גם ביוון לא משהו

ההפקה החדשה של רנה ירושלמי, אנסמבל עתים ותיאטרון הקאמרי, "מיתוס", לוקח אותך למסע בתוך מערבולת רגשית ממנה אתה יוצא סחוט, חנוק וחבוט. למרות מלחמת ההתשה שהוא מנהל אתך והייאוש שאוחז בך במהלכו, תתקשה להנמיך מבט מול הזוועות המתחוללות על הבמה. למה? כי אי אפשר אחרת.

מעגל נקמה

"מיתוס" הוא קודם כל התבוננות נוספת ברשימת התובנות הארוכה של חוקרת התרבות, הבמאית והכוריאוגרפית, רנה ירושלמי. "מיתוס" מורכב מקובץ של מחזות מתוך המיתולוגיה היוונית המתייחסים לקללת בית אטראוס – קללה שגוררת שרשרת בלתי נגמרת של רציחות. המלך אגממנון נרצח באכזריות בידי אשתו קליטמסטרה כנקמה על כך שהקריב את בתם המשותפת, איפיגינאה, על מזבח המשכיות המלחמה בטרויה. קליטמסטרה שולטת על הממלכה בעזרת איגיסתוס, מאהבה. ילדיהם הגולים מבית של אגממנון וקליטמסטרה, אלקטרה ואורסטס, נשבעים לנקום את רצח אביהם ומשלמים על מסע הדמים מחיר כבד שכולל ייסורי חרטה, הזיות ואיבוד לדעת.
"מתי תושלם קללת ההרס?" שואלים אותך מהבמה ואין לך מענה. "מקום טמא, רצפה שטופה בדם, משחטה לבני אדם, חולי ממאיר", מטיחים בפניך, והצופה זז בחוסר נוחות בכסא, רוצה להאמין שבסך הכל מדובר בתיאטרון שעוסק במיתולוגיה.
המחזות, שנתפרו ביד האמן של ירושלמי, הופכים לאמירה נוקבת על מעגל נקם ומורשת הדם שעוברת בירושה. שחקני האנסמבל נעים בין העבר להווה, בין יוון העתיקה האדומה מדם לבין המזרח התיכון שמלקק את פצעיו וסופר את מתיו כיום. בין לבין משאילה ההפקה אלמנטים מתחום הארכיטקטורה, ומשלבת עבודת וידאו-ארט, שבחיבור עם הטקסט זורקת את המתבונן למילון זיכרון אסוציאטיבי רחב במיוחד. שימוש בצילומים של יהודים על חוף הים באמצע טקס ה"תשליך", גורדי שחקים שמחזירים אותנו ל-11 בספטמבר, ואילוסטרציות של כוכבי לכת מול אפסיותו של האדם.
השפה התיאטרונית-תנועתית של ירושלמי מוכרת מעבודותיה הקודמות - דוגמת פרויקט התנ"ך שכלל את "ויאמר, וילך" ו"וישתחו, וירא", שזכו להצלחה גדולה בארץ ובעולם. גם ב"מיתוס" היא מהלכת בעדינות פואטית, בין אסתטיקה ויזואלית נעימה לבין תכנים קורעי מעיים.

פורץ דרך

זו הפעם הראשונה שירושלמי משתפת פעולה עם המוזיקאי אבי בללי, מייסד להקת הרוק "נקמת הטרקטור", שביצעה בעבר את המוזיקה למופע של להקת בת-שבע, "קיר". מאוחר יותר כתב בללי מספר קטעים מוזיקאליים גם למופע "אנאפאזה", ובתקופה האחרונה הוא כותב לא מעט לתיאטרון ולמחול. המוזיקה שמלווה את "מיתוס" מחוברת לחלל המזרח תיכוני בו אנו חיים – סלסולים, נגיעות ספרדיות שהופכות את הנקמה לארוטית ואפילו ה"Bohemian Raphsody" של קווין, שמקבל משמעות וגוונים מקומיים.
שיתוף פעולה חדש קיים גם בתחום התלבושות (זוכת פרס התיאטרון אנה כרושצ'ובה), וכן בתחום עיצוב החלל, שנהגה ובוצע בשיתוף פעולה בין האדריכלים רפי סגל ואיל ויצמן. הבמה מורכבת ממאות פלטות עץ בגודל אחיד, שנערמות למערכת משטחים בגבהים שונים. "הלכתי לשפת חלל וזמן שונה", אומרת ירושלמי ומוסיפה, "חשוב היה לי לפתוח את תחום התיאטרון לשפות שונות של ביטוי".
השאלה המתבקשת היא האם הקהל הישראלי, המוכה על בסיס יומיומי במציאות בלתי ניתנת לעיכול, ירצה להתמודד עם חומרים שמחזירים אותו לזירת הדם. "אני חושבת שאנשים לא מפחדים מהתמודדות עם חומרים קשים", אומרת ירושלמי ומוסיפה, "אני חושבת שאנשים בסופו של דבר אסירי תודה על כך שנותנים להם חוויות אמנותיות לא ריאליסטיות".