להיות בטיפולי פוריות ולשמוע "את חייבת להירגע"
אני לא צריכה את העצות שלך וגם לא צריכה שתמליצי לי על יוגה או שתגידי לי להיות רגועה. וכן, אני יודעת שלחץ לא מועיל, אבל את מלחיצה אותי כשאת אומרת לי לא להיות בלחץ. טור אישי
| פורסם:05/07/2021
ביום שבו הבנתי שזה לא הצליח החלטתי לפנק את הנפש בבגד חדש או שניים. מסתובבת לי בחנויות הבגדים, מודדת ורואה את הגוף שלי שטובע בים של הורמונים ואותי בים של דמעות. מסתכלת על החזה הנפוח שלי שלא היה מבייש את פמלה אנדרסון בכבודה ובעצמה, אשר מראה את נוכחותו ומנסה לפרוץ את כפתורי השמלה (זה רק נשמע לכם סקסי). הבטן הדשנה כאילו מנסה להסתיר את הסימנים הכחולים שמתעדים כל מחט שפגשה.
הבגדים לוחצים לי על הנשמה, הנשמה שכואבת. מתאפסת על עצמי בחדר המדידה, נושמת נשימה עמוקה ומחייכת. חיוך שמפיח תקווה להזדמנות הבאה. מקלפת מעליי בגד ועוד בגד, כבר מזיעה ומתנשפת (כמה אנרגיה צריך בשביל למדוד בגדים!). שמלה ירוקה מעוטרת בפרחים מרוממת את מצב רוחי.
כמו אחרי מסע כומתה, עייפה וסחוטה אני ניגשת לקופה. עומדת בתור ושיר שאני אוהבת מתנגן ברקע. מתנועעת מצד לצד, מבסוטה מהאווירה. אני חולמת ומפזזת את דרכי לעבר הדלפק וקול מוכר מנפץ לי את האופוריה. חיבוקים, נשיקות, חיבוק ועוד נשיקה. מה העניינים איתי ומה העניינים איתך. איפה את גרה ואיפה אני. כן אני בזוגיות, ואת שמחה בשבילי. "לא התראינו מלא זמן וחבל שאנחנו לא שומרות על קשר", כך את אומרת.
ממשיכות לקשקש, במה את עובדת והאם אני עדיין גננת. עונה לך שכן ואת נפעמת מכך שאני עדיין מחזיקה במקצוע הזה. "את כנראה מאוד אוהבת ילדים", את אומרת. בום! את השיר שמתנגן ברקע מחליפה מוזיקת אימה. מנגינה איטית כזו שגורמת לגוף שלי להתכווץ.
קראו עוד:
החנות מתרוקנת מאנשים. המוכרת בקופה מתרחקת והצללית שלה נעלמת. הכול מסביב נעשה חשוך ורק זרקור אחד מאיר עלייך ועליי. מוזיקת האימה מתגברת ומתקרבת אליי (ביליתי יותר מדי שעות צפייה בפרדי קרוגר). עכשיו זו רק אני ואת. עומדות אחת מול השניה. אני מרגישה את זה מגיע. אני מרגישה את השאלה שלך עולה מעלה, בוקעת מן הגרון, מתגלגלת על הלשון ופורצת החוצה.
"יש לך ילדים?" (הלוואי ודייסון ענק היה שואב אותי עכשיו!) "לא", אני עונה. "אז למה את מחכה?", את אומרת וקורצת (שניה, אני כבר אענה לך, רק אוציא לאט ובזהירות את הסכין שתקעת לי בלב). "אני בטיפולי פוריות", עונה לה וקורצת. אני רואה איך הבעת הפנים שלך משתנה. העין הקורצת נושרת מטה, הפה קצת מתעקם. לא, את לא עוברת שבץ מוחי. זו פשוט הבעת הרחמים המשתלטת עלייך, מבט הרחמים המוכר והידוע.
"את ממשיכה להביט בי במבט הזה, המבט שאני מתעבת. מביטה ומוסיפה: 'לא נורא! שתדעי לך שאם תחשבי טוב יהיה טוב'"
"ואוו, סליחה. לא ידעתי", את אומרת. פתאום הקול שלך נעשה גלי ורך כמו כרית הנוצות החדשה שקניתי לעצמי בשבוע שעבר. את ממשיכה להביט בי במבט הזה, המבט שאני מתעבת. מביטה ומוסיפה: "לא נורא! שתדעי לך שאם תחשבי טוב יהיה טוב. בסוף זה יקרה. את חייבת להיות רגועה כדי שזה יצליח לך מהר אבל בלי לחץ, לחץ לא עוזר. כדאי לך אולי לעשות יוגה, זה ממש מרגיע".
"מי עזרה לך?", קול אחר שואל. בום! אני בחנות, כבר לא חשוך מסביב. מוזיקת האימה נפסקה והוחלפה בשיר מקפיץ. המוכרת בקופה שנעלמה, חזרה. פונה אליי ושואלת שוב "מי עזרה לך?" ואני עונה לה: "אף אחת. עזרתי לעצמי".
משלמת, גם את שילמת. שתינו שוב אחת מול השניה, אוחזות בשקית. הולכות זו לצד זו לעבר היציאה. הבטן שלי מתהפכת. בא לי לצעוק עלייך! אני רוצה להגיד לך שאני לא צריכה את העצות שלך. אני לא צריכה שתמליצי לי על יוגה. אל תגידי לי להיות רגועה. וכן, אני יודעת שלחץ לא מועיל, אבל את מלחיצה אותי כשאת אומרת לי לא להיות בלחץ.
אני אומרת לך תודה על העצות ונפרדת ממך לשלום. כמו האנשים מסביבי בקניון, ההולכים וחולפים, כך גם את, נעלמת בין ההמון. המילים שאמרת מתפוגגות, כמוך. אני מחזיקה אצבעות ומקווה שבפעם הבאה שתפגשי אותי תאמרי לי בשקט: "בהצלחה גיבורה שאת".
