אלה השלבים הנדרשים בדרך לראיון עם קריסטינה טימנובסקאיה, האצנית הבלארוסית בת ה־24 שערקה לפולין במהלך המשחקים האולימפיים: לשלוח מכתב מהעיתון וצילומים של הדרכון. המלצה מסגן שר החוץ הפולני לא תזיק. כשמגיע האישור, יש לנסוע לשכונת מוקוטוב בפאתי ורשה. שם, על כביש ראשי ורב-מסלולי, בין סופרמרקט מוזנח לחנות שמוכרת הכל, מנעצים ועד אמבטיות ג'קוזי, יושב בסתר בניין משרדים חדש בן ארבע קומות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
- המדליסטים האולימפיים יושבים לארוחה - ופותחים הכול
איש התקשורת של פדרציית הסולידריות לספורטאים בלארוסים, ארגון העוזר לספורטאים גולים, לוחץ על הקוד שמעלה אותנו לקומה השלישית, למשרד ארוך למדי וצנוע במראהו, עם המון חדרים קטנים וקצת עציצים. מקום מושבה של ממשלת הצללים הבלארוסית.
בסוף המסדרון נמצא משרדו של פאבל לאטושקו, שגריר ושר לשעבר בממשלת לוקשנקו - מי שימונה כמעט מיידית לראשות הממשלה והיה אם לוקשנקו ייפול, והבא בתור ברשימת החיסולים של הקג"ב הבלארוסי. לאטושקו כבר הורעל בעבר על ידי מדינתו, מואשם בטרור והוא הפעיל מספר אחת בניסיון להפסיק את זרם המזומנים למדינה. אבל ששת אנשי הביטחון, בריונים פולנים בלבוש אזרחי, עם אפוד מגן מתחת לחולצתם, אוזנייה שמשתלשלת מאוזנם הימנית ובליטה ברורה ביותר בגב התחתון, לא נמצאים שם בשבילו. הם שם כדי לשמור על האצנית שהשלטונות הבלארוסיים ניסו לחטוף חזרה הביתה מהאולימפיאדה, לפני שנמלטה בשנייה האחרונה בסיוע שוטרים יפנים והסתתרה בשגרירות פולין בטוקיו, שם קיבלה ויזה הומניטרית מהפולנים.
היא חיכתה לי בחדר קטן שעל קירותיו היו תלויים דגלי האיחוד האירופי ופולין. התריסים היו מוגפים. היא נעלה נעלי ספורט שחורות, מסורבלות ונטולות מותג, מכנסיים שחורים שנקשרו למעלה בקשר מוזר, וסוודר לבן עם עיטורי מעוינים לאורכו. פניה חפות מאיפור. בת 24, ונראית ילדה, דיבורה נשמע לעיתים כמו של ילדה, אך תוכנה בוגר. שערה מופרד בשביל באמצע, את הקצוות האדומים מיום הדרמה החליף בלונד. היא הרכיבה משקפי ראייה חדשים — הקנייה היחידה שהיא הרשתה לעצמה מאז שהגיעה לוורשה לפני יותר משלושה שבועות. היא ענדה שתי טבעות מקבילות ועדינות על אצבעותיה, שרשרת עם שמה קישטה את צווארה, ועגילים קטנים. על פרק ידה הימני יש לה קעקוע קטן, צירוף לוגואים שאומר: אני אוהבת לטייל. כולה שבריריות שרירנית.
לפני שנכנסתי, השומרים הפשיטו אותי מהבגדים העליונים, ורוקנו את כל תכולת התיק שלי. מפקד החוליה העביר עליי במשך דקה ארוכה גלאי מתכות. כשנכנסתי לחדר, יצא בעלה, ארסני סדנביץ', משוכאי בעצמו והמאמן שלה, ומי שנמלט במכוניתו ממינסק בליל הדרמה בעקבות התראה שלה. על זרועו קעקוע עם תאריך הנישואים שלהם. במהלך הראיון הוא הציץ מהחלון הקטן במסדרון, עשה לה פרצופים והצחיק אותה. הם כבר שמונה שנים יחד, נשואים שלוש.
ישבתי על הכיסא מולה, אנדרה המתורגמנית בינינו. שומר הראש מאחוריי, זרוע שמאל שלו משוכלת על חזהו ויד ימין מושטת מטה. איש התקשורת נכנס עם שישה בקבוקי מים מינרליים. שומר הראש לקח בקבוק אחד, מזג ממנו שלוק לכוס שלו ושתה. חיכינו דקה או שתיים, ואז הוא מילא את הכוס לפני טימנובסקאיה. ביקשתי שיטעם גם מהבקבוק שלי. הוא צחק. לקחתי את הבקבוק של טימנובסקאיה ומזגתי את שארית המים לכוס שלי.
בואי נחזור לימים שמשנים את העולם שלך. רק שהפעם אני רוצה שתיתני כתוביות רגש למה שקורה בפועל.
"חזרתי מהריצה של ה-100 מטר לכפר האולימפי וחיכתה לי הודעה שאני מוצבת לריצת השליחות ארבע פעמים 400, מרחק שבחיים לא רצתי אותו, וריצה אחרת למבנה גוף אחר. אני קטנה, עם נפח שרירים קטן וב־400 זה רצות גבוהות עם שרירים ארוכים. אני אחרי 200 מטר מתעייפת. נזכרתי באיומים של לוקשנקו שאמר לפני המשחקים האולימפיים שאין לנו מה לחזור למולדת אם אין הישגים, והישגים זה מדליות, ואני מבינה שאם אני רצה את ה־400 זה הורג לי את ה־200, שזה המרוץ שבשבילו באתי לטוקיו.
"מדובר בפאשלה שלהם כי הם לא שלחו למארגנים מספיק דגימות בדיקות הסמים של האצניות המקוריות, ואז הם מפילים את זה עליי. אני שולחת להם מסרון ומבקשת שיסבירו לי. רק הסבר. אבל הם לא עונים, ואני רותחת מזעם מחוסר הכבוד אליי, מחוסר הכבוד שתמיד יש כלפי ספורטאים בבלארוס. מזה שמאמנים אותנו מעבר ליכולת הפיזית והנפשית שלנו, מזה שאין לנו מספיק חלבון לאכול אבל אנחנו חייבים להיות נאמנים. ואז הכל עולה לי ואני מעלה סטורי באינסטגרם: אני מספרת שמכריחים אותי לרוץ בלי להתייעץ איתי, ומי אחראי לפשלה הזאת, שהם משתמשים בי כדי להסתיר את הטעות שלהם, ושלא עושים דבר כזה באולימפיאדה. הכל נעשה ונכתב מתוך אמוציות, בלי שליטה ובלי לחשוב מה יכול להיות, כי לא חשבתי שמשהו יכול לקרות מזה. אחרי עשר דקות מגיעים אליי המאמן הראשי יורי מויסביץ' וארתור שומאק, עסקן מהוועד האולימפי הבלארוסי, ומבקשים ממני להוריד את הסטורי, והורדתי".
טימנובסקאיה הקליטה את העימות ביניהם וההקלטה עלתה מספר ימים לאחר התקרית בפלטפורמת האינטרנט "מדוזה": המאמן והעסקן מבקשים ממנה למחול על כבודה ופשוט להוריד את הסטורי. טימנובסקאיה עונה בבכי עצום ש"אני לא רוצה שום כבוד, אני רק רוצה לרוץ". השניים עוברים לאיומים. "ככה גומרים במה שנראה בסוף כמו ניסיון התאבדות". רשת הטלוויזיה הבלארוסית מקיימת איתה ראיון, מבשלת אותו, ואז מריצה בלופ את הסטורי שלה באינסטגרם לצד הודעה מבושלת שלה לפיה היא הייתה במצב של אי־שפיות זמנית. "זה מטורף שהם מבקשים ממני להוריד את הסטורי ומריצים את זה בלופ, אבל מטורף זה הנורמלי בבלארוס. חייבים תמיד למצוא אויב: אמריקה, איחוד אירופי, קריסטינה.
"וזהו, חשבתי שנגמר, תקרית ספורטיבית וממשיכים הלאה", היא אומרת. "יום לאחר מכן נכנסים אליי עוד עסקן ופסיכולוג שעובד בבית המשוגעים 'נבינקי' במינסק. הם אומרים לי שיש לי חצי שעה לארוז, והפסיכולוג מודיע לי שהולכים לאשפז אותי עם אנסים, רוצחים, אנשים שניסו להתאבד, והוא ממריץ בי לצעוק עליו, לבכות. אני מתאפקת, לא מוכנה לתת לו את התענוג. ופתאום אני מבינה שלושה דברים: מה זה אומר להגיד את האמת שלא מתאימה למשטר — אתה משוגע — אני מבינה מה זה כשהדפים מ־'1984' יוצאים מהספר למציאות, ואני מבינה שהלכה לי המולדת. הלם, פאניקה, אין לאן לחזור. הרעב מתחיל להציק כי לא אכלתי עשר שעות, ואז הכל מתחיל ללכת לאט. למרות שאני ספרינטרית, אני לוקחת את הזמן, אורזת באיטיות, כמעט 90 דקות, מתחילה להרים טלפונים"
.
יש לך פה הספק מטורף בכמה דקות. חמש שנים נזרקו לך לפח, זורקים אותך מהכפר האולימפי, והלך לך הבית. איך את לא קורסת מנטלית?
"קודם כל לא הבנתי את הסיטואציה, באמת. ואז אני זוכרת מהסרטים בהוליווד איך תמיד כשהכוכב נפצע קשה, אומרים לו, 'רק אל תאבד את ההכרה, תישאר איתנו'. וזה מה שאני אומרת לעצמי: לא לשקוע, תישארי עם עצמך. אין לך אף אחד. טילפנתי לבעלי ונתתי לו להבין שהוא צריך להתכונן לבריחה. אחרי זה טילפנתי לסבתא שלי, ואחרי זה לפדרציה שעוזרת לספורטאים בלארוסים גולים והם אמרו לי שזו החלטה שלי, שלדעתם אם אני חוזרת זה לבית כלא או לבית משוגעים, ושהם יעזרו אם אני מחליטה לערוק".
"ניגשנו למכונית, הפסיכולוג איתי מאחורה, ואני מאחורי הנהג, העסקן ליד הנהג. המוח שלי רץ בספרינטים עם תוכניות מה לעשות. שוב התקשרתי לבעלי. הפעם ידעתי שאין לי לאן לחזור, ורמזתי לו שהוא צריך להיכנס לאוטו ולברוח לגבול עם רוסיה. אחר כך צילצלתי שוב לסבתא שלי. כמו כל שאר הפנסיונרים, היא אישה שתומכת במשטר. היו לנו הרבה ויכוחים על זה. והפעם היא אומרת לי: 'את יודעת שאני אוהבת אותך, ילדה שלי. את יודעת שאני אוהבת אותך, אבל שלא תעזי לחזור לכאן. למען השם, הם כבר שעות מראים לכולם שאת משוגעת. אם תחזרי הם יכניסו אותך לבית משוגעים ישר משדה התעופה'. אני מתמלאת בעצב נוראי, אבל עכשיו זו כבר החלטה סופית. השאלה היא רק איך.
"הנסיעה לשדה התעופה אורכת משהו כמו 40 דקות. בהתחלה חשבתי לקרוע את הפספורט אבל הבנתי שזה לא ממש יעזור לי, אז דחפתי אותו לתוך התחתונים. אחרי זה חשבתי שאני אתן ריצה מהירה ואף אחד לא יתפוס אותי, אבל הבנתי שזו לא תוכנית. ואז הוצאתי את הטלפון, העלתי את גוגל טרנסלייט ורשמתי ברוסית, בתרגום ליפנית: 'תעזרו לי. הם לוקחים אותי בניגוד לרצוני'".
מאיפה קור הרוח המטורף הזה. כל בן אדם אחר היה נטרף או נכנס לדיכאון קליני. את שגרירת הקוּל.
"הרצתי בראש את מיליון סרטי הפעולה שראיתי מהוליווד וניסיתי להיזכר איך הם היו פותרים סיטואציה כזו".
ומי נותן לך את ההשראה לגוגל טרנסלייט?
"בראד פיט ב'אושן 11', בטח".
אין שם סצנה כזו.
"כן, אבל הכוונה שהוא לימד אותי איך להתנהג כך, להערים על המערכת".
איזו מין דיקטטורה זו שמרשים לך בכלל להחזיק במצב כזה טלפון?
"אני חושבת שאף אחד לא חשש שלקריסטינה יהיה אומץ לקרוא תיגר על המשטר".
היא ממשיכה: "כשנכנסנו האנשים שאיתי הלכו לפניי לגייט של הטיסה לאיסטנבול. היה שוטר יפני בגייט אחר. הראיתי לו את הטלפון שלי. הוא קרא והבין ולא ידע איך לתקשר איתי, ואז הוא רץ הרחק ממני. אני לא מאמינה. עוד שנייה הם יסתובבו ויראו שאני מתעכבת וגם הסוללה כבר נגמרת לי. אבל הוא חזר עם שוטר אחר. הם לקחו את הדרכון שלי, לקחו את המזוודה, נתנו לי מחסה והתקשרו לאנשים מהוועד האולימפי העולמי".
טימנובסקאיה נלקחה באותו ערב למלון בטוקיו תחת אבטחה כבדה. היא הגישה ערר לוועד האולימפי בבקשה לרוץ את המקצה שלה ב־200 מטר, אבל הוא נדחה. ב־11 בבוקר, בשעה שהתחיל המקצה שלה, היא מובאת לשגרירות הפולנית ומתבשרת בשיחת טלפון מראש הממשלה שהיא מקבלת מהמדינה ויזה הומניטרית. בעלה, שהקג"ב הבלארוסי לא מצליח להגיע אליו רק בגלל שלא שינה בזמן את רישום הכתובת שלו, נמלט ברכבו לרוסיה ומשם לאוקראינה וזוכה לוויזה הומניטרית גם הוא. יום לאחר מכן היא מובאת לטיסה לוורשה. "כבר כולנו ישבנו במטוס יחד עם כל התקשורת", היא נזכרת, "ואז מגיעים שני דיפלומטים פולנים, אוחזים במרפקים שלי ומוציאים אותי מהמטוס. מעבירים אותי ישר לטיסה לווינה. ברגע שהמטוס נכנס לשמיים האוויריים של רוסיה, שני הדיפלומטים הוציאו מפות ותיקשרו כל הזמן עם הדיילות והטייסים. ממש היה פחד שינסו ליירט את המטוס (במאי, מטוס קרב בלארוסי יירט מטוס מסחרי של חברת ריאן־אייר שעשה את דרכו מיוון לליטא דרך שמיה של בלארוס, והכל כדי לחטוף ממנו את רומן פרוטסביץ', מתנגד משטר בלארוסי. תקרית שהביאה לזעם עולמי ולסנקציות חמורות נגד לוקשנקו — ז"א). כשיצאנו מתחום רוסיה, אז זהו. הקלה. חופש".
ומי עומד מאחורי כל זה?
טימנובסקאיה זהירה. היא מדברת אנגלית מצוינת, אבל בכל פעם שנשאלה שאלה שלקחה אותה למקום לא נוח או שאלה על לוקשנקו, היא דיברה באיטיות והעדיפה לדבר דרך המתורגמנית. אמה כבר קיבלה כמה איומים לגבי מקום עבודתה בבנק. "יש רק איש אחד שקובע במינסק", היא אומרת.
גם לחופש יש מחיר. בעיקר אם הוא כולל השפלה עולמית של רודן אלים וחסר עכבות בידי צעירה בת 24. ביום שטימנובסקאיה קיבלה את הוויזה לפולין, פעיל בלארוסי שעזר לגולים אחרים נמצא תלוי בפארק ליד ביתו בקייב. זה היה מקרה רצח שבוים כהתאבדות. במסגרת סידורי הביטחון הכבדים סביבה, היא לא יכולה לשתות ולאכול לפני שטועמים בשבילה הכל. שישה שומרים סורקים כל מילימטר מהמקום שאליו היא רוצה להיכנס, היא יכולה לדבר עם בלארוסים אחרים רק באינטרנט. לאיפה שהיא לא הולכת, יש אוטו מותנע בחוץ שמחכה לה, אין פרטיות. היא מקבלת הודעות תמיכה רבות ועונה לכולם, מי בלב אדום ומי בלייק. אבל יש גם הודעות שהכותבים שלהן מודיעים לה כמה היו רוצים לפתוח לה את הבטן ולהשאיר אותה חיה כדי שתסתכל כמה טינופת יוצאת לה משם. "אני אפילו לא יכולה לקנות באינטרנט כי אני לא יודעת מה הכתובת שבה אני גרה".
מה זאת אומרת?
"לא יודעת אותה".
אבל הם לא קושרים לך את העיניים, את יכולה לראות מה השם של הרחוב על הבניין.
"אין שם. הורידו את השלט".
אין לה כמעט בגדים, רק מה שהביאה לטוקיו ועוד כמה תרומות מעטות. היא גרה בדירה צנועה עם טבח שמבשל לה את הארוחות שמתאימות לאורח חייה הספורטיביים. הכל מכספי משלם המסים הפולני. זמן קצר אחרי שנחתה, ועוד לפני שהתחילה להתאמן, כבר השתתפה בתחרות בשצ'צ'ין שבפולין — תחרות שנקבעה עוד לפני כל הסיפור. היא קבעה שם 23.46 ב־200 מטר, זמן גרוע. "הרגליים שלי היו ריקות", היא אמרה אחרי המרוץ, "לקח לי יומיים להתאושש". עשרות שומרי ראש שמרו על האצטדיון, הצופים הריעו לה. אחרי המרוץ התעטפה בדגל הפולני, בצבעים אדום ולבן, שהם גם צבעי האופוזיציה בבלארוס. מי שלובש פריט ביגוד בצבע הזה יכול להיכנס למאסר במולדתה.
פולין היא הבית השני שלה. וגם של אלפי בלארוסים שמקבלים מעמד פליט מהממשלה הפולנית. לא רק בעקבות הפרשה, אלא עוד לפני: היא זכתה בתואר הראשון שלה בתחרות בפולין, ואת ירח הדבש שלה בילתה עם בעלה במסע ברכב ברחבי פולין.
היא נולדה בקלימביצ'י, עיירה קטנה במזרח בלארוס: אבא כבאי, אמא עובדת בבנק. "עד גיל 13 לא יכולתי להשתתף בשיעורי ספורט כי היו לי מים באוזן. הייתי חירשת ולא היה לי איזון", היא אומרת. "בגיל 13 הכניסו לי מחט והכל הסתדר. התחלתי לרוץ ולא הבטתי לאחור. בגיל 15 עברתי לפנימיית ספורט במינסק וגרתי לבד. בגיל 18 הייתי בנבחרת הלאומית. בגיל 19 אף אחד כבר לא היה יכול לתפוס אותי.
"ספורטאים מקבלים יחס מפנק בבלארוס. לוקשנקו משתמש בהם כי הוא יודע שאם הדגל הבלארוסי יונף בתחרויות זה יכול לשדר לעולם אווירה של עסקים כרגיל. מצד שני לא מרחמים עלינו, ודורשים מאיתנו נאמנות מוחלטת".
תארי לי מה זה "יחס מפנק" לאתלט בבלארוס.
"בעלי ואני גרנו בדירה של תשעה מטרים מרובעים. חלקנו מקלחת עם משפחה אחרת, ומטבח עם כל תשע הדירות בקומה. אם אתה מבשל משהו, אתה חייב להישאר לידו כל זמן הבישול. אם אתה הולך, האוכל נגנב. מקבלים 200 דולר לחודש, ולפעמים מענק נשיאותי כדי לאכול חלבון. רוב הספורטאים גם מקבלים עבודה במשרדים ממשלתיים. לי היה רישיון לנשק ועבדתי במשרד הפנים. אין ספונסרים כמובן, רק מענקים נשיאותיים. ויש כמובן את הסבב של תחרויות אתלטיקה בחו"ל, שם נמצא הכסף הגדול".
באוגוסט 2020, אחרי הבחירות ואחרי שלוקשנקו הכריז על ניצחונו, פרצו מחאות אדירות בכל רחבי בלארוס בטענה שהבחירות זויפו. לוקשנקו הגיב באלימות זוועתית. הוא כלא כ־40 אלף איש, עינה, הרג. לפי עדויות משטרו הכניס עשרות מפגינים לתא שמתאים לעשרה איש, ואז הכניס לתא חולי קורונה מאומתים. כאלף ספורטאים חתמו על עצומה שקוראת להפסקת האלימות ולבחירות חוזרות. כולם נכלאו ועונו, נזרקו מקבוצות הספורט שלהם, ממקום העבודה והמענק שלהם נחתך. כמה איבדו את שפיות דעתם, אחרים ברחו.
טימנובסקאיה לא חתמה על העצומה, אבל העלתה סטורי שקרא לשים סוף לאלימות. "עשר דקות אחרי זה דפקו אצלי בדלת וביקשו ממני להסיר את הסטורי", היא נזכרת. "הייתי בעד ההפגנות, חשבתי שיש מומנטום לשינוי, אבל לא הייתי מוכנה לסכן את המשפחה שלי ולא את הסיכוי שלי להתחרות באולימפיאדה".
היא לא הורידה את הסטורי והמענק החודשי על סך 100 דולר נלקח ממנה. "ואז נכנסתי לרשימה השחורה. והרשימה השחורה זה לא לנסוע לתחרויות בסבב, ולא להרוויח את הכסף האמיתי. את זה קיבלו רק הנאמנים והמעריצים של לוקשנקו. גם לא כסף וגם לא להתחרות כמו שצריך".
ממה הוא פחד, שתערקו?
"עריקה לא הייתה על הפרק", ומוסיפה בדיחה: "אולי הוא פחד שנשב בוורשה ונדבר עם עיתונאים ישראלים".
"כשההפגנות התחילו, באמת הייתה אנרגיה של שינוי, ואז הם התחילו עם האלימות המטורפת שלהם. וכל מה שהיית יכול לראות, לשמוע, לנשום זה את הפחד, הפחד, וההרגשה המנוולת שאתה לא יכול לסמוך על אף אחד, שכל אחד יכול להיות אחד מהם.
"בסוף אנחנו ננצח. אני יודעת את זה. זו רק שאלה של זמן וקורבנות. אני יודעת מה התפקיד שלי בשחרור בלארוס. אני רק פוסטר חוצות, סמל. אבל כל אחד צריך לעשות את התפקיד שמיועד לו. ואני גם יודעת שאני לא שותקת יותר, אני מבינה שהרעש שאני עושה הוא השראה לאחרים".
הרבה ספורטאים בלארוסים מסתכלים עליה בסקפטיות. רבים חסמו אותה ברשתות החברתיות. החיבוק הפולני לא מוצא חן בעיניהם. בעיקר לא השידוך שלה לדניאל אוביאטק, אוליגרך פולני הקרוב למשטר, בעל חברת הנפט הממשלתית אורלן שעסוק בזמן האחרון בטיהור עולם התקשורת בפולין, ושטימנובסקאיה הצטרפה לקבוצתו ואף הפכה לפנים של קמפיין הפרסומת של החברה בבעלותו. "אני לא מערבבת פוליטיקה בספורט", היא אומרת, "עבורי זה רק ספורט".
אבל ספורטאים רבים מרגישים שהיא עברה מרודנות אחרת לאחרת, רכה יותר. שהיא פיון במשחקי הכוח בין פולין לבלארוס. "קריסטינה היא מקרה מיוחד. היא מעולם לא התעניינה או השתתפה במאבק", אומר אנדריי קראוטשנקה, זוכה מדליית הכסף ב־2008, שחתם על העצומה, נכלא, עונה וברח עם משפחתו לגרמניה. "אבל אם אתה בלארוסי ולא מתעניין בפוליטיקה, בסופו של דבר הפוליטיקה תתעניין בך".
"בהתחלה רציתי שיניח לי", אומרת קריסטינה על קראוטשנקה ואחרים שלחצו עליה לחתום על העצומה, "היום ברור לי שהוא צודק".
היא התחילה רק עכשיו להתאמן מחדש, בעיקר בדירה, בקפיצה על חבל. 40 דקות ביום, לעומת חמש או שש שעות בבלארוס. "בשבוע הראשון שהגעתי לוורשה לא היה על מה לדבר. יכולתי לישון רק שעתיים בלילה, ובכל שאר שעות היום הידיים שלי והאצבעות רעדו לי בטירוף. לא יכולתי להחזיק כלום ביד, אפילו לא אוכל. לא זכרתי איפה אני ומה קרה בכלל. הבנתי שאני חייבת להחזיר שליטה לחיים שלי, כי זהו. אין אף אחד. רק אני אחראית על החיים שלי".
את מתגעגעת?
"מאוד, מאוד. אני מתגעגעת לאיפה שהתאמנתי, למשפחה, למקומות שהיינו הולכים אליהם. לזיכרונות".
אם אני אומר בלארוס, מה האינסטינקט הראשוני שלך?
היא משלבת את אצבעותיה על מרום בטנה בערגה ועוצמת את העיניים, ואז מרימה את ידיה ומלפפת את צווארה בתנועת של חנק. "אני לא יכולה לנשום כשאני חושבת על בלארוס, ואני חושבת עליה כמעט כל הזמן".
חופש התנועה שלה מוגבל, גם בגלל סידורי האבטחה, וגם בגלל שהתחסנה בספוטניק, חיסון שלא מוכר באירופה. בדרך כלל היא מכסה את עיניה במשקפי שמש ענקיים כדי שלא יכירו אותה. היא המיקרוגל שמחמם מחדש את המלחמה הקרה: בלארוס נגד פולין והאיחוד, רוסיה־גרמניה, עימות נבלני, מה שתרצו. היא מנסה להשיג את המסמכים הדרושים כדי לייצג את פולין באולימפיאדה הבאה, אבל לא בטוח שזה יקרה. מה שבטוח, היא לא יכולה יותר לשתוק.
את מרדנית בארון? לא חותמת על העצומה אבל מעלה סטורי באינסטגרם. לא מפגינה, אבל יוצאת נגד המשטר בפלטפורמה ענקית כמו האולימפיאדה.
"אולי. תמיד פחדתי שיעיפו אותי מהמשלחת לפני. כשהגעתי לטוקיו הפחד הזה נעלם".
אומרים שאת סמל החופש. אני לא רואה מול העיניים שלי ולא רואה בעיניים שלך הרבה חופש. איש הביטחון מאחוריי אמר שאם אני אמשיך בקו השאלות הזה הם יצטרכו להשאיר אותי כאן. שנינו לא הבנו את הבדיחה, אם זו בכלל הייתה בדיחה. "חופש זה עניין יחסי. היום, כשאני פה אני מבינה באיזה לחץ חייתי, אילו דרישות גופניות ורגשיות של הערצה ונאמנות למנהיג נדרשו ממני, בלי שנקבל אפילו מים חמים או מקלחות אישיות. זה לא מעבר פשוט לאף אחת להיות סמל לחופש או מושווית למוחמד עלי. זו טרנספורמציה קשה. אני רציתי רק שיזכרו את התוצאות שלי, ופתאום הפכתי לזיכרון הכי גדול מטוקיו. זה מערער. התאמנתי כל החיים שלי לרוץ מהר. לזה אף אחד לא הכין אותי. אני יודעת שאם אני אלך לפריז ואזכה בארבע מדליות זהב, עדיין יזכרו אותי בגלל טוקיו שבה כמעט לא רצתי", אומרת טימנובסקאיה.
ראיתי את כל האולימפיאדה עם בני בן השמונה. כשאמרתי לו שאני מראיין אותך, הוא אמר לי: אתה לא הולך לראיין את הספורטאית, אתה הולך לראיין את הגיבורה.
היא נעה ומצחקקת במבוכה. לחייה מסמיקות. אנשים משווים אותה למוחמד עלי, אבל היא רק אישה צעירה, חמודה ותמימה. אין שום דרך לקשר בינה לבין עימות קולני עם דיקטטור מטורף לעיני כל העולם. "בחיים לא חשבתי שזה מה שיקרה. הרי אם היו מבקשים ממני יפה, הייתי רצה", היא אומרת. "אבל יש סיטואציות בחיים שבהן אם אתה ממשיך לשתוק, אתה נחנק. זה נעים לי לשמוע שאנשים חושבים שאני גיבורה. אבל לפני חודש הייתי רק ספורטאית טובה, לא גיבורה. זה גדול עליי. אבל אני מבינה שזה המצב. כשהתחילו המהומות אף אחד לא ידע מה תהיה התגובה. אז אני מבינה את האומץ שלי לעשות מעשה כזה כשאני יודעת מה עוצמת הנקמה הצפויה. אני מקווה שזה יעורר אומץ לפתוח בגל חדש של הפגנות נגדו".
את מעכלת מה נגזר עלייך? שכל החיים שלך את והמשפחה שלך תצטרכו עיניים בגב? הרי הוא לא ישתוק.
"זה לא שאני לא חושבת על נבלני (מנהיג האופוזיציה הרוסי שהורעל — ז"א), אבל אני בטוח בהכחשה. אני לא מפחדת עכשיו, אבל יש לי שישה שומרי ראש. כשהם ילכו, אז תהיה זהירות בכל שלוק, בכל ביס, בכל מעטפה שמגיעה בדואר".
יש משהו שאת מתחרטת עליו, עושה אחרת?
"אני מעלה את הסטורי באינסטגרם רק אחרי שאני רצה את ה־200 באולימפיאדה — חוץ מזה הכל אותו דבר. אולי עם פחות אמוציות. לא מתחרטת על כלום".
דיברנו שעתיים, כפול מהזמן שהותר לנו. אחד משומרי הראש דפק על החלון ונקש על שעונו. התחלנו להתקפל, התחילו סידורי האבטחה. כולם רצו ממקום למקום. קריסטינה טימנובסקאיה, הסתכלה לכאן ולכאן, וידאה שאיש לא משגיח עליה, נטלה בננה מקערת הפירות, קילפה בזריזות ואכלה אותה בנגיסות קטנות ומהירות, נהנית מהטעם ומתחושת החופש, מאוימת מהפחד שמישהו עוקב אחריה. בערך כמו החיים החדשים שלה.
