטרים מכל מקום בעולם. לא צריך להמתין יותר לשום באפרינג (buffering). ועם איך שבילי אייליש, מילי בובי בראון, נאומי אוסקה, סימון ביילס, אמה צ'מברליין, גרטה תונברג, קיליאן אמבאפה וזאיון וויליאמסון בולעים את העולם - באפרינג זה לא הדבר היחיד שהם לא מחכים לו. אנחנו, לעומת זאת, חיכינו שלושה שבועות ל"אוקיולוס קווסט 2" - אפרופו דברים שמשפיעים על איך שאנחנו מתממשקים מול המציאות. על אף שאנחנו זוכרים את הריגוש שבלהזמין משהו בבוקר ולקבל אותו בערב, זכר לימים בבניין עם דורמן ומחסני שילוח של אמזון במרחק נסיעה מהירה בכבישי האגרה של ניו ג'רזי, איכשהו לחכות כמעט חודש למוצר עדיין מרגיש לנו טבעי לגמרי, כי מה זה 21 ימי עסקים לעומת שש השנים שהוריי חיכו לקבלת קו בזק בשיכון המזרח. קצת אחרי שה-VR הגיע יצא שאירחנו משפחה, חבורה שכללה מלבד זאטוטים בני דור האלפא גם נער ונערה בני 13 (לגמרי Zedders), וייצוג שהולך אחורה אפילו עד לפני ימי הבומרס. אם לאורך הקריאה כאן תהיתם פעם או פעמיים מה בכלל המשמעות של החלוקה הזו לדורות, אז אחר צהריים אחד עם המכשיר הזה והמשפחה המורחבת מספק מבט חד. התגובות לאוקיולוס התחלקו לפי הגיל בצורה מושלמת, פעם אחר פעם. ראשונים ניסינו אנחנו, בני 45-35, רובנו עובדים בחברות היי-טק וכולנו מחשיבים את עצמנו לאנשים הבקיאים בטכנולוגיה. זה לקח כמה דקות, חלקן מביכות, אבל אחרי שתפסנו את הסיפור והעברנו את השלטים ואת ערכת הראש לבומרים הפנסיונרים, שפחדו לזוז בסלון שמא ייפלו מהצוק או ימעדו באקווריום, חשנו עצמנו מאוד מחוברים לעולם החדש הזה. מה שלא היינו מוכנים אליו זה האופן שבו בני דור ה-Z התחברו בתנועתם למכשיר, בטבעיות משל היו אלה אברי הפנטום שהם תמיד חשבו שצריכים להיות להם. אתה עומד שם, מסתכל עליהם לא מבזבזים אפילו 18 שניות בלקלוט את הדבר, ומרגיש שאתה חוטף כאפה. וירטואלית, אבל מאוד ממשית. המחשה כל כך חד-משמעית להיותנו דינוזאורים בעצמנו לא חוויתי קודם. אנחנו קשים ואיטיים? אנחנו הרי שוחים בעולם הדיגיטלי בלי בעיה, וחשבנו שאין שום דבר שטכנולוגיה יכולה להציע שכבר יהיה מתקדם מדי בשבילנו. אבל כשמשווים את זה לאלו שנולדו אל תוך העולם הדיגיטלי, נפער מולך תהום בין-דורי טכנולוגי שרוב הסיכויים שלא היית מוכן אליו. פתאום אתה זה שמפחד לזוז שמא תיפול מהצוק הזה, שלא קיים אבל אולי כן. לא הכול רע. כמו שהמאמר הוויראלי ההוא של גברת דהוואן ב"מדיום" מנסה לטעון, ה-GM יכולים לשמש לא רק גשר במקום העבודה, אלא גם בבית עם הילדים. כי אחרי הכול, אלה לא הפערים הבין-דוריים שהיו בינינו לבין הורינו, כשדור שעוד הכיר עולם ישן היה צריך לגדל דור שמתרגל לשינויים תכופים. שם ההבדלים היו תשתיתיים יותר. לעומת זאת, אנחנו וילדינו לפחות חולקים חוויה מהותית אחת: כולנו רגילים למציאות שמתקדמת מהר מאוד. מאידך, גם לא הכול ורוד. כי בזמן שהקטנים האלה גומרים למכשיר את הסוללה, ואנחנו מביטים בהם מהצד כבר עם הקפה והפיצוחים, "קרובים אליהם" זה לא בדיוק מה שהרגשנו. להיפך. פתאום לא היינו צריכים לחבוש את ערכת ה-VR כדי להרגיש איך המציאות משתנה סביבנו. אם תהיתם, ככה זה נראה: אוקיולוס קווסט 2 אתם מבינים, אנחנו כבר יותר משנה עובדים בעיקר מהבית, וזה לימד אותנו שזה לא ממש משנה איפה אנחנו. ואם זה לא ממש משנה איפה אנחנו, כי כל העבודה שלנו גם ככה דיגיטלית וניתנת לצריכה באופן וירטואלי, איזה תפקיד בכלל משחק הגוף שלנו בחיים האלה? פתאום - וזהירות, הנה ביטוי שיסגיר שוב בן כמה אני - נופל לך האסימון שהגוף הפיזי שלך הוא מטרד. מכשול. הוא רק מגביל אותך. נכון, עד היום חשבת שזה תקף רק לכדורגל בימי שלישי ולכדורסל בימי שישי, ולטיול בשבת עם הילד על הכתפיים. אבל למרות כאבי הגב והברכיים, ולמרות האיטיות בסגירה האלכסונית או ההשתנקות אחרי שתי התקפות מתפרצות, בראש שלך אתה עדיין אותו אתלט שאכל מבחני בר-אור לפני השוקו של הבוקר. אלא שאתה לא, וגם אם אתה בכושר עילאי ורץ מרתונים, הקיום הפיזי שלך מגביל אותך. בולם אותך. הוא דורש תחזוק ומהווה מקור לבעיות ביטחון עצמי ולחרדות. הוא לגמרי לא זורם כשאתה רוצה עכשיו לשחק פוטבול ומיד אחר כך לטפס על מצוקים בהוואי - דברים שבמציאות וירטואלית נמצאים רק במרחק קליק או סווייפ בודדים. אז כן, השלמנו עם זה שאנחנו מילניאלס, אבל להבין שהגוף שלך הוא בכלל מטרד? ובכן, אין יותר גריאטרי מזה.

מלאו לכם 36? מזל טוב, אתם גריאטריים

אודות ועזרה

כלים ושירותים

ערוצי תוכן