סרבנות מאולפת

אפשר כמעט להגיד שהסרבנים יוצאים מהארון. קמפיין "האומץ לסרב" הוא הפעולה הפומבית הצהרתית ראשונה של הסרבנים - שהפכו בינתיים לתנועה - מאז מכתב הלוחמים. הסיבה הרשמית לקמפיין היא מלאת שנה למכתב הסרבנים, אבל אי אפשר להתעלם מצמידותו לתעמולת המפלגות לקראת הבחירות. האם תהיה לו השפעה על מערכת הבחירות, למי הוא טוב, למי הוא רע, ולמה?
הקמפיין, איך לומר, לא נוקב במיוחד. 240 שלטי חוצות מכריזים כי "ההתנחלויות הורסות את הציונות", וגם "נלחמים למען ישראל, מסרבים לשרת בשטחים". אבל עם כל הכבוד, ההתנחלויות זה לא נושא חדש, אפילו מצנע אומר שיפנה אותן מרצועת עזה. אופציות קצת יותר פרובוקטיביות נפסלו בשלב מוקדם. הצעות כמו "מילואימניק יקר, מחר בא לי להתפלל בקבר רחל, נא לבוא מוקדם", שמדגישות את האופן הציני שבו הממשל בישראל מנצל את אזרחיו הממושמעים ושופך את דמם לשווא, לא התקבלו, בנימוק שהן "לא מי שאנחנו", כדברי הסרבנים.
"מי שאנחנו" זאת בדיוק הנקודה. "אנחנו" זה כבר 512 איש שחתומים על המכתב, עם תשתית ארגונית, עם מוסדות ועם לא מעט כסף. 512 ילדים טובים. קצינים קרביים, שהולכים על כחול-לבן ולא מעזים אפילו להגיד משהו כמו "ההתנחלויות פוגעות בביטחון המדינה", כי "הטיקט שלנו הוא הטיקט המוסרי". כן, הם מזהים הזדמנות להשפיע ורוצים לנצל אותה; כן, הם מקווים להשפיע, אבל פחות על התוצאות, יותר על הדיון. "להעביר את הדיון מהקשקוש החדש של הבחירות - המצב הכלכלי חברתי - לסיבה האמיתית לכל אלה: הכיבוש, ההתנחלויות, המוסר", אומר דוד זונשיין, מראשי התנועה. "שאנשים יבינו את הקשר בין מפעל ההתנחלויות לבין מה שקורה במדינה בכלל", מוסיף עמית משיח, הדובר, "כשהמוסר חרא - הכל חרא".
"להתגרות ברוב המכריע של הציבור שמוכן לפנות התנחלויות – לא מספיק להגיד את זה בסקרים" אומר חן אלון, שחזר עכשיו משלושה שבועות בכלא. ובכל זאת, הם לא קוראים להצביע עבור מי שמצהיר שיפנה התנחלויות, נניח. האופציה של השפעה ממשית על התוצאות ממש מבהילה אותם.
לדבריהם, הקמפיין מסתיים בכוונה חודש לפני הבחירות - כדי שלא תהיה לו השפעה ישירה. לדעתם, דווקא על רקע חוסר המנהיגות בישראל, יש משמעות לתנועות שלא מתערבות בבחירות, וגם - "מי אנחנו שנגיד למי להצביע?". ובכן, למרבה הצער אין חשש שהם ישפיעו. הקמפיין הזה לא גורם לאף אחד או אחת לחשוב או לראות משהו חדש. ההתנחלויות הורסות את ישראל? באמת? ספרו לנו משהו שאנחנו לא יודעות.
ואכן, גם בגוש השמאל סבורים שהקמפיין הזה לא ממש ישפיע על הבחירות. יולי תמיר, בתפקידה כראש צוות התגובות של העבודה-מצנע, לא רואה בו תרומה אלקטורלית. "אילו הם היו קוראים להצביע למי שיפנה או יתמוך בפינוי התנחלויות, אולי זה היה יותר אפקטיבי", אומרת זהבה גלאון ממרצ, אבל כמו שהוא כרגע - לא בטוח שהקמפיין עוזר למחנה השמאל.
הסרבנות דומה לאחים הגדולים שלה: "שיח לוחמים" שיצא באוקטובר 67', זמן קצר אחרי המלחמה, שהיה "פרקי הקשבה והתבוננות", ומכתב הקצינים מ-78', שקרא לבגין לנהל מו"מ עם סאדאת. שניהם עוררו דיון ציבורי סוער. בניגוד למכתב הקצינים, מדגיש זונשיין, הפעם מאוד ברור מה עושים נגד הכיבוש. "יש אלטרנטיבה על השולחן, ומי שלא בוחר בה צריך לקחת על זה אחריות". בעניין הזה הם מרגישים שהם עולים מדרגה בעצם הקריאה לסירוב. אלא שנדמה שהקריאה כל-כך מעודנת, שאפילו ליועץ המשפטי לממשלה לא תהיה בעיה אתה: גדעון סער – המועמד הטרי בליכוד – מצא הזדמנות פוליטרוקית ראשונה והתלונן כבר ליועץ על קריאה למרי. בעיתונות זה לא היכה גלים.
כאמור, זאת הפעולה הפומבית הראשונה של הסרבנים. פעולה ממוסדת-משהו. כבר לא סתם מכתב. קמפיין פרסומי, שמעיד על כך שלא מדובר בתופעה שולית חולפת, אלא באנשים שהתפכחו. הם חשבו שהמעשה שלהם יהיה "צעד ראשון בשבירת החומה", וגילו שיצטרכו להוציא את הלבנים אחת אחת.
היה ריח של מהפיכה באוויר - והוא התחלף בריח של שגרה. חבל מאוד שהקבוצה שעשתה את המעשה הכי חשוב בארץ בשנים האחרונות נתנה לשגרה לשחוק אותה, לאלף אותה, ולעקר ממנה את העוקץ. לא זה הקמפיין שישפיע על תוצאות הבחירות, וגם לא זה שיהפוך את "האומץ לסרב" לתנועת המונים.