ידיים בכיסים

דו"ח ועדת מיטשל הוא כל מה שאפשר היה לצפות מוועדה בראשות סנטור אמריקני: צונן, מאוזן, מסתכל על המזרח התיכון הגועש ומלא היצרים מבעד למיקרוסקופ המדעי של אמריקני נטול אמוציות. הוא התחלה הגיונית מאוד בדרך לפתרון, אבל באזור שלנו ההגיון הוא במצב של מוכרים בלבד.
ישראל והפלסטינים מסתכלים היום על הקהילה הבינלאומית לא כעל מישהו שתפקידו לסייע בקידום השלום, אלא כעל שופט. שני הצדדים עושים מאמצים לא לחטוף סנקציה – ערפאת מבוהל מהאפשרות שיוכרז כטרוריסט, ישראל חוששת מבינאום הסכסוך. במובן הזה, דו"ח מיטשל עניין את הצדדים רק במידה שהיתה יכולה להיות לו השפעה על ממשל בוש, עידוד לנשיא ולאנשיו לחדול מאדישותם ולהתערב. לפחות מדבריו הראשוניים של מזכיר המדינה פאואל, אין סכנה (או תקווה) כזאת.
בוש נתון היום במאבקים לא פשוטים בחזית הפנימית. הוא מיישם אג'נדה שמרנית קיצונית בענייני תקציב ואיכות סביבה, בנסיון למחוק שמונה שנים של קלינטון באיבחה אחת. הוא ייגרר למזה"ת רק באין ברירה, כשהתבערה כאן תגיע למצב שיסכן לדעתו אינטרסים של ארה"ב. ככל הנראה, הלהבות שמטרידות אותנו עוד לא נראות בוושינגטון. מיטשל בא, ראה ופסק. בוש קרא, רשם לעצמו, ולא הוציא את הידיים מהכיסים.