מהפכת המיניות במגזר הדתי: חומות השתיקה נפלו, עכשיו תורם של הגברים
"לא ידעתי שבעשר שנים נעמיד כאן דור שמדבר בפתיחות, שלכל יישוב דתי ולכל שכונה יגיעו הרצאות וסדנאות בנושאי מיניות בריאה. אבל אי אפשר ללכת לנוח. זה לא נגמר. עכשיו תורם של הגברים שקולם עוד לא נשמע, של הרווקות הדתיות ושל כל מי שלא נמצא במערכת זוגית, אבל זקוק למיניות"
| פורסם:26/07/2021
לפני מספר חודשים חיפשתי את הטור הראשון שכתבתי בחיי. הייתי אז מדריכות כלות צעירה וחוקרת מיניות בתחילת דרכה, וכתבתי טור ל-ynet יהדות בתגובה למכתב פתוח שכתבה אישה על החוסר בהדרכה וחינוך מיני במגזר הדתי. מצאתי את הטור שלי, וגיליתי שעברו עשר שנים מאז שנכתב. עשר שנים שבהן הכל השתנה, עשר שנים של מהפכה.
עשר שנים אחרי אני עוצרת לרגע וחוזרת לאותו טור כדי להיזכר במה שהיה אז. אני קוראת את המילים המוכרות ומחייכת בליבי על הצעירה התמימה שחיפשה שינוי; מדריכת הכלות שביקשה - ממרום הידע שלא היה לי - להסביר שאפשר גם אחרת. הייתי ממוקדת בנקודת המעבר מרווקות לנישואים, שבה ראינו את המקור הבלעדי לכל המאמץ ההסברתי, כאילו שאין מיניות בשום נקודת חיים אחרת בעולם.
הפלגתי במילים שנגעו בשינויים המבורכים שעבר אז מוסד הדרכת הכלות, וחתמתי בפסקאות שעסקו בנקודות הקונפליקט שלא מקבלות מענה, רובן ככולן במרחבים של זוגות נשואים. "אני יודעת כי נושא זה בוער מתחת לפני השטח, ואנחנו לא רחוקים מהיום שבו הלבה הרותחת תציף את כולנו במידע שנשמר עד היום כסוד שאין לדבר עליו מחוץ לחדר המיטות", כתבתי אז .
כתבתי ולא ידעתי. לא ידעתי שהלבה הרותחת תציף אותנו, בטוב. לא ידעתי שנצליח לנתב את הלבה הזו למקום חדש, חיובי ואוהב. שהלבה תהפוך לאש של חיים, אש פועמת של שינוי. שנצליח לייצר שפה, שנעסוק במיניות וגוף מחוץ לחדר המיטות.
זה לא נגמר
לא ידעתי שבעשר שנים נעמיד כאן דור שמדבר בפתיחות, שלכל יישוב דתי ולכל שכונה יגיעו הרצאות וסדנאות בנושאי מיניות בריאה, שיערכו מחקרים וייכתבו ספרים. לא ידעתי שהרשתות החברתיות יאפשרו הצפה שכמוה לא הייתה מעולם. לא ידעתי שייווצרו כל כך הרבה כתובות איכותיות בנושא לכל מי שרק צריכה.
בעשור המיוחד הזה נוצר ידע, נוצר שיח, התקלפנו משכבות הכיסוי (המטפורי) בלי לוותר, לרוב, על הכיסוי (המעשי) של הצניעות והאינטימיות של חדר המיטות. הצלחנו להלך בין הטיפות, לשאוף לשיחה, לתת מקום לגוף בלי לוותר על הזהות הדתית, על התמימות ועל הזוגיות. בעשר שנים התרחבה המהפכה לבתי מדרש שונים, לגילים מגוונים, נוגעת לא נוגעת, משילה מאחוריה את המבט החיצוני על המיניות הדתית, לא נזקקת להגדרות ומפסיקה להיעלב בכל פעם ש"החור בסדין" מוזכר.
קילפנו את השכבה העליונה, אבל זה לא נגמר. בשנים האחרונות אני שומעת בצער שהשיח הרווח מתייחס למהפכה כאל תהליך מוגמר, כאילו סיימנו ואפשר לעבור לאתגר המגזרי הבא. אני שומעת תלונות שכל הנשים הדתיות הפכו למעצבות מטפחות ומנחות למיניות בריאה. וכמה שאנחנו רחוקים מהמציאות האוטופית שמרומזת ב"תלונה" הזו.
אפשר לסכם עשור, אפשר להביט בגאווה על מה שהשגנו ולטפוח על השכם של כל העוסקות והעוסקים במלאכה - אבל אי אפשר ללכת לנוח או לעשות הסבה מקצועית. עדיין לא. עלינו להתבונן קדימה ולהבין שלא רק שהאתגרים לא נגמרו, נוספו עליהם אתגרים חדשים, שאם לא נתבונן בהם ונלמד להתמודד איתם, נאבד את כל ההישגים שהשגנו עד כה.
עכשיו תורם
אנחנו עדיין לא שומעים את הגברים הדתיים. המהפכה החלה במילוי חוסר עמוק מאוד אצל נשים, מתוך הנחה שאצל הגברים הכול בסדר והם רק צריכים להמתין בצד ולתמוך בנשותיהם. גילינו שזה פשוט לא נכון, וכמו שנשים נפגעו מההשתקה של נושא המיניות עד לחתונה ולאחריה, כך גם אצל הגברים. הצעד הבא יהיה לשמוע אותם. מה כואב להם ומה נעים להם. אם המהפכה תמשיך להיות נשית בעיקרה, הרי שיצא שכרנו בהפסדנו.
אנחנו צריכים להעמיק את המחשבה שמיניות מלווה את האדם לאורך כל חייו. במשך שנים בנינו תסריט קבוע של שיחת אחות בחטיבת הביניים, ואז מורת חלמי"ש לבנות השמינית, ואז הופ - הדרכת כלות. חשבנו שזה יספיק כדי לתת מענה לבניית מיניות זוגית מיטיבה.
אחרי עשור של חשיפת שכבה ועוד שכבה, אנחנו מגלים שאנחנו רחוקים משם. מיניות מלווה אותנו מיום שנוצרנו ועד ליום מותנו, והיא כוללת בתוכה מציאויות חיים שלא נכנסות לתסריט המוכר. אם לא נפתח לשיחה את מציאות חייהם של אלה שלא נמצאים בזוגיות המצופה, כל אחד מסיבתו, הרי שהקושי והאתגר לא ייעלמו. להפך, המיניות המתוקה והתמימה שאנחנו מדמיינים עבור הילדים שלנו תהפוך להרסנית ופוגעת.
ד"ר מיכל פרינס
רווקה דתייה שלא מקבלת את מלוא המידע וההדרכה שהיא זקוקה לו; אלמן שזקוק לחיבוק ולחום של מגע; גרושה שמנסה לעכל ולעבד את שנות נישואיה לקראת מיניות עם גבר בפרק ב' - וכל מה שביניהם. קצרה היריעה מלהכיל את הקושי והעצב שמלווים אנשים שלא נמצאים בזוגיות וכמהים לקשר של נפש - ולא פחות גוף. כשלא מדברים על זה וכשהשיח לא מפנה מקום עבורם, הקושי מתעצם שבעתיים.
נוסיף על זה את מי שבונים את מיניותם בצל מחלה בגוף או בנפש; את מציאות חייהם של אנשים שסובלים מנכות או מלקות; את השינויים במבנה הזוגי בתרבות המודרנית; את החשיפה העולה לפורנוגרפיה ומציאות המסכים הבלתי נתפסת של חיי כולנו; את השינויים במבנה ההלכתי - ואת הרצף הדתי שהפך לגמיש בהרבה ממה שהכרנו לפני עשור.
עשר שנים מאחורינו, עשור חדש לפתחנו. אני סקרנית לדעת איזה טור ייכתב בעוד עשר שנים בדיוק. אני אופטימית.
- הכותבת היא מנהלת מרכז יהל, חוקרת מיניות בחברה הדתית ומחברת הספר "פשוט לרצות".
